חג החנוכה - החילוני בין חגי ישראל

מדוע הוצאו ספרי המכבים מהתנ"ך, אף שהוא מהווה את מקור הידע העיקרי שלנו על מלחמותיהם וניצחונם של החשמונאים ? מדוע פסקו ספרי המכבים להיות ספרות היסטורית קלאסית של היהדות הדתית ? מדוע שבו והיו לחלק מהמורשת הספרותית של היהדות החילונית ?

שאלות אלה, הן אחת מסוגיות הלימוד המרתקות, המאירות את מקורותיו של חג החנוכה ומשמעויותיו ליהודים בני זמננו, את הפלורליזם ואת מלחמת התרבות בעם היהודי במשך הדורות.

חנוכייה מפולין, המאה ה-18

אופיים ומשמעותם של אירועי חנוכה והרלוונטיות שלהם למאבקים התרבותיים והחברתיים בימינו, מייצגים את המאבק המתחולל מאז בין שמרנות קיצונית ומסתגרת בתרבות היהודית המסורתית, לבין פתיחות וקבלת עקרונות האוניברסאליזם התרבותי, שהוצע על ידי ההלניזם בראשית דרכם של מוקדון ויורשיו. הסובלנות של הדתות הפוליתאיסטיות לדתות פוליתאיסטיות אחרות אפשרה לתרבות ההלניסטית להכיר בדתות אחרות ובאלוהי עמים אחרים כשווי ערך או שווי-זהות לאלים שלהם, אך רק בהלניזם התפתח מושג האוניברסאליות התרבותית והפוליטית כאלטרנטיבה לכל האימפריות והמדינות הלאומיות שבעולם.

אוניברסאליזם כחידוש של ההלניזם

החידוש חסר התקדים של האוניברסאליזם בעידן ההלניסטי, הציע מערכת שתאחד את האנושות כולה בתרבות אירופית-יוונית אשר מוקדיה בכל העולם יהיו דומים אלה לאלה, מבחינת ארגון הפוליס, המוסדות הפוליטיים, אופני החינוך וחיי התרבות.

ליהדות, היה זה עימות ראשון עם תרבות שהציגה עצמה כתרבות על-לאומית, שהציעה את שילובו של העם היהודי ותרבותו במערכת אוניברסאליסטית של תרבות אירופאית. בתרבות חדשה זו לא נראו עוד הזרים כברברים הראויים לשעבוד אלא כמועמדים לשותפות באחדות תרבותית, שתביא שלום בין האומות או תבטל אותן כליל. ליהודים רבים נראה כי יוכלו להמשיך לחיות חייהם בעמם ובתרבותם, תוך השתלבות בחיי התרבות האירופית בגרסתה המזרח תיכונית. יהודים הלניסטים ("מתייוונים") הקימו פוליס בירושלים על כל מוסדות החינוך, התרבות והמשחקים שבה, סמוך לבית המקדש, בו המשיכו כוהנים בעלי שמות יווניים להקריב ליהווה לפי חוקי התורה. הכוהנים הגדולים והצדוקים ששלטו בבית המקדש לא ראו סתירה בין השנים, ובמשך קרוב למאתיים שנה, מאז כיבוש המזרח התיכון על ידי אלכסנדר מוקדון, הלכו והתבססו בעם היהודי זרמים שהתרחקו בהדרגה אלה מאלה.

אלעזר החשמונאי תחת הפיל
המאבק בשלטון ההלניסטי
תחריט נחושת מאת גוסטב דורה, צייר צרפתי, 1883-1830

שני זרמים ביהדות - הלניסטים וחסידים

הזרם האחד, יהודים הלניסטיים, היודעים לדבר גם יוונית, נהנים מתיאטרון יווני וממשחקי גימנסיון יווני, לומדים חוכמות יוון וספרותה בנוסף לתרבותם היהודית, הנעשית יותר ויותר תרבות אירופית-מזרח-תיכונית. תרבות חייהם אפיינה את אורח החיים של העלית הכלכלית-חברתית-כהנית ביהודה.

