הפילוסוף היהודי-גרמני ארנסט קאסירר (1945-1874), עסק הרבה בפילוסופיה של הצורות הסימבוליות. לדעתו, הלשון, המיתוס והאמנות, הינם חוטים חשובים הטווים את רשת הסמלים, כמו את הקורים הסבוכים של הניסיון האנושי. גם חוגים המשתייכים לאסכולות פילוסופיות מטריאליסטיות , מודים כי הטקסים והחגים הם חלקים בלתי נפרדים של התרבות הנמסרים מדור לדור.

בחג - בדרך כלל - ישנו שריד מן המיתוס הקדמון. אבל, עד לגיבושו העכשווי, עברו עליו גלגולים שונים ומשונים. לכל חג ישנה גם היסטוריה משלו וזו משולבת בהיסטוריה של האומה. והשינוי ההיסטורי אינו נוגע לצד הפורמאלי והטקסי בלבד. לא מדובר כאן רק על אופיו החיצוני של החג - עם או בלי הקרבת קורבנות. וגם אין הכוונה לשינויים בטקסט של התפילות בלבד אלא, לשינויים מהותיים במשמעות החג. ואין כחנוכה חג שנוח לעקוב בו אחר התחנות המרכזיות במסע הגלגולים הזה:

המהר"ל מפראג (יהודה ליווא בן בצלאל, 1609-1525) כתב: "אמנם בריאת האור היא בזמן ששווה היום עם הלילה (שמועדה בחג סוכות), אבל התחלת האור היא בכ"ה בכסלו שאז מתחיל האור להתגבר (כלומר, היום הקצר בשנה) ולפיכך נעשה הנס בשמן והיה האור בכ"ה". בלשון רבנית נאמר כאן את מה שטוען מחקר החגים המודרני: ראשיתו של חג החנוכה במיתוס אסטרונומי קדום הקשור במאמצי האדם "לתת יד לשמש כדי להתגבר על החושך".

פסלו של המהר"ל מפראג - רבי יהודה ליווא
מאת לדיסלב סלוני
הוצב בכיכר בית העירייה בפראג בשנת 1917 כאות הערכה לאישיותו ולפועלו - ראה כאן

בשנת 520 לפני הספירה, כלומר יותר מ-350 שנה לפני יהודה החשמונאי, אנו מוצאים בנבואתו של חגי את התאריך כ"ד בכסלו. בשתי נבואותיו שבפרק ב' (פס' 10, 18, 20) מתואר יום זה כ"יום אשר יוסד היכל ה'" (בית המקדש השני). אלא שאירוע זה נשתכח במהלך השנים, ואין זה פלא - התנאים הפוליטיים של אותם ימים גרמו לכך שבניית בית המקדש נמשכה 23 שנים בערך. הנביא חגי שתלה תקוות רבות בבניין המקדש ובעליית כוחו של פחה יהודה זרובבל (ולא של הכוהן הגדול) לחידוש מלכות בית דוד, התאכזב כתוצאה מכך וראה איך ניטל טעמו של החג.

מבחינתנו כמי שחוקרים את התפתחות הסמלים, חשוב כאן לציין, כי חגי ונביאים אחרים בחרו את היום הזה כציון לייסוד המקדש, כי בו ניתן היה לקבוע את כיוון המזבח. לכך רומז התלמוד הירושלמי במסכת עירובין (פרק ה') "כמה יגיעות [מאמצים] יגעו נביאים ראשונים לעשות [את השער] המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת [סוף חנוכה] ובאחד בתקופת תמוז [היום הארוך בשנה]" זאת אומרת, לכוון את השער המזרחי כך, שביום הקצר וביום הארוך בשנה, ייפלו קרני השמש על גבי מזבח הנחושת וייווצר אפקט של הדלקה משמיים.

אמנם, בתודעת העם נעלמו כביכול הרבדים הקדומים הללו, אם כי בשם "חנוכה" ישנו רמז לחנוכת סבר חדש ולא לטיהור הדבר הקיים. גם הנרות הזעירים מתאימים יותר ל"תנו יד לשמש" מאשר לציון ניצחון צבאי בימי החשמונאים. תודעה קולקטיבית אחרת קושרת את החג ובמיוחד את המנהגים הנוגעים לשמן אל חג חקלאי עתיק הקשור במסיק הזיתים שנהוג בימים אלו.

