יהודית ודמוקרטית - דבר והיפוכו

  קטע וידאו: "הואתיקן של היהודים"

  קטע וידאו: "כל האחרים קרויים גויים"

קטעי הוידאו הינם בפורמט WMV וניתנים לצפיה ב- Windows Media Player

ביום 31.10.2005 התקיים בצוותא בתל-אביב אירוע של עמותת "חופש" שכלל הרצאה ודיון פתוח עם חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2003, מר אהרן אמיר, תחת הכותרת "יהודית ודמוקרטית - דבר והיפוכו", אל מול אולם גדוש ומלא (וסליחה עם אלה שנאלצו מחוסר מקום להישאר בחוץ).
קראו כאן דברים שהושמעו מפי דן מלר כפתיחה להרצאה.

שנת 5765 לבריאת העולם (או 2004/5 "למניינם") היתה במדינת-ישראל ובשטחי שליטתה האפקטיבית, כזכור לכולנו, שנה של עימות מתמשך ומתעצם, חסר-תקדים בממדיו ובתכניו, בין התארגנות אופוזיציונית ולוחמנית של ציבור "אמוני" לממלכה על מנגנוניה. בממדיו הכוחניים הסתיים העימות, כפי שאפשר היה לחזות מראש, בניצחונה המוחלט של הממלכה.

הדת היהודית ככוח ציבורי בעל תביעות ויומרות שלטוניות ומוסריות כאחת יצאה מאותו עימות וידיה על ראשה. השיקוף האינטנסיבי שניתן בתקשורת האלקטרונית למערכה על ה"הינתקות" ועל מחיקתו של "גוש קטיף" מן המפה הניב כמדומה בקרב האזרחים הרתוקים אל המירקע - מבחינת המידרוג, או ה"רייטינג" - לא רק את "ההצגה הטובה ביותר בעיר" אלא גם את ההתנערות הפנימית החריפה ביותר של המוני "ישראל של חול" מישראל ה"שבתית" (שלא לומר המשיחית-השבתאית). יהיו אשר יהיו ההסדרים הקואליציוניים בשנים הקרובות, תהום שהעמיקה בחברה הישראלית, ברגש ובתודעה, לא במהרה ולא בנקל תגושר.

הטראומות ששיירו האירועים הדרמטיים של חודש אוגוסט אינן רק נחלת המתיישבים שנעקרו ממשקיהם וממסגרות חייהם (אם ננקוט לשון מרטירולוגיה יהודית דווקא: "המגורשים"). הן לא פסחו על אלפים ורבבות של ישראלים מן השורה, שנתקפו רגשי חלחלה, או מיאוס, או זעם לנוכח שימושים מניפולאטיביים-נצלניים שנעשו - מתוך הערכה כנה של כוח המצלמה, ותוך כדי רידוד והשטחה חסרי-רתיעה, באסוציאציות היסטוריות טראגיות ממורשת הסבל היהודית.

לקחים

לא ייפלא אפוא שעיתוני סוף השנה וערב-ראש-השנה היו עמוסים סיכומים וניתוחים ו"מאזנים" בעקבות האירועים הללו. אך עניין מיוחד אפשר היה למצוא בהתבטאויות שונות אף מנוגדות של אנשים מן הצד המוכה, רובם ממחנה "הציונות הדתית", שעד לרגע האחרון הפגינו, ודאי מכוחה של אוטו-סוגסטיה, אמונה ניצחת (שלא לומר: אשליה מיסטית או אסכטולוגית?) בזיקתם הישרה אל מי-שאמר-והיה-העולם, שלבטח סופו להנחילם ניצחון ותהילת-נצח.