כולל צדוקים שקיימו את כל מצוות התורה שבכתב, אך דחו את כל חידושי התורה שבעל פה, חידושים של חכמים ורבנים, שמינו עצם למפרשיה של התורה, והוסיפו לה, לדעתם, עיקרי אמונה חסרי בסיס: אמונה בעולם הבא, בתחיית המתים ובביאת משיח פלאי ביום דין אפוקליפטי.

בזרם השני נכללו יהודים שאורח חייהם המסורתי לא השתנה, אם בגלל חיי הכפר המרוחק ממרכזי התרבות החדשה, ואם בגלל שייכותם לחוגי החסידים שהתנגדו, אידאית להשתלבות בתרבות האירופית-יוונית והפוליתאיסטית. הם שמרו על מצוות התורה שבכתב, בהתאם לפיתוחיה בתורה שבעל פה. דחו את התרבות ההלניסטית וראו במשתלבים בה בוגדים וכופרים. אמונתם גרסה, אמונה בעולם הבא, בשליטתו המוחלטת של אלוהים בכל הנעשה בעולם הזה, ביום הדין הקרב ובא, במשיח הפלאי ובישועה שיביא לעמו.

החסידים משלימים עם הפוליס בירושלים

במשך מאתיים השנים שעברו מאלכסנדר מוקדון עד אנטיוכוס הרביעי - נראה היה כי ניסיון שילובה של היהדות בתרבות ההלניסטית-אוניברסאליסטית עשוי להצליח. המתח בין מחנה החסידים והקרובים להם, לבין מחנה היהודים ההלניסטים, גדל לעתים - בייחוד בערים המעורבות.

החסידים השלימו עם ההתפתחויות החדשות, הקריבו בבית המקדש גם כשיאסון קיבל את מינוי הכוהן הגדול מאנטיוכוס, גם כשמנלאוס קנה את הכהונה הגדולה בבית המקדש בירושלים מהקיסר בסוריה והדיח את יאסון. אף שהדת המונותאיסטית היהודית לא הייתה סובלנית בעיקרון, והתייחסה אל כל העובדים אלוהים אחרים כאילו הם עובדים אלי שווא חסרי ערך, למדו החסידים להשלים עם המציאות החדשה, בהאמינם כי הכול מידי שמיים. הסטטוס קוו נשמר, וסמלו - הפוליס היוונית שחייתה בתוך ירושלים לצד ובסמוך לעיר המקדש המונותאיסטי.

מי לה' אלי - מתתיהו החשמונאי
בוריס שץ, 1932-1866, פסל ברונזה
בוריס שץ - פסל וצייר יהודי, מייסד "בצלאל" בירושלים

