המושג "משפחות ברוכות ילדים" נהוג בשיח הציבורי של החברה הישראלית זה מכבר. להבדיל מ"משפחות מרובות ילדים", שהינו מושג ניטרלי יותר, הביטוי הראשון טעון מבחינה ערכית. במובנו הפשוט, משמעות המושג היא כי טוב שתהיינה בישראל משפחות גדולות, אם כי לא ניתן להבין ממנו אם הברכה של ריבוי ילדים היא למשפחה כולה, להורים, לילדים, לכלל החברה, או לכול הנוגעים בדבר. כך או כך, ביסוד ביטוי זה קיימת ההנחה, כי לריבוי ילדים במשפחה יש ערך חיובי כלשהו.

מטרתו של מאמר זה היא להעמיד את המושג למבחן ביקורתי על בסיס שיקולים נורמטיביים ורציונאליים, ובכלל זה ידע מחקרי הקיים בנושא, בכדי שניתן יהיה להבין האם, ובאיזה מובן, ריבוי ילדים במשפחה הא אכן דבר טוב ומבורך.

ההעדפה למושגים טעונים מבחינה ערכית, גם כאשר ניתן להשתמש במושגים ניטרליים יותר, היא תופעה מקובלת למדי בתרבות הישראלית. כך, לדוגמא, בתחום ההגירה, אנו מדברים על "עולים" ו"יורדים" במקום על מהגרים לישראל וממנה. בדומה, הצבא הישראלי אינו סתם צבא אלא "צבא ההגנה לישראל". מושגים מסוג זה נוצרים, בד"כ, על מנת לסייע לחברה ולאליטות שלה להטמיע בתרבות הלאומית מטרות קולקטיביות ולחזק את הזהות הקולקטיבית בהתאם לאותן מטרות. במובן זה, מידת הנפיצות של השימוש בביטויים ערכיים יכולה לשמש אינדיקטור למידת ההצלחה של האליטות להחדיר בקרב הציבור הרחב את הערכים והמטרות שביקרם הן חפצות. השתרשות המושג של "משפחות ברוכות ילדים" מעידה, כנראה, על הצלחה מסוג זה.

מטרתו של מאמר זה היא להעמיד את המושג למבחן ביקורתי על בסיס שיקולים נורמטיביים ורציונאליים, ובכלל זה ידע מחקרי הקיים בנושא, בכדי שניתן יהיה להבין האם, ובאיזה מובן, ריבוי ילדים במשפחה הא אכן דבר טוב ומבורך. בחינה מעין זו מיותרת, כמובן, לאותן קבוצות חברתיות שריבוי ילדים הוא עבורן ערך חיובי, או אף מקודש, בפני עצמו. בחברה הישראלית, כמו בכמה חברות אחרות בנות-זמננו, הבסיס העיקרי לגישה ערכית כזאת נמצא, בד"כ, בקבוצות דתיות ומסורתיות ("פרו ורבו"), אם כי יחס חיובי לריבוי ילדים יכול לנבוע גם מאמונות ומסורות בלתי-דתיות. בהקשר של ישראל, התופעה של ריבוי ילדים בולטת במיוחד בקרב האוכלוסייה הדתית, הן היהודית והן המוסלמית, אם כי היא אינה בלעדית לקבוצות אלה. מעניין, שככל שמדובר בקהילה הדתית היהודית, נראה שהערך החיובי הנעוץ בריבוי ילדים אינו אחיד בחשיבותו, או לפחות אינו מתורגם במידה אחידה הלכה למעשה, כפי שהדבר מתבטא בהבדלי הפריון בין משפחות חרדיות ודתיות. כך, על פי הערכה שניתנה במחקרם של פרופ' דב פרידלנדר וד"ר קרול פלדמן משנת 1993, מספר הלידות הממוצע במהלך החיים של אישה במשפחה חרדית עומד בערך על 7, בעוד שבקרב נשים דתיות-לאומיות, המספר המקביל הוא כ- 4.5. נוסיף, כי בכלל האוכלוסייה היהודית, ממוצע הלידות לאישה עומד על 2.06, על פי נתוני מפקד האוכלוסייה משנת 1995. נתונים אלה מעידים על הבדלים מרשימים בין שיעורי הפריון של המשפחות היהודיות בישראל בהתאם לדרגת הדתיות שלהן. על רקע זה ניתן להבין את התחזית הדמוגרפית הנובעת ממחקרם של פרידלנדר ופלדמן, על פיה החרדים הם הקבוצה היחידה בחברה הישראלית-יהודית הצפויה לגדול על בסיס שעורי הלידה בתוכה בעשורים הקרובים.