הנה כי כן הקדיש "הארץ מקום נרחב ב"מגזין" של סוף-שבוע לשיחה עם נשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' משה קווה. בראיון מזהיר קווה שאם ישתלטו ה"קיצונים" על הציונות הדתית יהיה זה סופה, והוא מתריע על "סכנה עצומה" בהתחברותה של הציונות הדתית לרבנות בענייני מדינה. מסקנתו ממשבר ההינתקות ברורה ומפורשת: "אין צורך להחליף את הרבנים. לא צריך לשמוע להם". הוא גורס ש"הלכות בית-כנסת בכנסת הן סכנה עצומה... רבנים יתנו את ההלכות בבית-כנסת, בבית-מדרש, אבל לא כהלכות מדינה".

קטע וידאו: כל האחרים קרויים גויים

חבל רק שלא התייחס קווה אגב כך למקורו הראשון של עירבוב-תחומים זה. שהרי עוד בהיות מדינת-ישראל בחיתוליה כבר פסק מי שפסק שהפרלמנט שלה, לכשייבחר, אכן ייקרא "כנסת [ישראל]". הכרעה זו באה מן הסתם מתוך שכך הוגדר ה"יישוב" רשמית בשעתו כישות אתנו-פוליטית על-ידי ה"מנדטור" הבריטי, הגדרה שהיא עצמה נשאלה מאוצר-המונחים של היהדות ההיסטורית. גם כאן מסתבר שה"קילקולים" לסוגיהם שורשם עוד בחטא הקדמון מימי ראשית הממלכה: החטא של עירבוב-תחומים בין קודש לחול, בין מטען ערכי דתי למכשיר שלטוני דמוקרטי.

ב"מעריב" של יום ו' ה-7 באוקטובר (ד' בתשרי תשס"ו) מובאים פרטים על "אגרת סיכום המאבק", החתומה בידי יו"ר מועצת יש"ע, בן-ציון ליברמן ("12 עמודים של חשבון-נפש", כך העיתון), האמורה להגיע תוך ימים ספורים לכ-50 אלף בתי-אב בהתנחלויות ובערים שמעבר לקו הירוק. ה"אגרת" מוצגת כ"חשבון-נפש חסר-תקדים", שבו מודה מועצת יש"ע לראשונה "בכל מחדליה שקדמו לפינוי של רצועת עזה וצפון שומרון". המחדלים של ראשי יש"ע, מתברר, מתבטאים ב"איפוק" שגילו ובהימנעותם מנקיטת אמצעים קיצוניים יותר מול מנגנוני הממלכה. חלק מן המחדל הוא, למשל, ש"לא הצליחו להבהיר לציבור [שלהם? - א.א.] מדוע העדיפו לסגת ולבטל את צעדת ההתחברות מכפר מימון אל גוש קטיף, כחודש לפני הפינוי, במקום לפרוץ את מעגל אלפי השוטרים והחיילים שצר על המפגינים".

בחברות דמוקרטיות מן השורה די היה בווידוי שכזה כדי לחייב את ההנהגה לפנות את מקומה ולמסור את המושכות לעגלונים אחרים. לא בישראל, וודאי לא בציבור "דתי-לאומי". כנגד זאת, מבטיחים לנו בעלי חשבון-הנפש הנוקב כי ימשיכו לראות בישראל הנבנית את "ראשית צמיחת גאולתנו", ו"בעוז ואהבה" יתגייסו לכל משימה לאומית.

ימים מספר קודם לכן, בגיליון ערב ראש-השנה של "מקור ראשון" (ר' יומן, ע' 10), נדרש גם יעקב חסדאי - שלא הובא, כמדומה, בסוד שיחם של ראשי יש"ע, ומצד שני גם שונה הוא מאד מנשיא אוניברסיטת בר-אילן בניסיון-חייו ובמבנה אישיותו - לסיבות כישלונו של "הציבור הציוני-הדתי" כולו, לרבות אנשי גוש קטיף ומנהיגי יש"ע, מול "עריצותו של שרון". לא לחינם נשאר ציבור זה "בודד במערכה", לדבריו, עזוב מכל בעלי-בריתו - האמיתיים או המשוערים.