גזירות אנטיוכוס ה-4 נגד הסטטוס קוו והאוניברסליזם

מצב דברים זה השתנה. כשאנטיוכוס ה-4 החליט בראשית שנות ה-60 של המאה ה-2 לפנה"ס, למלא את אוצרותיו שנתדלדלו, בגלל מלחמותיו עם הפרתים, באוצרות מקדשי מצריים וירושלים. ההתקפות על ידידי אנטיוכוס בכהונה הגדולה (בגלל סכסוך הדמים בין תומכי יאסון לבין תומכי מנלאוס), ראייתו את פולחן יהוה, כיוצא דופן משאר הפולחנים בעולם ההלניסטי והרצון לעקור את האנומליה הזאת מן השורש, הוליכו לגזירות, שסיימו את תקופת הסובלנות ויחסי השלום בין היהדות להלניזם. הגזירות אסרו את חוקי התורה, את הכשרות, את ברית המילה ואת שמירת השבת, הכניסו את פסל זאוס למקדש, הפכוהו למקדש פגאני לכל דבר ואיימו בעונש מוות על כל העובר על חוקי הקיסר. חוקים אלה סיכנו את המשך קיומה של היהדות, שהיא מעיקרה תרבות הקובעת אורחות חיים קהילתיים ודרכי התנהגות וחג ייחודיים. גזירות אנטיוכוס ה-4 עמדו בניגוד לרוח האוניברסאליזם שייצג ההלניזם מראשיתו. אפילו חלק מהמתייוונים המתונים הצטרפו עם החסידים המתונים למתתיהו ומקורביו, במלחמת האזרחים הראשונה של המכבים: המלחמה שכוונה קודם כל כנגד יהודים משתפי פעולה וכנגד המתייוונים הקיצונים. אלה נראו להם עתה כמי שתומכים לא רק בפתיחות לתרבות יוון אלא בהטמעות גמורה בדת ובאוכלוסיה ההלנית. הראשון שנפל במלחמה זו מידי מתתיהו החשמונאי היה יהודי שהקריב קרבן יוני על מזבח במודיעין. מלחמת הגרילה של לוחמי המכבים, בפיקודו של יהודה, התרחבה וכוונה לא רק נגד היהודים אלא גם נגד מגיניהם - אנשי הצבא הסורי- הלניסטי של אנטיוכיה שהופתעו מניצחונותיהם הצבאיים.

נצחונו של יהודה המכבי
תחריט נחושת מאת גוסטב דורה, צייר צרפתי, 1883-1830

המכבים הופכים מלכים הלניסטים הלוחמים בפרושים

במאבקים התרבותיים ובמלחמות האזרחים שהתלוו אליהם במשך מאתיים השנים הבאות (ממתתיהו החשמונאי ועד הורקנוס ה-2 ואריסטובולוס ה-2, בניה של שלומית המלכה בראשית המאה הראשונה לפנה"ס) מצאו עצמם החשמונאים משני צידי הפער הגדל והולך בין המחנות. בימי מתתיהו ויהודה, לחמו החשמונאים לצד החסידים נגד המתייוונים. בסוף ימיו זונחים החסידים את יהודה ומשלימים מחדש עם שלטון הכוהן המתייוון אלקימוס, הממונה על ידי אנטיוכיה. יונתן ושמעון - אחיו של יהודה המפקדים על צבא המכבים אחר מותו - זוכים לביקורת גוברת מצד החסידים-הפרושים, על שהם מאחדים את הכהונה עם המלוכה. בדיעבד, משתפים יונתן ושמעון פעולה עם אצולת המקדש הצדוקית עד שיוחנן הורקנוס, העולה לשלטון אחרי רצח אביו שמעון, מצטרף בפומבי לצדוקים, ממשיך במדיניות הפשרה עם המתייוונים ובסכסוך עם הפרושים הממשיכים לדרוש הפרדת הכהונה מהמלוכה. בימי אלכסנדר ינאי הופך הסכסוך עם הפרושים למלחמת אחים ממש.

הפעם ניצבים החסידים נגד המכבים, מנסים להכריעם על ידי הזמנת צבא אנטיוכיה. אך כאשר אלכסנדר ינאי מנצח את צבא אנטיוכיה - הוא נוקם בהם, ולפי פלוויוס הורג חמישים אלף איש. המלכים המכבים הופכים חלק בלתי נפרד מהמימסד השלטוני של הקיסרות ההלניסטית, משתתפים במלחמותיה הפנימיות ושואבים כוחם מכוחו של הקיסר באנטיוכיה. בסופו של דבר ינקמו הפרושים באלכסנדר ינאי ובכל שושלת המכבים, נקמה היסטורית בת אלפיים שנה, על ידי הורדת חג החנוכה למדרגת חג חילוני ממדרגה נמוכה, חג שאין מזכירים בו את המכבים בתפילות ובברכות, חג שאין מזכירים בו את ניצחונם הצבאי והדיפלומטי הגדול שהציל את היהדות מכליה.

