יום הזיכרון לחללי צה"ל
בעיניו של מבקר חרדי באתר 'חופש'
נשלח בעילום שם

אני חרדי, ומתגורר בשכונה חרדית בירושלים. מזה שנתיים שאני מקפיד ללכת ולהשתתף בטקסי זיכרון לחללי צה"ל. כמו בתפילות או באירועי יום העצמאות שלאחריו. גיליתי משהו חדש, כזה שלא גדלתי עליו, עברתי בשנים האחרונות תהליך 'ישראליות', ללמוד את החברה שסביבי, להבין ולהכיר, ומתוך כך הגעתי להזדהות עם מדינת ישראל, על הטוב והרע שבה. ממש 'עולה חדש'... מבני ברק...

אני אומר 'גיליתי', כי חונכתי על 'השקפה' חרדית, שהקפידה במשך שנים להוכיח לי שאין כבר ציונות, אין ערכים, החברה החילונית מצויה במשבר עמוק של אבדן זהות, 'אין להם מה למכור' חזרו ואמרו לי, צא וראה את יום העצמאות שלהם, רק הוללות ופטישי פלסטיק.

(התמונה מאתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל)

מעניין. יצאתי החוצה, ומצאתי דווקא אנשים שבאמת שמחים שיש להם מדינה. אנשים שבאמת חושבים שלמרות הכל יש לשמוח ביום זה. אבדן הדרך הציונית היא בעיניהם דווקא תופעה חיובית מסויימת של התפכחות, המוכיחה שכבר 'גדלנו' קצת. כל חדש מתיישן, דור ההורים לעולם לא יוכל להנחיל לבניו את הלהיטות שסביב האידיאלים, רק את המורשת של אידיאלים אלו (גם בני ישראל במדבר שכחו מהר מאד את מעמד הר סיני, ובכל זאת, מעמד זה קבע להם הגדרה עצמית וסדרי חיים לדורות).

באשר ליום הזיכרון, גם אנשים הסוברים שרבים מן החללים היו לשוא, במלחמות מיותרות של גנרלים זחוחים, שותקים ביום זה ומתייחדים עם זכר הנופלים, ביום זה אין מקום לדעות פוליטיות וביטחוניות. מי כן מדבר? החרדים.

הדיבורים על משבר בחברה הישראלית, על פשע גואה ואלימות, הם נכונים, השאלה היא רק מפיו של מי יוצאים דברי הביקורת, למי יש זכות לבקר, ואיזה שימוש הוא עושה בביקורת זו. הבוקר פתחתי עיתון 'יתד נאמן', ושוב אותם דברי 'השקפה' מלאי בוז ליום הזיכרון וליום העצמאות, הכותב מתבסס דווקא על דבריהם של 'היסטוריונים חדשים' פוסט-ציוניים, כמו ספרו החדש של ס. יזהר אודות מלחמת יום כיפור ועוד.

שיטתו של הפובליציסט החרדי היא פשוטה: קח את דברי הביקורת הפנימיים שהוגי הדעות החילוניים מבקרים את ערכיהם ואת מדינתם, ועשה בהם שימוש לרעיונותיך, כמבקר מבחוץ, והפרדוקס ברור. הבעיה היא, ששכחו באותו עיתון לציין שס. יזהר גם הוא מעלה את זכר הנופלים ביום הזיכרון, והוא גם לבטח חוגג את יום העצמאות, אמנם בדרכו שלו, אבל יום זה הוא בהחלט משמעותי עבורו ועבור כל בר דעת במדינה הזו. גם החרדים יודעים היטב שבלי מדינה לא היה להם קיום כלכלי ולא ביטחוני. אבל הם מעדיפים להתעלם מזה, ואפילו תודה אינם אומרים, עקב המחלוקת האידיאולוגית החריפה עם החילוניות.

משל למה הדבר דומה, לחילוני המבקר בישיבה חרדית, ושומע את שיחתו של 'המשגיח' בהטיחו דברי ביקורת קשים בתלמידיו, על כך שאינם לומדים מאומה, אינם מתנהגים כראוי, וחבל בכלל שהם בישיבה וכו'. למי שיאזין לדברים אלו מן הצד זה נראה כאבדן דרך, וכמשבר עמוק בדרכה החינוכית של הישיבה. למחרת אותו סופר חילוני ילך ויכתוב בעיתונו את הדברים ששמע בין כתלי הישיבה.