מנקודת ראות ממלכתית, יש לחשוב על דרכים שלא יעודדו ריבוי יתר של ילדים, למשל, על-ידי הגדלת התמריצים לשניים או לשלושה הילדים הראשונים, וצמצומם לילדים הבאים. כצעד סמלי ראשון בכיוון זה, יש לחדול מהשימוש בביטוי המוטעה והמטעה "משפחות ברוכות ילדים".

כיוון שעבור צבורים מסוימים ריבוי ילדים כמצווה או כנוהג דתי הוא מטרה נעלה בפני עצמה, השאלה האם מילוי המצווה נושא עמו גם תועלת אינסטרומנטלית כלשהי, אמורה להיות בלתי רלבנטית לצבורים אלה. עם זאת, עדיין יש מקום לשאול, בין השאר, על מי צריכה ליפול האחריות בכל הנוגע להבטחת גידול הילדים וסיפוק צורכיהם במשפחות השייכות להם. שאלה זו נוגעת, כמובן, גם למשפחות שריבוי ילדים אצלן נובע מערכים או משיקולים בלתי דתיים, בין אם אישיים, חברתיים או לאומיים. כך או כך, הניסיון שהצטבר בישראל ובמקומות אחרים בעולם מלמד, כי להוציא שכבה דקה של משפחות אמידות, הורים מרובי ילדים נזקקים בד"כ לסיוע כספי ניכר על מנת להבטיח לילדיהם את הצרכים הבסיסיים שלהם בתחומים השונים של בריאות ורפואה, תזונה, דיור, ביגוד, חינוך ותרבות. סיפוק צרכים אלה בעייתי במיוחד במשפחות החרדיות כיוון שבנוסף לריבוי ילדים הן מאופיינות גם בשיעור נמוך של השתתפות ראשי המשפחה שלהן בשוק העבודה, ובתשואה כלכלית נמוכה להשכלה התורנית שרובם נוהג לרכוש.

אם נצמצם את הדיון להיבט הכלכלי, סיוע למשפחות כאלה יכול לבוא בשתי דרכים: תמיכה על בסיס וולונטרי מצד קרובי משפחה ומוסדות הקהילה (למשל: באמצעות גמ"חים), וסיוע על פי חוק מצד המדינה או באמצעות תקציבים ציבוריים של רשויות שלטון אחרות, כגון עיריות ומועצות מקומיות. על היקף התמיכה הממשלתית במשפחות חרדיות וחלקה מסך ההכנסות שלהן ניתן ללמוד ממחקרו של מומי דהן, שפורסם על ידי מכון ירושלים לחקר ישראל ב 1998. כך, בשנת 1995, כ- 55 אחוז מכלל ההכנסה ברוטו של משפחה חרדית בירושלים - עיר המאופיינת בשיעור גבוה יחסית של משפחות חרדיות - באה מתמיכות של מוסדות ממשלתיים. לשם השוואה, חלקו של שיעור התמיכה המקביל באוכלוסייה הלא חרדית בירושלים עמד על כ- 17 אחוז בלבד. פערים דומים בשיעורי התמיכה בין משפחות חרדיות ולא חרדיות קיימים גם בשאר יישובי הארץ. ברור שכאשר התמיכה באה ממקורות ממשלתיים, משמעות הדבר היא, כי למעשה הציבור הרחב כולו נוטל חלק במימונה, בין אם מתוך הסכמה בין אם לא. השאלה המתבקשת היא, האם יש לכך צידוק מטעמי מוסר או מנימוקים אחרים?