מרד המכבים
איור בכתב יד מהמאה ה-13

פלורליזם מירבי בהתפתחות הלאומיות והלאומנות

פלורליזם מירבי אפיין מעתה את תרבות העם היהודי. שני הזרמים הגדולים - הפרושי והצדוקי - הלכו והתפצלו בתוכם. בעידן ההלניסטי התפתחו ביהדות כתות-מדבר שראו בשני הזרמים כאחד אויבי היהדות והגאולה, בצדם התפתחו קבוצות לאומניות קנאיות, קבוצות מטבילים ונזירים, חסידי רביים מקומיים כנוצרים היהודים, ומי שהטילו ספק בכל עיקרי הדת היהודית כאלישע בן אבויה. פלורליזם זה התפתח על רקע מלחמות המכבים והתמורות שחלו בעמדות שנקטו - מימי מתתיהו ועד ימי יורשיו של אלכסנדר ינאי.

האוניברסאליזם שהוצע על ידי מוקדון וההלניזם, גרם אמנם לעמים מספר להעלם (פניקים, עמונים, מואבים), אך גרם לעמים אחרים לפתח את לאומיותם ואת האמונה במורשתה הייחודית - כגון הלובים, המצרים, הישראלים. הלאומיות היהודית המתפתחת ומתחזקת בעידן ההלניסטי מאמצת ומאדירה סמלים לאומיים - המקדש, הצבא, השפה, ספרי ההיסטוריה והמיתוסים המונצחים בהם, המלך והחצר כסמלי העצמאות המדינית. חלק מסמלים אלה מאומצים על ידי רוב המיגזרים שבפסיפס הפלורליסטי המתפתח בתרבות היהודית. חלקם נראה יותר ויותר חסר משמעות. בין הפרושים והנוצרים היהודים מופיעים מתנגדי העצמאות הממלכתית היהודית בגלל האופי שנתנו לה המכבים. בין המתייוונים והצדוקים מתגלים קנאים לאומניים שצאצאיהם יצטרפו ללוחמי המרד הגדול נגד הרומאים, בצד קנאים מקרב החסידים והפרושים.

חנוכייה מאלג'יר, המאה ה-19

ההומניזם היווני והיהודי מתמזגים ביצירה הרוחנית של התקופה

ערכים רבים של התרבות היוונית - כאנתרופוצנטריזם, הומניזם והגנה על זכויות האינדיבידואום ודעת המיעוט - מתמזגים עם ערכי פלגים שונים ביהדות, ונותנים אותותיהם בנוסח הסופי של התנ"ך, הנערך ונחתם במאה הראשונה לספירה, ובדעות רבים מן הפרושים (כהלל) וחכמי התלמוד, המתנגדים להלניזציה של היהדות.

במלחמת התרבות בעם היהודי, השפיעו הצדדים אלה על אלה, ועל אף המאבקים ומלחמות הדמים שליוו את היווצרותו של הפלורליזם האידאי והתרבותי ביהדויות, היו בהם גורמים רבים שהפרו זה את זה. ההומניזם כפי שהתפתח באתיקה שביצירות הנביאים, בראיית האדם בנאראטיב התנ"כי, בדרמה ובפילוסופיה היוונית - היה לבסיס האידיאולוגיה של הוגים יהודיים רבים. הפלורליזם שאפיין את התרבות היהודית בסוף האלף הראשון לפני הספירה ובמאות הראשונות שאחריה, סייע ליצירתיות רוחנית ועודד את המחשבה היהודית, המגיעה לביטוייה הגדולים בעידן זה, בספרים "החיצוניים", בספרות המדרש והאגדה, במשנה, בתלמוד ובברית החדשה.