אך טבעי הדבר שכדי להבין מה קרה, ועל שום מה קרה מה שקרה, חוזר יעקב חסדאי לאחור, אל "מלחמת יום כיפור וספיחיה". בימים ההם התעלו מתיישבי יש"ע וגילו התלהבות ואמונה, וסגולות-יקר שדרכה של אמונה להקנותן, אלא ש"רמת החוכמה של מנהיגיהם ורבניהם הייתה פחותה ממידת האמונה, והם טעו טעות היסטורית גורלית". חסדאי מורה על תהליכים חברתיים שהתפתחו "על יסוד האידיאולוגיה" והביאו לידי התבדלותם של ה"מתנחלים" מן העם, תוך שהם מתייחדים יותר ויותר בלבושם ובמנהגיהם, "ואפילו בשפתם". אגב כך אין הוא חושש להזכיר ל"אנשי המעשה" בציבור הדתי כי מוסדותיו ומפלגותיו אינם מצטיינים בנוהל תקין ובסדרים מכובדים, "ואם שלטון דתי ייראה כמותם, אוי לעתידה של היהדות בישראל" (! - א"א). היחס הכללי הזה לציבור הדתי, "שלא נתפס ככליל השלמות", גם הוא יש לו חלק בנפילתו של גוש קטיף. בתמימות מעוררת כבוד הוא מסיים אפוא בקריאה אל מתיישבי יש"ע שישובו לדבר אל העם בשפתו, ויתייצבו "בראש המאבק למען דמוקרטיה מתוקנת", שביסודותיה תונח "התשתית היהודית ההיסטורית: צדק, חסד, אמת ויושר".

רבנים ראשיים כמבחן לקמוס

לפני שאגיע לפרק החתימה של מאמרי ארשה לעצמי להרחיק שמונים שנה ויותר לאחור, אל פולמוס שבו היה מעורב הראי"ה קוק בכבודו ובעצמו, אשר יש הרואים בו איש-אלוהים כמעט במובן המקראי. אכן, רבים היו גם ה"חופשיים" שהתרפקו על דמותו ועל דוגמתו האישית כמי שמראשית פעולתו בארץ-ישראל העותומאנית שפע הבנה ואהדה ל"מפעל הציוני", שמבחינות רבות, כידוע, הצטייר כמפעלם של חלוצים שהתפרקו ממסורות של "בית אבא".

ובכן, ביומון "חדשות הארץ" (לימים "הארץ"), שבו היה אז זאב ז'בוטינסקי לא רק משתתף קבוע אלא גם אחד העורכים, התפרסם ה-22 באוקטובר 1919 מאמר שלו תחת הכותרת "מחוץ למחנה!" ועניינו העיכובים בכינוסה של אספת-הנבחרים הדמוקרטית הראשונה ליישוב העברי מחמת סירובו של "היישוב הישן", על רבניו (לרבות רבה הנערץ של יפו, הראי"ה קוק), לשתף את הנשים בזכות הבחירה לאותה "כנסת". בלהט האשים הכותב את "הוועד הלאומי" הזמני של אז ב"כניעה לקלריקליזם". "אצלנו, כמו אצל כל אומה נאורה", הצהיר, "יוכל איש להיות חבר באומה גם אם אין לו כל יחס לדת". אם הם, החרדים, מסרבים להשתתף בבחירות, לא יעלה על הדעת שיחזרו אחריהם. כקבוצה, "ודאי שאין להם כל זכויות מיוחדות. אדרבה, הם מחוץ למחנה!" הרי "הם לא בנו את המושבות, הם גם לא השתתפו בהחייאת הלשון, והם מגנים אפילו לימוד מקצוע כביטול תורה... הם מתנגדים לכל דבר שהאומה גאה בו".

למעשה, המליץ ז'בוטינסקי לקבוע צנז (מס) שירחיק "יסוד בלתי-פורה זה" מכל התערבות בענייני הבניין הלאומי. והוא לא היסס להוסיף: "כך היו עושים בלי ספק בכל מדינה אירופית לו היה שם יסוד הכופר בפרהסיה בעצם עיקר האזרחיות... אין מקום לסנטימנטים". (ר' שמואל כץ, ז'בו, ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, דביר 1993, כרך א, עמ' 348-9.)

