בעקבות ערב בנושא "אלוהים על הקו"

החל ביום ב', 18.8.2003 התקיימו בסינמטק בתל-אביב שלושה ימים של הפסטיבל השלישי לקומיקס, קריקטורה ואנימציה, במסגרתו מציגים קריקטוריסטים ישראליים ממבחר עבודותיהם. הערב הראשון הוקדש לדיון בנושא "אלוהים על הקו" - לא לקו טלפון הכוונה, אלא לקו הרישום, הציור והביקורת של הקריקטוריסט. השתתפו בפאנל ח"כ אברהם (אברום) בורג כמנחה, השר יוסף פריצקי, והקריקטוריסטים אורי פינק (מעריב), שלמה כהן (גלובס), שי צ'רקה (אותיות), יוני גרשטיין (יתד נאמן).

משתתפי הפאנל "אלוהים על הקו"
מתוך עמוד 4 בתוכניה של הפסטיבל

בעלון שחולק לקראת אותו ערב נכתב: "קריקטורות חילוניות העוסקות בנושאי דת או בנושאי חילוניים-חרדים מוגדרות אוטומטית כ'ציורים אנטישמיים'. האם כל סאטירה מצויירת נוקבת על נושאים דתיים בוערים יכולה להתקבל בהבנה בחברה הישראלית? האם מותר להתבדח על חשבון אלוהים?"

בדיון עלו, בין השאר, השאלות: מהי בעצם קריקטורה - האם היא ביטוי לצחוק ולגלוג בלבד, או הבעת דעה ועמדה במשיכת מכחול? האם קיים נושא שהוא טאבו מבחינת הקריקטוריסט? לגבי החרדי יוני גרשטיין קיים טאבו ברור: אלוהים והתורה הקדושה לדתיים הם מחוץ למשחק זה. על אלוהים אסור למתוח ביקורת, בוודאי לא בצורת קריקטורה. לאחרים היה טאבו אחר: לא לפגוע באדם פגיעה אישית, שכן, העברת ביקורת איורית איננה פגיעה, אלא ביקורת לגיטימית באמצעות חודו של מכחול. כן עלו השאלות: האם השכול והשואה יכולים לשמש נושאים להומור או לקריקטורות?

אחד הנושאים שחזרו ועלו בערב, היתה הסוגיה - איך מציירים אדם חרדי בקריקטורה? קריקטורות כאלו עוררו תמיד תגובה חריפה מצד גורמים דתיים, בטענה, שמעשה זה הוא ביטוי לאנטישמיות, חיקוי ל"שטירמר" הנאצי ולגבלס דוברו של הצורר. שלמה כהן (גלובס) הציג מספר קריקטורות שלו, שדנו ברב כדורי, בעובדיה יוסף ובאריה דרעי. למרות שאותן דמויות צוירו כמות שהן, בביקורת אישית על אותן דמויות - הביקורת הדתית, והמימסד החילוני הכנוע פירשו זאת כאקט אנטי דתי, תוך שימוש חוזר במילה הבלתי רלבנטית לחלוטין "אנטישמיות", כביכול היה הצייר אדם לא יהודי.

גם אני חוויתי ביקורת כזאת, שכן גם אני "חוטא" מעת לעת באיור קריקטוריסטי. "אנטישמי" כינו אותי ח"כים חרדים בכנסת, על שציירתי יהודי חרדי בבגדים שחורים, כובע שחור וזקן. וכי כיצד אחרת יכולתי - אני או כל קריקטוריסט וצייר מן השורה - לצייר אדם חרדי? בבגד צבעוני רועש, מגולח זקן, גלוי ראש ומכנסיים קצרים? גם באתר 'חופש', האתר שלנו, נדחו לא אחת קריקטורות ששלחתי למערכת, בטענה, ש-"זה יותר מדי קיצוני", ו-"לא טוב שנעלה עלינו את כעסם של אנשים, שאיתם אנחנו רוצים לבנות קשרים". כך אמרו לי.

ולא הבנתי אותם, אותנו, אתכם - מה קרה לכם? מדוע מותר להביע דעה בכתב נגד מעשיו של חרדי שפוגע בנו, ואסור לעשות דבר כזה בדיוק באיור קריקטוריסטי? האם האמת המצויירת פסולה, והאמת הכתובה כשרה?

למבקרי (ר' בפתח) ולאלוהים הפתרונים. אני אוסיף לאייר קריקטורות, גם על נושאים ואישים דתיים, שכן, לפי כל קריטריון, אין בכך שום "אנטישמיות". מי שבמקומותינו מחפש "אנטישמיות" בכל מחיר, יילך נא לעיתונות חרדית ויבדוק. יש סיכוי סביר שבעיתונים מסויימים שם ימצא את מבוקשו.

הקריקטוריסט החרדי יוני גרשטיין הציג קריקטורה שפירסם בעיתונו, בה רואים מגדל גבוה - כביכול אחד ממגדלי התאומים בניו-יורק - חבוש כיפה, ועליו כתובת "עולם התורה". באוויר, בכיוון למגדל, טסים שני מטוסים, כביכול מועדים לפגוע בו, נוסח הטרוריסט בן-לאדן. על אחד המטוסים כתוב "המפד"ל", ועל השני "שינוי". ההקבלה בין שתי מפלגות שלדעת גרשטיין ועיתונו החרדי מכוונות להרוס את עולם התורה, לטרוריסטים מבית-האולפנא של בן-לאדן, שהרסו את מרכז הסחר בניו-יורק, היא ברורה. האשמה קריקטורית זו לגיטימית אליבא דיוני גרשטיין, אבל ביקורת על התנהגות פסולה, פוגעת או אלימה מצד גוף או אדם חרדי אסורה, ואם היא נעשית - היא מוגדרת כ"אנטישמיות".

את הערב סיכם אברום בורג בדברים הבאים: קריקטורה איננה הומור. היא הבעת עמדה. יש עמדה הכוללת גם הומור, אבל יש קריקטורות שבא לבכות למראן. ואני מוסיף - ויש בינינו בני-אדם, שבא לבכות לנוכח תגובתם הפרימיטיבית לקריקטורה.