ניצחון יהודה - בזכות המלחמה והפשרה עם המתייוונים

בניגוד לתדמיות רבות שהודבקו למכבים, גילו מנהיגיהם תבונת פשרה ופעילות דיפלומטית משולבת בפעילות צבאית, שרק בזכותה הובטחו הצלחותיהם. ניצחונות צבאיים מפתיעים ומדהימים בקרבות של יהודה המכבי נגד יהודים מתייוונים ונגד הצבא היווני-סורי הסדיר ושכיריו שהצטרפו אליהם, לא גרמו לניצחונו במלחמה. ירושלים נשארה בידי המתייוונים, המקדש המשיך להיות מקדש לזאוס ולא רק ליהוה, כוהנים יהודיים המשיכו להקריב בו קרבנות מטמאים וצבא סורי-יווני המשיך לחנות בחקרא - האקרופוליס היווניי שהוקם בה. ניצחונו של יהודה המכבי והאפשרות לטהר את המקדש ולחנוך אותו מחדש בחג החנוכה, הוא תוצאה של פשרה והסכם שנוהל והושג על ידי מנלאוס, הכוהן המתייוון הגדול של המקדש בירושלים. לפי תנאי הפשרה נתבטלו כל הגזירות נגד חוקי התורה ומנהגי היהודים. שוב הושלט הסטטוס קוו, צבא המשלוח של אנטיוכיה נשלח לחזיתות אחרות, ויהודה יכול היה להיכנס לירושלים ולטהר את בית המקדש.

יהודה המכבי תוקף את מבצר חקרא בירושלים
איור בתנ"ך אלבה, המאה ה-15

בחנוכה - הקרע בין יהודה המכבי לחסידים

דווקא כאן מתחיל להיפתח הקרע בין המכבים לבין החסידים והמתייוונים כאחד. החסידים שחששו מפעולה חד-צדדית של יהודה המכבי בקשו לדחות את מעשה טיהור המקדש וחגיגות חנוכתו לראש השנה. לפי חישוביהם עמד יום הדין האפוקליפטי להגיע, הנסים עמדו להתחולל לעין כל, ממלכת הרשע עמדה להתמוטט מעצמה, לא היה צריך להסתכן בטהור בית המקדש ובמעשי תגמול אפשריים של היוונים. יהודה חיכה, אך בראש השנה לא נתחולל שום נס. החסידים אמרו שכנראה עשו טעות בחישובי קץ ההיסטוריה. הוחלט לחכות לנס שיקרה בסוכות. אך יהודה איבד את הסבלנות והחל בטיהור המקדש ללא התחשבות בחסידים.

המאבק בין החסידים ליהודה המכבי אינו רק מאבק על התאריך הראוי לטיהור ולחגיגות - הוא מאבק על העיקרון: האם הנס יגאל את המקדש מטומאתו או שבידי האדם לקבוע במהלכים היסטוריים ולממש את הניצחון הצבאי והדיפלומטי. המכבי, כמו היסטוריונים רבים, ראה בניצחונו צעד מכריע בהצלת היהדות מכיליון, על כן ראה אותו ראוי לחג ניצחון בן שמונה ימים, לפי מודל חג חנוכת המשכן של משה במדבר וחג חנוכת המקדש של שלמה.

בידודו של יהודה - ראשית כישלונו הצבאי והמדיני

ב-25 בכסלו, במלאת שלוש שנים לגזירות אנטיוכוס ה-4, החליט יהודה להכריז על חג החנוכה. ניצחונו של עם זעיר בארץ זעירה כיהודה, נגד המעצמה הסלווקית יורשת המעצמה המוקדונית, נראה לו נס מספיק, עילה לחג אורים גדול, שבמרכזו חנוכת בית המקדש המטוהר. אש לא ירדה מהשמים אך הודלקה במנורת בית המקדש, ובמשך הזמן במנורות שהוצבו בבתי יהודים בעולם כולו. העם הפך את חג האור והאש של אמצע החורף, המצוי בכל העמים, לחג האורים והשמחה לניצחון הלאומי הגדול של הצלת התרבות היהודית מאבדן. אנטיוכיה הגיבה על החג במינוי כוהן גדול חדש - אלקימוס. החסידים והמתייוונים מהרו להשלים עם כוהן מתייוון מטעם השלטון ההלניסטי. יהודה המכבי נסוג מירושלים כשהרגיש בהתפוררות הקואליציה שהקים אביו. צבאו הלך והצטמצם. רבים מתומכיו עזבוהו. על אף ניצחונות בקרבות מספר נגד חיל המשלוח היווני החדש - נסתיימה הפעם המלחמה בכישלון המכבים, יהודה נהרג ושרידי צבאו נסוגו להרים ולמדבר.