ראוי להזכיר בהקשר זה כי משך כל שנות השלטון הבריטי בארץ ניצלו החרדים את ההיתר הרשמי שלא להשתייך ל"כנסת ישראל". בכך בחרו בפועל להישאר "מחוץ למחנה". אך למותר הוא לציין כי מאז קמה ישראל כמדינה ריבונית התחולל שינוי מהפכני (אם גם הדרגתי) בהיקף השתתפותם של החרדים בחיים הפוליטיים, כמו גם בעומק הזדקקותם לרשויות הממלכתיות ולקופותיהן. השינוי לא פסח, כמובן, גם על רבנים. לרבות רבנים ראשיים.

קטע וידאו: הואתיקן של היהודים

דוגמה זניחה כשלעצמה לעניין זה, ועם זאת מאלפת, נוכל להביא מן העובדה שראיון עם הרב הראשי לישראל, הוא הרב יונה מצגר, מתפרסם בגיליון ערב-ראש-השנה של מקומון צפון-תל-אביבי. הכותרת היא, כצפוי, ציטוט נאה מדברי המרואיין: "מאוד כואב לי שהחינוך היהודי בבתי הספר מתכרסם בזמן האחרון" (אף שמן המפורסמות הוא שכירסום זה ימיו כבר כימי דור או שניים, לפחות). גם על שאלה היפותטית, "אם להבא יעלה על סדר היום הציבורי נושא של פינוי", האם צריכה הרבנות הראשית להיות "לחלוטין נייטרלית", משיב לנו הרב הראשי בזהירות מובנת: "כל דבר יישקל לגופו. דיה לצרה בשעתה". בהמשך אנו למדים ממנו שבעקבות גל האסונות שפקד את העולם באחרונה ("הצונאמי, קתרינה, ריטה ושאר מרעין בישין", כלשון המראיין), חיבר כב' הרב הראשי, לבקשת משרד-החוץ הישראלי, נוסח תפילה "שתורגמה למספר שפות והיא מופצת באזורי האסון". אשר לעמותות הנחלצות לעזרתם של עניי ישראל ורעביה, בפרט בחודש אלול, מוצא הרב מצגר צד חיובי ב"גילויי התנדבות ומתן ביטוי ללב היהודי", שהרי מעשה חיובי הופך את הלב ל"חיובי", ו"כשעוזרים לעניים זה משפר את הלב היהודי" (מי ייתן אפוא וירבו עניים בישראל! - א.א.).

יש בראיון עוד נקודה אחת חשובה, אולי חשובה יותר מכל השאר, והיא עולה בסיומו של הראיון. הואיל והמראיין, יעקב בר-און, מגלה מכבר עניין מיוחד בקידום מועמדותו של הרב הראשי הקודם, מרן ישראל מאיר לאו, לכהונת הנשיא הבא של מדינת-ישראל, שואל הוא "דוגרי" את איש-שיחו (הידוע, כמובן, כידיד-נפש לרב לאו): "אם יעלו את מועמדותו של הרב הראשי לשעבר, היכן אתה תהיה?" והרב מצגר, המקדים ומסכים תחילה בשפה רפה, ממהר להסתייג מן הרעיון. וכך הוא מסיים את הראיון: "יש לשקול אם הגיעה העת שרב צריך להיות נשיא... אני לא בטוח שרב מסוגל להיות גורם מאחד אצל כל מרכיבי הציבור בארץ".

