2.11.2006 - אחת-עשרה שנים לרצח יצחק רבין

ומה יותר אירוני מאשר לשמוע - בעצם הימים האלה - איומים מפורשים באלימות של אנשי דת, קבל עם ועדה, כלפי מי שדעותיהם, מעשיהם או העדפותיהם "אינם מוצאים חן" בעיני המאיימים.

וכאילו לא למדנו דבר, עומדת ישראל החופשית והדמוקרטית מלאת השתאות בפני הנאצה והשנאה, כאילו אינה מבינה מה יד לה בדבר ומאין צץ לו לפתע. ובבחינת "הרצחת וגם ירשת", שוקלת להעניק פרס למסיתים ועונש למאוימים. להיכנע לסחטן האלים, במקום לעמוד בעוז ובנחישות להגנת מיעוט נרדף שלא בדין.

ולוחמי הדת ואביריה לסוגיהם, נלחמים האחד באחר כאשר אלוהיהם כך אומרים, ונלחמים כולם יחדיו בחופש כאשר אליליהם ורועיהם כך מצווים. ומחוקקינו, שרוממות השיוויון בפיהם, ימכרו בנזיד עדשים בריתות זוגיות, ימנעו נישואין מרבבות חפים מפשע, אך יאפשרו לרוצחים להינשא בהתכתבות. וקברניטינו המדיניים יכריזו בהתחסדות כי טוב להיות עם חופשי בארצנו, וישובו להם לעסקי הכסא והתקציב.

ואנו נשוב וניפגש מעל-גבי המסך השחור הזה ביום השנה השתים-עשרה לרציחתך, וניווכח אם נפל דבר, אם נלמד הלקח והופנם.

ובינתיים היה שלום, חבר.