נר שמן מן התקופה ההלניסטית

יונתן מנצח בזכות מינויו למנהיג וכוהן גדול על ידי אנטיוכיה

היה זה סופו של סכסוך פנימי שני בו מלאו המכבים תפקיד מכריע. הפעם הייתה הקואליציה של החסידים והמתייוונים מכוונת נגדם. הממסד היהודי - הכהונה הגדולה בירושלים - והממסד הסלווקי הצליחו להכריעם. אך יונתן ושמעון ארגנו את מאות החיילים המכבים ששרדו ליחידה צבאית קטנה וחזקה, שהייתה לכוח הצבאי היחידי ביהודה. גם יונתן אינו סומך רק על כוחו הצבאי, הוא שולח משלחת לרומא, שהחלה לחדור לאזור. כוחה של רומא הולך וגובר וכשהיא מאיימת על אנטיוכוס ה-4 ואוסרת עליו לשוב ולפלוש למצרים - הוא מציית. כאשר פרצה מלחמת האזרחים באנטיוכיה חפשו שני הטוענים לכתר שותפים באימפריה שלהם. דמטריוס הציע ליונתן להיות הסטרטגוס של ירושלים, באלאס - מתחרהו של דמטריוס - העלה את המחיר והציע ליונתן להיות גם מנהיג מדיני וצבאי של העיר וגם כוהן גדול בבית המקדש. יונתן קבל את ההצעה ונכנס לירושלים עם צבאו הקטן כמושלה וככוהנה חדש - מטעם השלטון ההלניסטי באנטיוכיה. החסידים - התנועה שהפכה לאטה לתנועה הפרושית והרבנית של יוצרי המשנה והתלמוד - התנגדו למהלך הזה מסיבות עקרוניות. מאז שמואל שמרו בישראל על עקרון הפרדת הרשויות. המלכות הייתה מופרדת מהכהונה ושתיהן עמדו לביקורת מתמדת של הנביאים. הם התנגדו לאיחוד המלוכה והכהונה באישיותו של יונתן המכבי (אף שרשמית לא נקרא עדין מלך אך מעשית מלא תפקידיו של מלך מקומי בממלכה הלניסטית).

מנורה על מטבע חשמונאי

המכבים מסתכסכים עם החסידים בסרבם לוותר על הכהונה

יונתן, לא שעה עוד לחסידים. הוא ביסס את שלטונו הצבאי והאדמיניסטרטיבי, לא ויתר על הכהונה כיוון שהבין כי המקדש הוא בסיס הכוח הלאומי החשוב ביותר בכל ממלכה הלניסטית. הוא ידע כי עושרה של הממלכה והמטבעות שאפשר לטבוע בה תלויים באוצרו של המקדש בירושלים - סמל הלאומיות היהודית הקדומה.

כיוון שיונתן היה חייב את כוחו לאנטיוכיה - יצא בראש צבאו להילחם את מלחמותיה נגד טוענים חדשים לכתרה - ובנופלו באחד הקרבות הללו קיבל שמעון אחיו את תפקידיו ומעמדו בירושה.