אכן, סימנים רבים מעידים (או מרמזים) על פעילות סמויה מן העין (וכי לא למדנו ש"אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין") אך אינטנסיבית ומחושבת להושיב את הרב י. מ. לאו, כתום כהונתו של הנשיא קצב, על כס נשיא המדינה. אין לחשוד בכב' הרב עצמו שהרעיון פסול בעיניו, ולא עוד אלא שמאז יום-העצמאות האחרון, שבו הוכתר בפרס-ישראל "על מפעל-חיים" והשיב בנאום-התודה המקובל בשם חתני הפרס כולם, הוא מגלה נכונות ראויה לשבח להוסיף ולשתף עצמו בטכסים של הציבור החילוני דווקא. כך, למשל, ביום כ"א בתמוז האחרון, יום-השנה לפטירת המשורר ח"נ ביאליק, היה כב' הרב האיש שניצב על קברו ונשא דברים לזכרו. וכאשר התאבלו חילוניים לא מכבר על מותה הטראגי של המשוררת דליה רביקוביץ' הוכיח כב' הרב בעליל שאין יגונם זר לו.

חשוב גם לציין בהקשר זה שהאוטוביוגרפיה שלו, "אל תשלח ידך", הופיעה סמוך לאחר יום-העצמאות (בהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", עיתון המדינה), ולא לחינם, מן הסתם, נעשה מיד רב-מכר "היסטרי". וחשוב הוא לא-פחות מכך שבמהלך פולמוס ההינתקות ומאבקם של ה"כתומים" על גוש-קטיף לא נדרש הרב לאו כלל לאותן סוגיות - משום שככל הנראה מוסכם על גורמים בעלי-משקל בציבור "שלו" (ואולי לא בו בלבד) שמוטב לשמור על "אתרוג" יקר זה ליום שידובר בו ולא לחייב אותו לנקוט עמדות בנושאים שנויים במחלוקת. זאת כדי לשמור היטב על הסיכוי להשגת המטרה - ולהשגתה על דעתו של הציבור ה"חופשי" ובסיועו הפעיל.

ברור שכיבושו של יעד כזה ו"המלכתו" של איש מוכשר, רב-פנים-וזכויות כרב לאו תהיה להם משמעות מרחיקת-לכת לגבי צביונה של הממלכה, עתידה, ומעמדה הבינלאומי. עצם העובדה שכיבוש זה נשקל בפורומים רציניים מלמדת עד כמה התרחקנו מימי הוויכוח על זכות-הבחירה לנשים וקריאתו של ז'בוטינסקי: "אל מחוץ למחנה!".

להלן הדברים שהושמעו מפי דן מלר כפתיחה להרצאתו של מר אהרן אמיר:

ערב טוב למר אהרן אמיר ולרעייתו, בטינה אמיר, ערב טוב לקהל הנכבד. בשם צוות חופש אני מתכבד לפתוח ערב תרבות זה, המתקיים בחסותה וביוזמתה של חופש, בתקווה שגם בעתיד נמשיך לקיים ערבי-תרבות דומים, רבים ככל שניתן.

אורחנו הערב הוא הסופר מר אהרן אמיר, חתן פרס ישראל, שיקדיש את דבריו לנושא 'יהודית ודמוקרטית - דבר והיפוכו'.

שונות (וו ראשונה בחולם, שניה בשורוק) היא חלק מתכונתה הנפלאה של הסובלנות, וסובלנות היא אחד הנדבכים הבסיסיים בלעדיה לא ייתכנו חיים דמוקרטיים, הומניסטיים ושוויוניים. אהרן אמיר, כמו גם העמותה ואתר חופש, אינם מצויים תמיד במרכז הקונצנזוס הממלכתי-חברתי. מר אמיר, וכך גם אנחנו, שונים לעתים מרבים אחרים בחברה בה אנחנו חיים משום דבקותנו בהשקפת-עולם בה אנחנו מאמינים - בכל לבבנו ובכל מאודנו - גם כאשר רבים סביבנו, לעתים אף בתוכנו, רואים בנו - באהרן אמיר ובצוות חופש - חריגים, שוגים, או לעתים "דון-קישוטים" הנלחמים בטחנות הרוח.