ברור שלמועדי ישראל ישנו ערך היסטורי וכי הם מזכירים את קורות עמנו. ברם, יהיה זה משגה אם מישהו ירצה ללמוד היסטוריה מסיפורי החג. החג אינו מוקדש להיסטוריה ה"אובייקטיבית" של האירוע, אלא לאינטרפרטציה סובייקטיבית של הסמל שנוצר בעקבות האירוע. מנקודת ראות זאת, יהיה מעניין להשוות מהן המשמעויות של החג שהודגשו על ידי הדורות השונים או על ידי חוגים שונים באותו הדור. למשל, ישנו מדרש המספר בכלל על מציאת שמונה שיפודים בבית המקדש ושלא היה כל קושי לחשמונאים להדליק על גביהם את שמונת הנרות. או כפי שמסופר בספר חשמונאים א' (פרק ד' פס' מ"ט), לפיו לא הייתה בכלל בעיית שמן בעת הטיהור של בית המקדש. ואילו בתקופה של רדיפות יהודים התאזרח המדרש על קידוש השם של חנה ושבעת בניה. כך בימי הביניים קסם הרבה יותר המדרש בדבר נס פך השמן ועימו כל משמעות החג הוסטה ממלחמת החשמונאים ל"ניסים ולנפלאות שאלוהים חולל לעמו", והמשמעות - הוא עתיד לחוללם שוב. נוסיף לכך את האווירה החמה (בלילה חורפי) של הבית היהודי, עם המשחקים ועם האורות הזעירים, והתקרבנו להבנת קסמו של החג.

את סיפור החשמונאים החזירה לחנוכה רק התנועה הציונית. היא גם זו שהדגישה במיוחד את העובדה, שהמלחמה ההיא היתה מלחמת תרבות ודת כנגד המתייוונים המתבוללים. שני שירי חנוכה ארצישראליים מבליטים לדעתי יותר מכל את המשמעות שהשתנתה עם העברת החג לארץ. השיר "מי ימלל" ובו השורות: "שמע, בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה" (המכבים ולא הקב"ה!).
והשני, שירו של זאב "אנו נושאים לפידים" (שלא התכוון להיות שיר חנוכה אך התקבל שכזה) ובו השורות:
"נס לא קרה לנו,
פך שמן לא מצאנו".

אין להבין את מילות השיר מבלי להכיר את אגדת פך השמן. איך השיר מבטא את הסירוב לקבל את הרעיון של ההישענות על רצון השמים. אל מול העזת האמונה הקנאית של החשמונאים העמידה הציונות החילונית את ההעזה המרדנית והסוררת של "גורלנו בידינו".

מי לה' אלי
מתתיהו החשמונאי הורג את היהודי
שרצה להקריב על המזבח כמצוות אנטיוכוס
תחריט מאת גוסטב דורה, תחריטן וצייר צרפתי, 1883-1830

והערה לסיום: מפורסם הוא פסלו של בוריס שץ המתאר את מתתיהו הזקן ובידו חרב שלופה. אני לא הייתי בוחר בו כסמל לחנוכה של שנת תשנ"ד (אם כי, יהיה ודאי מחנה רציני בעם שבשמו של מתתיהו יקרא למלחמת אחים). אני חושב שהמסר של החשמונאים לדורנו אינו בקנאות אלימה, אלא בנאמנות הלאומית לעומת הקוסמופוליטיזם (בזמנם, ההלניזם) והאקטיביזם החברתי-פוליטי לעומת ה"שב ואל תעשה" של מקדשי השם. נהיה כחשמונאים ולוחמי האור שקדמו להם שקראו: "באנו חושך לגרש ובידינו אור ואש", וגם ענפי זית.

הסוציולוג דורקהיים, ובעקבותיו רבים אחרים, הדגישו את תפקיד החג כמחזק את הרגש של אחדות חברתית. החוגגים מזדהים עם הקולקטיב החברתי ועם ערכי החברה הבאים לידי ביטוי בסמלי החג. הסמל הוא עניין רב משמעי המשמש גם כצופן התרבותי המשותף של החברה. אך עם זאת, הוא נמצא בתהליך דינאמי מתמיד שבמהלכו הוא מוסיף משמעויות ואף משנה אותן. ובעקבות כך, לעיתים קרובות, נמצא שאותו חג עצמו משנה את תוכנו ומשמעותו במהלך הדורות, גם אם הוא שומר על צורתו האופיינית.

בכל חגינו ניתן לעקוב אחר גלגולי משמעויותיהם ואחרי השינויים שחלו בהם ובערכים שהם מייצגים. אך מכולם דומני, שהדבר קל ביותר לגבי חג החנוכה. ויש חשיבות שהכרת ההתפתחות הזאת, בגילוי התופעה שהחג עבר שינויים והתאים את עצמו לאורח החיים ולהשקפה החברתית שבתוכם הוא התקיים. מודעות לתהליך הזה מביאה לנו את הביטחון שאין סיבה שהתהליך הזה של המסירה הדינאמית לא יימשך.