התנגדות החסידים הפרושים לממלכה-כהונה המכבית הלכה וגברה. כששמעון נרצח על ידי חתנו ביריחו ויוחנן הורקנוס, בנו, עולה לכס השלטון והכהונה - הופך הסכסוך חריף עוד יותר, ויוחנן הורקנוס עוזב את מחנה הפרושים ועובר למחנה הצדוקים. אצולת המקדש המתנגדת לפרושים ולתורה שבעל פה, מתנגדת להפרדת הרשויות, ומבקשת לראות את יהודה כממלכת מקדש הנאמנה לכתבי הקודש הכתובים והעתיקים מלפני גולת בבל. כיוון שאינה מכירה בעולם הבא ובתחיית המתים, היא עושה פשרות בעולם הזה. מראשית הכיבוש ההלניסטי משתפת אצולת המקדש פעולה עם השליטים החדשים, משלימה עם חדירת התרבות האירופית, עם הקמת הפוליס בירושלים, ועכשיו עם יונתן ושמעון ויוחנן - השליטים היהודים מטעם השליטים היוונים בממלכה ובמקדש.

הלאומיות היהודית מתחילה להיפרד מגרסה בלעדית של הדת

בימי יוחנן הורקנוס משתנה המפה של מלחמת התרבות בעם היהודי. המכבים מופיעים מעתה כשליטים בממסד שהתפשר והתמזג עם המתייוונים, עם הצדוקים, עם העלית הירושלמית, עם השליטים הסלווקים והרומאים. מולם עומדת אופוזיציה של פרושים וחסידים הטוענים כי הם מייצגים את המוני העם וענייו. הסכסוך ילך ויתפתח כאמור למלחמת אחים רבת קורבנות בימי אלכסנדר ינאי.

השליטים המכבים מייצגים את הלאומיות היהודית החדשה. לאומיות המתפתחת בעם היהודי כפי שהתפתחה בעמים הלניסטים אחרים, דווקא על רקע מגמת האוניברסאליזם של מוקדון. תנועות לאומיות ולאומניות רבות מתפתחות בתגובה על כל מאמץ לאחד את האומות לישות פוליטית ותרבותית אחת. כך קרה בימי נפוליון וכך קורה בשנות ה-90 של המאה העשרים.

התודעה הלאומית בימי המכבים נפרדת לראשונה מזיהוי עם תודעה דתית: יהודים הרגישו סולידאריות עם עמם ושאיפותיו הלאומיות והממלכתיות. גם כשחייהם התרבותיים נעשו הלניסטיים וכללו חגים דתיים של שכניהם היוונים. המגמה לשלב תרבות יהודית בתרבות אירופית-אוניברסאלית הפכה מעתה לאחת המגמות העמידות ביותר בתולדות היהדות. ההפרדה של הלאומיות והממלכתיות היהודית מהדת היהודית - הלכה והתבססה הן בקרב יהודים דתיים, שהחלו להתנגד למדינה יהודית עצמאית כסמל הלאומיות והגשמתה, והן בקרב יהודים ששאפו להקים מדינה יהודית עצמאית ללא קשר עם דתו של העם היהודי. הפלורליזם אפשר לאנשים בעלי השקפות דתיות שונות ביהדות לשתף פעולה בביצורה של המדינה הלאומית.

מנורה - פסיפס מבית-כנסת ביריחו מהמאה ה-6 לספירה

חג החנוכה - החילוני בין חגי ישראל

אחד הסמנים המובהקים להמשך מלחמת התרבות העתיקה הוא חג החנוכה עצמו. בגלל העוינות ההולכת וגדלה בין מחנה המכבים לבין מחנה הפרושים, אשר חכמי התלמוד והרבנים ממשיכים את דרכם, הופך חג הניצחון הכביר של המכבים לחג ממדרגה שנייה, החילוני שבין חגי ישראל, פחות אפילו מפורים.

