קבורתה של אימא ז"ל נערכה בהתאם לבקשתה ורצונה, ובהתאם לאורח חייה, תרבותה, אהבותיה והשקפת עולמה. אמנם לא היא תכננה את הטכס, אבל מאחר שידענו את אופייה ורצונה, אין לנו ספק, שלו היתה בחיים, היתה שבעת רצון מהטכס שערכנו לה, משפחתה הקרובה, תוך התייעצות ותיאום הדדיים.

בלתי אנושי נראה לנו המנהג להטיל גופת אדם לבור הקבר עוטה תכריכים בלבד, אלא אם אצה למישהו הדרך או נתקצר לו הזמן. עמל ומאמץ רבים משקיע אדם תרבותי לחיות חיים על פי ערכים המקובלים עליו, ברמה הרצויה והנכספת, והנה דווקא בשעתו האחרונה מתנהגים עימו באופן שונה ובניגוד לכל מה שמקובל היה עליו בחייו. הדבר בהחלט איננו מחוייב המציאות!

אימא ז"ל הובאה למנוחתה האחרונה כשהיא לבושה בבגדיה היפים ביותר,
אותם אהבה מכל: חולצת פסים אדומה, חצאית וז'קט בצבע בז', כשהיא נקייה, מסורקת ומטופחת, כבחייה. טהורה ולאו דווקא ב"טהרה" דתית. את הבגדים הלבשנו בחדר הנפטרים בבית החולים בו נפטרה. ביקשנו מהאחראי במקום להשאיר לנו את הטיפול בגופה, והוא כיבד את בקשתנו. רחצנוה, סירקנוה, הלבשנוה, שמנו אודם לשפתיה, ניחוח לעורה.
אמא ז"ל נקברה בארון. ארון פשוט אבל יפה. חום כהה, חלק, אסתטי, בעל 6 ידיות נחושת לנשיאתו אלי קבר.
אימא ז"ל הורדה לבור הקבר בעדינות, בעזרת חבלים, ולא הושלכה לתוכו כפגר. היא הונחה כשהיא נתונה בארון מכובד, בצורה ההולמת תרבות אנושית.
הורדת ארונה אל הבור וכיסויו בעפר לווה במנגינת אבל. ההורדה אל בור הקבר והכיסוי בעפר הוא שלב קשה מנשוא לבני המשפחה, ויש להקל על העוברים אותו עד כמה שניתן. אין ספק, שבכיו הקנוי של מקונן מקצועי-דתי איננו מקל על אבלו של החילוני. מי שאוהב מוסיקה בחייו, ודאי יאמץ את הרעיון לליווי מוסיקלי הולם, בעת הורדת הארון וכיסויו.
אנו בחרנו לאימא ז"ל את מרש האבל של שופן, מתוך הסונטה מס' 2 לפסנתר. מוסיקה נפלאה, שמימית, איטית והולמת ביותר טכס קבורה. התיאום המלא והמפתיע שבין אורך הקטע לאורך הקבורה (8 דקות) עורר אותנו לחשוב, שקטע זה אכן נכתב במיוחד לטכס קבורה, ולא כמוסיקה שמימית בלבד. את הקטע העתקנו מתוך דיסק לקלטת פשוטה, והשמענו מתוך טייפ שנשאנו עמנו למטרה זו.
עם כיסוי הארון בעפר הונחו על הקבר זרי פרחים זר משפחה, זר "מועדון סתיו הזהב" אליו השתייכה בערוב ימיה.
ההספד, שנישא בפי בנה, דן, כלל דברים לזיכרה קיצור תולדות חייה, תיאור אופייה, מעשיה ושבחים לאישיותה המיוחדת.
כלתה צופיה קראה את שירו של חיים נחמן ביאליק "הולכת את מעמי". כל מי מהמלווים שחפץ, נשא דברים לזכרה כרצונו.
לאחר מכן ניגשו אל הקבר כל המלווים, והניחו פרחים: דאגנו להעמיד בצד דליים עם פרחים, צפרנים אדומות ולבנות וורודות, וכל אחד מהמלווים נטל פרח מן הדלי והניחו על הקבר, עד שכוסה כולו בפרחים.

קבורה צנועה, מותאמת לחייה הצנועים של אימא ז"ל. לבנו שקט ונרגע ביודענו, שביום בו תגיע גם שעתנו, ניקבר גם אנו בטכס קבורה שיהלום את השקפתנו ואת אורח חיינו, ושהדבר תלוי, בסופו של דבר, רק בנו.

(*) התפרסם בחוברת "חתונה נכונה - מנוחה נכונה", בהוצאת תחיל"ה - התנועה הישראלית חילונית הומניסטית, דצמבר 1989.