מה בין הביקורת העצמית החרדית לבין זו החילונית? דברי הביקורת הפנים-חרדיים אינם נכתבים בשום מקום בודאי לא בעיתונות החרדית, אלא נשמעים בעל פה בשיחות מוסר של רבנים ומשגיחים. מאידך, הביקורת החילונית נכתבת בעיתונות שלה, מתוך פתיחות ואוירה דמוקרטית, בכנות ובאומץ. הפובליציסט החרדי מנצל עובדה לצרכיו, הוא שולף מן העיתונות הכללית דברים שנאמרים מתוך נאורות, ועושה בהם שימוש בעיתונו, שימוש סטיגמטי ופשטני, תוך כדי בחירה ברורה לבחור רק את מה שמצדיק את דעותיו הקדומות על המדינה הציונית.

אף אתה אמור לו: קודם כל תהיה חלק מן הענין, תתרום, תישא בעול, אז כבר יהיו לך אמות מדה וכלי שיפוט נבונים יותר, אז גם תבין את ההקשר והרקע עליו נאמרת הביקורת. או אז תהיה לך הזכות להשתתף בשיח הציבורי על דרכה של המדינה, ומן הסתם כאשר תעבור את הדברים על בשרך תבין את הכל אחרת, ואולי תגיב אחרת.

לוח השנה

בלוח השנה שקיבלתי מאיזשהו מוסד חרדי, הימים ד' ו-ה' באייר מסומנים כימים רגילים, אין שום איזכור המייחד ימים אלה. אני נזכר באינסוף שיחות מוסר ודרשות ששמעתי בישיבות, אודות יישור ותיקון המידות, ובפרט במידת 'הכרת הטוב', 'עלינו להכיר טובה אפילו לזבוב' זעק המשגיח, אפילו משה רבנו לא היכה בעצמו את עפר מצרים כיון שזה 'עזר' לו להטמין את המצרי בחול ובכך להינצל מחרב פרעה. גדלתי על הדברים הללו, ולולא שהייתי עומד על דעתי בכוחות עצמי, הייתי היום כשאר רבבות החרדים שאינם מעלים על דעתם, שמא דברי-תורה יקרים אלו מתייחסים גם למדינה שהם חיים בתוכה?

צר לי שהרגשות הוקהו כל כך. המוסר והערכים החרדיים הוכחו כסלקטיבים. "למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה" - אמרו חז"ל, ועל כך פירשו בישיבות: עם חברותיה בלבד עושה היא חסד, אך לא עם אחרים, ועל כן היא נחשבת לעוף טמא לאכילה. דברים אלו לא פרצו מעולם את החומה הבצורה של השקפתנו אודות המדינה החילונית הכפרנית. להפך, העיתונות החרדית דואגת לפטם אותנו ללא רחמים במנות גדושות של בוז למדינה ולכל מה שהיא מייצגת.

כשם שהחיים הסגורים בישיבה, האש"ל והלינה שמקבלים שם, מקהים את רגש האכפתיות החברתית, את לקיחת האחריות על החיים. עד אשר גם בתקופת הנישואין ההורים ומפעלי הצדקה 'מסדרים' אותנו יפה. (מתוך דברי ביקורת פנימית - ישיבתית הנשמעת מפי המחנכים בישיבות, ששש... לא שמעתם ממני כלום) - כך גם החיים בכלל בתוך החברה החרדית מקהים רגשות מוסר בסיסיים אנושיים. השמירה מפני השפעות חיצוניות, התמיכה ההדדית וההטפה שבצידה ש'אין לכם מה לחפש בחוץ', - חוסמת בפניהם גם מושגים אלמנטריים אודות החיים.

הנה עכשיו נשמעת הצפירה. אני מוציא את ראשי מן החלון ורואה אנשים ממשיכים בדרכם, זה בסדר, זו שכונה חרדית ואף חילוני לא יתפוס אותם. הם נזהרים ובודקים ששום צלם טלוויזיה אינו אורב להם. אבל מה הם חושבים בליבם באותם רגעים? אני גדלתי כאן, ואני יודע היטב מה לימדוני לחשוב בעת הצפירה. ובכן, זה הולך כך: שוב 'חוקות הגויים' הללו, מסכנים החילונים האלו שבכך הם מנציחים את מתיהם, כן... 'מתיהם' שלהם, כיוון שאני וחבריי כמעט ולא מכירים אישית ולו חלל צה"ל אחד! גם לא משפחה של חלל צה"ל. גדלתי בישיבות, ושמעתי השקפה טהורה ואמיתית מהי. ובכן בשקט בשקט נלחש הסוד, שזו הבעיה שלהם, הציונים, אשר כבשו את האדמה הזו בזרוע ומרדו באומות ובמלכות שמים, ואחר כך הם בוכים שמתו להם בנים יקרים...

