יופי וטבע

פסח, כידוע, הוא בין היתר גם חג האביב, ובו נוהג עם ישראל לקרוא מתוך התנ"ך במגילת "שיר השירים" - מאגר שירי טבע ואהבה, המתבטאים בדו-שיח שבין בחור לבחורה. יש המלעיזים על "ההגדה של פסח" של הקיבוץ הארצי שאין בה אלוהים, אף כי הוא נזכר בה חמש פעמים, וגם זה די והותר. והנה, ממש בפסח, קוראים דתיים כחילוניים את "שיר השירים", שאין בו אלוהים גם פעם אחת לרפואה. ובזה, יש להניח, לא אשמים "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי. ב"שיר השירים" ישנם גם רמזים ארוטיים לא "קדושים" ביותר וגם הומור, שלא קשה לאתרו.

השאלה היא: איך התגנב "שובב" כזה לתנ"ך? כיצד הוא "הוכשר" להימצא בשכנות לספרים "קדושים"? ובעיקר, מדוע היה צורך להכשירו, בעוד ספרים אחרים נותרו מחוץ לתנ"ך? תשובת חוקרים היא: בגלל הנוצרים. מדוע?

הנוצרים הראשונים, שהיו אז עדיין יהודים, כאן בארץ, ביקשו לעשות נפשות לישו הנוצרי בקרב כל היהודים. לכן הם פרשו את הדו-שיח שבין הבחור לבחורה ב"שיר השירים" כאלגוריה: הבחור הוא ישו הנוצרי, והבחורה - נשמת היהודים, אותה הוא רוצה לכבוש.

דרשותיהם של אותם נוצרים היו יפות ושובות את הלב, ונישאו במקום מרהיב - ציפורי, על ראש ההר. חכמינו חששו, כמובן. לפיכך פיתחו אלגוריה יהודית לשיר השירים, שהיתה ממש חיונית. הכיצד?

באלגוריה של חכמינו יש דו-שיח של אהבה בין אלוהים, שהוא הבחור, לבין כנסת ישראל (עם ישראל) - הבחורה. זה גם התיישב היטב עם המטפורה, השגורה בפי הנביאים, על פיה אלוהים הוא האיש, ואילו העם הוא אשתו, לטוב או לרע.

לכל פסוק של אהבה או תשוקה של הזוגיות הזאת התאימו חכמינו מדרש, ואביא כאן רק שתי דוגמאות:

הבחורה אומרת לבחור "ערשנו רעננה": "הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה" (פסוק 16 בפרק א'). והמדרש הוא: הערש (המיטה) הוא בית המקדש. כשנדד העם במדבר, היה המשכן תחליף זמני לבית אלוהים, או אז סבלה השכינה בארון הקודש כמו במיטה צרה. ואילו עכשיו (בתקופת בית ראשון ושני) מצויה השכינה בבית המקדש הקבוע - המיטה ארוכה. שלוש פעמים חוזרת הנערה על עצמה ומשביעה את חברותיה, בנות ירושלים, לא לעורר את האהבה "עד שתחפץ" - עד שתרצה להתעורר: "השבעתי אתכן בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (פסוק 7 בפרק ב', פסוק 5 בפרק ג', ובוואריאציה קלה בפסוק 4 בפרק ח').

לכאורה פשוט מאד. לא כן המדרש. לדעת חכמינו אסור לעם ישראל בגולה למרוד נגד הגלות, כי אם להמתין עד לביאת המשיח, כש"יחפץ", והוא יגאל אותנו לארצנו. השקפה זאת עתידה היתה (ועודנה כך עד היום) לראות בציונות מעשה שלילי. גם בימינו רואים דתיים רבים בשואה ענישת אלוהים בגלל הציונות..., שכן היא "עוררה" כביכול את רצון החירות, ולא המתינה "עד שתחפץ", כלומר - עד לבואו של המשיח.

עוד דוגמה: הבחור אומר לבחורה: "ראשך עליך ככרמל" (פסוק 6 בפרק ו') - פשוט, ראש יפה כמו הר הכרמל, המסמל יופי והדר. אך המדרש מפרש שהכוונה היא לתפילין... וכך הלאה, וכך הלאה.

כמה משעשע לראות אברך ישיבה מתנועע בהתלהבות על ספר רצוף שירה ארוטית. רבי עקיבא אף הגיע לקיצוניות כשאמר, ששיר השירים הוא "קודש הקודשים", וחז"ל אסרו להשמיע שירים אלה בבתי יין. מעניין מדוע.

עם כל המגוחך או המרגיז (עניין הציונות) שבמדרשים, נהיה אסירי-תודה לפיקחותם של חכמינו, שבדרך זאת הותירו בידינו ספר יפהפה. שאלתי פעם איש דתי מ"מימד", האם החכמים עצמם האמינו בדרשנות זאת, והוא ענה: "לא".

חג שמח, אהבה ויופי
דבורה דור, קיבוץ הזורע
פסח 2004