לחג החנוכה אין ספר. אין טקס בבית הכנסת. שתי הברכות הנאמרות במשך ימי החג במסגרת התפילות הרגילות - אינן מזכירות כלל את המכבים, את הניצחון, את העצמאות, את הסרת גזירות אנטיוכוס, את הצלתה של היהדות מכליה והחזרת חוקי התורה למקדש בירושלים בזכות המכבים. המיתוס המלווה את החג החילוני הזה, שימיו אינם קדושים ומותר לעשות בהם כל מלאכה, מתעלם מהניצחון הצבאי והדיפלומטי ומתמקד בסיפור הילדותי, על הנס הטריביאלי של מנורת שמן, שהייתה אמורה לבעור יום ובערה שמונה ימים, כאילו אפס השמן מעיר הזיתים. אף שלמאבקי המכבים הוקדשו לפחות שני ספרים - ספר מכבים א', שנכתב בארץ ישראל, וספר מכבים ב', שהוא תמצית של ספר ענק שנכתב בלוב - מתעלמים מהם שומרי המסורת החסידית-פרושית-רבנית. חג החנוכה מוצא מהאנתולוגיה התנ"כית העברית המייצגת את ההיסטוריה היהודית, ספרותה ותרבותה, ונעלם משום כך מהזיכרון של התרבות היהודית. יוספוס פלוויוס השתמש בכתבים אלה כאחד המקורות העיקריים לכתיבת פרקי ההיסטוריה היהודית, אך הוא מוחרם בעקביות על ידי המימסדים והמסורת הפרושית-רבנית. התוצאה : רוב העם היהודי - כולל משכיליו - אינו מודע כלל למפעל ההצלה של היהדות על ידי הכוח החשמונאי.

חנוכייה - מרוקו, המאה ה-18

המכבים חוזרים לתודעה עם החילוניזציה של הלאומיות היהודית

רק במאה ה-19 וה-20 חוזרים ספרי המכבים, הנמצאים בתרגום הוולגתה ובאנתולוגיות הקתוליות של התנ"ך, למלא מחדש תפקיד בתרבות היהודית ובעיצוב התודעה הלאומית החדשה.

במשך כל השנים בהם הונהגו הקהילות היהודיות על ידי ממסדים קרובים לפרושים וליהדות ההלכה - שלטה מגמת ההשלמה עם הגולה, השעבוד, הפוגרומים והקיפוח של יהודים בכל התפוצות. כל תנועה שבקשה לפעול למען יציאה מהגולה ועליה לארץ ישראל, כל תנועה שבקשה להיאבק על זכויות האדם של היהודים באמצעי כוח - הושמצה על ידי אנשי הממסד היהודי דתי כמו שדוחקת הקץ ומפירה את אמונה באלוהים כל יכול, הגורם לסבל עמו כעונש על חטאיו ועתיד לגאול אותו בכוחות עצמו ובכוחות משיחו כשיעלה הרצון מלפניו.

כשהחל להתפתח הרעיון הציוני והלאומיות היהודית השתחררה מהזדהותה עם היהדויות הדתיות למיניהן, חזר האקטיביזם למלא תפקיד מכריע במחשבה הלאומית היהודית. מנהיגי התנועות הלאומיות היהודיות - ציונים ואנטי ציונים כאחד - החלו להאמין בצורך ובאפשרות לפעול למען שינוי גורל העם היהודי, ללא משיח, ללא נס, ללא אלהים. טריטוריליסטים, בונדיסטים, קומוניסטים, אוטונומיסטים תרבותיים, אנשי ארגוני הגנה נגד פוגרומים או תנועות מחאה פוליטיות נגד אנטישמיות, פעלו לצד התנועות הציוניות למיניהן בניסיון ליצור עובדות בשטח - לפעול באופן שישפיע ישירות על יחידים ועל קבוצות בקרב העם היהודי, מתוך אמונה כי כל הכאב והסבל הנגרמים ליהודים, אינם תוצאה של עונש משמים, והפסקתם אינה תלויה בחסד אלוהים.

חנוכייה מקרקוב, המאה ה-15

חנוכייה, אוסטריה, המאה ה-19