תפיסה כזאת של חג החנוכה תגלה את הנרות הזעירים כמי שבאו לתת יד לשמש שמעלינו ביום הקצר בשנה, עוד הרבה לפני יהודה המכבי. הבנה כזאת תצביע על כך שבחג החנוכה לא האינפורמציה ההיסטורית על מרד החשמונאים היא המקור, אלא העובדה שבכל הזמנים היו כוחות שחור שאיימו על עמנו ועל האנושות כולה, ועדיין ישנו אור קטן שבא לגרש את החושך הזה.

עם זאת, אין להתעלם מן השאלות בדבר הערכים המתגלמים במרד החשמונאים והם רלוונטיים לדורנו. אי אפשר לשאול את השאלה - באיזה מחנה היינו ניצבים לו חיינו בדור ההוא. כי לא ניתן לבחון השקפת עולם שנוצרה ומתייחסת לדור מסוים בתנאים של דור אחר, שהוא בעל צביון אחר, אורח חיים אחר ובמרחק של אלפיים שנה. בפרספקטיבה היסטורית, מותר לנו לשאול - איזה כוחות שימשו את תהליך הקדמה של עמנו ואילו פעלו נגדו? ברור לנו כי התשובות לא יהיה בלשון של שחור או לבן.

היו דורות וחברות שניסו לטשטש את יסוד המלחמה והמרד בסיפור חנוכה. לרוב, לא עשו זאת מתוך נטיות פציפיסטיות, אלא עקב המצב הפוליטי של עם מפוזר ומדוכא שראה בכל מרד סכנה לקיומו הפיזי. לכן, היו שהדגישו את רעיון קידוש השם ("חנה ושבעת בניה"), ואחרים את סיפור נס פך השמן שחיזק את אמונתם בנס שיבוא ויציל גם אותם. לאמתו של דבר, מי שהחזירה לחנוכה את ספר החשמונאים (א'), הייתה הציונות שדגלה ברעיון שעלינו, כדוגמת המכבים, לקחת את גורלנו בידינו ולהיאבק בהתבוללות. עם זאת, אין ספק שהיה במרד החשמונאים גם יסוד סוציאלי - מרד עובדי האדמה באצולה ובכהונה הגדולה והמושחתת, העשירה והמתייוונת.

בשנים האחרונות מתחדד הויכוח בין הלאומנות הקנאית לבין מצדדי התרבות האוניברסאלית. מן הדין לכן לדייק בסוגיה זאת ולא להסתפק בניסוחים שטחיים: יהודה המכבי כרת ברית עם הרומאים (לא כאן המקום לשפוט באם היה זה צעד פוליטי נבון). ספר החשמונאים מדבר על המוצא המשותף של היהודים והספרטנים. זאת אומרת, יהודה היה מוכן לשיתוף פעולה בינלאומי תוך הכרה בייחודם הלאומי של השותפים שבאו ללחום נגד האימפריאליזם הקוסמופוליטי של ההלניזם שרצה למחק זהויות אתניות.

המלחמה במתייוונים לא הייתה מלחמה של נציגי התרבות המתקדמת מול הברברים, אלא כאמור, בין נציגי התרבות הייחודית המונותאיסטית, לבין עובדי אלילים בעלי סממנים חיצוניים של תרבות "עולמית". בעולמנו ידענו היטב להבדיל בין האינטרנציונליזם החיובי והקוסמופוליטיזם השלילי מצג אחד, לבין לאומיות ולאומנות מצד שני. בסוגיה זאת, נרות חנוכה יאירו את הדרך של "אוהבי הצדק והאמת, החופש והקדמה האנושית", כדברי הרצל, ומותר לנו גם לסיים בציטוט נוסף מתוך דבריו: "אין לנו תפקיד חשוב ומביא אושר, יותר מתפקיד השמש משרת האור"!

----------------------

מערכת חופש מפנה את הקורא למאמרים שפורסמו באתר בנושא חג החנוכה:

• מאמרו של שניאור עינם
  http://www.hofesh.org.il/articles/chagim/hanuka_shneor/1.html
  
  
• מאמרו של פרופ' יעקב מלכין
  http://www.hofesh.org.il/articles/chagim/hanuka_malkin/hanukkah.html
  
  
• מאמרו של שאול
  http://www.hofesh.org.il/yodea_lishol/personal_stories/shaul.html
  
  
• מאמרו של יוסל'ה בר-ציון
  http://www.hofesh.org.il/articles/chagim/lost-oil.html
  
  
• מאמרו של יוסי גורביץ
  http://www.hofesh.org.il/freeclass/history/grecian.html
  
  
• מאמרו של פרופ' דן עמיר
  http://www.hofesh.org.il/articles/chagim/nissim.html