איפה 'בעלי המוסר' איפה? גם למצרים צריך להכיר טובה, 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' (דברים כ"ג). "איזו דרישה מוסרית מדהימה" - זעקו באוזניי ה'משגיחים' בישיבות, "איזה מוסר אמיתי ונפלא של התורה הקדושה! מי לנו אויב ובר פלוגתא יותר מן המצרים במצרים, שעינו אותנו בפרך והשליכו את בנינו ליאור, ובכל זאת מצווה התורה להכיר להם טובה...

אף חרדי לא חולם להקיש מן הציונים למצרים... המלחמה בכפירה ובחילוניות המאיימת הקהתה כל רגש יהודי. בוא ונתעלם לרגע מן העובדות האמיתיות שעליהם מגיעה הכרת טובה, מכך שהמדינה הציונית תומכת בהם באופן קבוע, בונה להם תשתיות ובנינים, ומערכות שירות ובריאות.

אף ראש ישיבה לא ידרוש זאת בשיחתו השבועית. הוא ידבר על 'גמילות חסדים ברוחניות' בקרב בחורי הישיבה, הוא ידבר על 'הכרת הטוב' לטבח שבחדר האוכל, אבל למדינת ישראל? - ה' ירחם.

נ.ב.

כאשר יגיעו דברים אלו לאוזניו של איש השקפה חרדי, הוא לבטח יגיב: בוקר טוב! אתה משמיע דברים ישנים, כפרניים, "בעלב'תיים" (עוד מונח מזלזל מעניין) וידועים, 'גילית את אמריקה'. תשובתי: אכן גיליתי את אמריקה! כאן, בישראל. וכי לא שמעתי בבית מדרשכם שטיעונים ישנים הם התקפים והצודקים ביותר? תאמינו לי, אחי החרדים, בחוץ גיליתי אנשים הכואבים באמת את מצבכם במדינה, מבחינה יהודית ומבחינה אנושית, (לצד ההערכה במה שראוי להעריך) וזה באמת היה חדש לי, כיון שבבית מדרשכם לימדו אותי שטענות אלו ודומיהן הן קנטרנות חילונית לשמה, 'שנאת הדת', 'רדיפה', 'שמד', ועוד מילים מפוצצות כאלה... ולפתע מצאתי כאב! כאב ישן עמוק וידוע, הגובל ביאוש.

עוד נ.ב.

אני כותב את הדברים הבאים לאחר שצפיתי היום בשני סרטים על חיילים שנפלו. הרגשות הגואים והצער הם לאין מרפא, יש כאן עולם שלם של סמלים ורגשות טעון וכואב עד מאד, זכר הנופלים ודמעותיהן של אמהות שכולות. ומנגד? אני יוצא לרחובה של השכונה החרדית, ואני רואה כיצד בשעת צהרים של יום זה חוזרים אברכים מדושני עונג מן ה'כולל', עסוקים בעולמם שלהם, לוקחים את הילדים מן הגן, ילדים שלעולם לא ילכו לצבא. מה להם וליום עצוב זה?

קורע לב. שני עולמות של רגשות וערכים חיים בישראל זה לצד זה, וכל כך מנוגדים, ותהום של דם ואש מפרידה ביניהם. רגשות ואמוציות עמוקים ביותר קיימים בשני המחנות. למסקנה אחת הגעתי: עולמך הרגשי והערכי-אמוציונלי, עמוק ככל שיהיה, אינו עושה אתך לצודק יותר. גם אם לדבריך רגשותיך ודתך עתיקים יותר, זה לא עושה אותם לנכונים יותר. אנשים מסרו ומוסרים את נפשם מנגד, בכל דור, ובכל מדינה, על כל ערך שנראה להם חשוב, כל זה אינו עושה אותם צודקים יותר במלחמתם על ארצם, דתם ואמונתם. מושגים כמו צדק ויושר, אמונה ולאומיות, טוב ורע, היו וישארו סובייקטיבים לגמרי.