השקפת-עולמו של אהרן אמיר והשקפת עולמנו שלנו - צוות חופש, הם שני מעגלים שונים, המשיקים לפחות בנקודה אחת: השאיפה הבלתי מתפשרת לחיות את חיינו בלא סממן דתי, ולהגיע - בחיינו כפרטים וכחברה במדינה - להפרדה מהדת, על-מנת שנוכל לחיות את חיינו מבלי שיכפו עלינו פולחנים דתיים הזרים לרוחנו ושאינם רצויים לנו, ובלא תלות בסמלים שאינם סמלינו. כל-זאת - מבלי שמסגרות אלו יפגעו כהוא-זה באורח-חייהם של אלו מאזרחי המדינה, המבקשים לחיות את חייהם במסגרת דתית זו או אחרת.

הרצאתו הערב של מר אהרן אמיר מוקדשת לתמציתם של החיים בשתי חברות שונות, שעם כל שונותן שייכות לעם היהודי: החברה היהודית הדמוקרטית והחברה היהודית הדתית. שכן, 'יהדות' במובנה הדתי ו'דמוקרטיה' הם במובנים רבים תרתי דסתרי - דבר והיפוכו. ואם אכן דבר והיפוכו הם שני מושגים אלו, את האחד יהיה עלינו לשנות, מהותית או סמנטית, בשפתנו או גם בתוכן חיינו.

לית מאן דפליג שעל הדמוקרטיה לא נוותר. מה עלינו לעשות אפוא, מה לשנות ועל מה לוותר, אם בכלל, על-מנת שהדמוקרטיה תמשיך להיות בסיס לחיינו, ועם-זאת נמשיך להיות בני העם הזה?

תחום זה של השקפת-עולם הוא רק חלק קטן מעולמו המגוון הרחב, העשיר, הייחודי, הנמרץ והבלתי-מתפשר של אורחנו הערב, מר אהרן אמיר.

אהרן אמיר הוא משורר, סופר ומתרגם רב-פעלים, חבר לשעבר באקדמיה הישראלית למדעים, מראשוני המתגייסים ללח"י, היה עורכו של כתב העת 'אלף' - ביטאון התנועה הכנענית באמצע שנות ה-50, ואחד מיוזמיה ומנהיגיה של התנועה, שפעלה בארץ באותה תקופה.

בשנת 1958 הקים מר אמיר וערך את הרבעון לספרות 'קשת' בשיתוף סופרים כא"ב יהושע, יהושע קנז ופרופ' בן-עמי שרפשטיין. מאז 1998 הוא עורכו של הרבעון לספרות 'קשת החדשה', יחד עם חברי-מערכת נוספים - דוד ויטל, אסף ענברי, יהושע קנז, אמנון רובינשטיין, אשר רייך וש' שפרה.

אהרן אמיר זכה בפרס ישראל בשנת 2003 בתחום התרגום, כשבארון הספרים שלו למעלה מ-800 כותרים של שירה, ספרות מקורית וספרות מתורגמת מאנגלית ומצרפתית.

חבר השופטים מצא את אהרן אמיר ראוי לפרס ישראל בזכות "יצירתיות, לשון עברית קולחת ועברית עשירה ופיוטית". לדברי הוועדה, פועלו העשיר של מר אמיר בא לידי ביטוי בתרגום מאות ספרים, בהם יצירות של מרק טווין, הרמן מלוויל, הנרי מילר, אלבר קאמי, אדגר אלן פו, לואיס קארול, וירגיניה וולף, ז'אן פול סארטר ועוד. בתחומי ההיסטוריה, המדיניות וההגות תרגם אמיר, בתוך השאר, את כתבי וינסטון צ'רצ'יל, הנרי קיסינגר, ישעיהו ברלין ומישל פוקו.

בדברי תודתו בטקס הענקת פרס ישראל ציטט מר אמיר אחד משיריו - "במקרה הנדון אופק" ואמר: "... שאם בגדולות לא תלכו, סופכם שגם הקטנות אינן מתקיימות בידיכם".

האם נכון הדבר, מר אמיר, גם לגבי הדמוקרטיה והיהדות? מהן הדרכים הגדולות בהן עלינו להלך כיום, על-מנת שלא ניפול בקטנות?