בטרם ננסה לענות על השאלה, נדגיש את העיקרון כי בחברה דמוקרטית יש לכל ההורים זכות בלתי מעורערת להחליט בעצמם על מספר הילדים בו הם חפצים. יתר על כן, חובתה של המדינה לדאוג לסל של צרכים בסיסיים על מנת לסייע להורה או להורים בגידול ילדיהם. אולם גם תחת מוסכמה זאת, עדיין יש מקום לשאלה, כיצד צריכה המדינה לנהוג במשפחות החורגות באופן קיצוני מהנורמה המקובלת לגבי מספר הילדים למשפחה? שהרי אם המדינה תומכת במשפחות כאלה ללא סייג, פירושו כי ההורים בישראל, שרובם הגדול נוהגים לתכנן את גודל משפחתם תוך התחשבות במשאבים העומדים לרשותם, נאלצים למעשה לתמוך בהורים ששיקולים מעין אלה אינם עומדים לנגד עיניהם. יתר על כן, ככל שהיקף המשפחות מרובות הילדים הולך וגדל, כן גובר הנטל הנופל על המדינה - ובעקיפין על המשפחות מעוטות הילדים - במימון הצרכים שלהן ושל ילדיהן.

אפשר כמובן למצוא הצדקה למדיניות כזאת, אם יוצאים מתוך הנחה שמשפחות מרובות ילדים מביאות תועלת כלשהי לחברה ולמדינה, ללא קשר למניעים של ההורים במשפחות כאלה. במצב כזה, התועלת הכללית מצדיקה, ואולי אף מחייבת, הקצאת משאבים למשפחות שהפריון הגבוה שלהן משרת בצורה זו או אחרת את צורכי החברה, בין אם ראשי אותן משפחות התכוונו לכך בין אם לא. אכן, תפיסה זו לא הייתה זרה לאידיאולוגיה הציונית וקברניטיה. זאת, על רקע השאיפה ההיסטורית להגדיל את חלקה של האוכלוסייה היהודית בישראל, הן באמצעות ריבוי טבעי והן על ידי עידוד העלייה. גישה זו, שהתחזקה בעקבות השואה ונמשכה לאחר קום המדינה, באה לידי ביטוי הן בעמדות מוצהרות של והן בנקיטת צעדים בעלי משמעות סמלית ומעשית מצד ההנהגה הפוליטית באותה תקופה. כך, לדוגמא, זמן קצר לאחר הקמת המדינה הכריז דוד בן גוריון על מתן פרס בסך 100 ל"י לכל משפחה שנולד בה הילד העשירי - סכום לא מבוטל בהתחשב ברמת ההכנסה המשפחתית באותם ימים. כלומר, השאיפה של בן גוריון להגדיל את האוכלוסייה היהודית הייתה חזקה עד כדי כך, שהוא מצא לנחוץ לעודד את ריבוי הילדים במשפחה על ידי תמריץ כספי ולא להסתפק בגלי העלייה הגדולים של אותה תקופה. מעניין כי לאחר מספר שנים הופסקה הענקת הפרס, כנראה משום שהשפעתו בפועל הייתה משמעותית בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית. עם זאת, במהלך הזמן התמסדו דרכים שונות של מדיניות ממשלתית שמעודדת ריבוי ילדים באמצעות שיטות שונות של תמריצים, כגון קצבות ילדים.

כך, למשל, על פי נתוני הביטוח הלאומי לינואר 1999, הילד הרביעי במשפחה זכאי ל 4.05 נקודות קצבה, בעוד ששלושת הילדים הראשונים זכאים, ביחד, ל- 4 נקודות קצבה. כלומר, התמיכה הכספית שמקבלת המשפחה עבור הילד הרביעי עולה על סך הסכומים שקבלה עבור שלושת ילדיה הראשונים. שיעורי הקצבאות ממשיכים לעלות גם עבור כל אחד משלושת הילדים הנוספים, כך שעם הילד השביעי, מגיע המספר המצטבר של נקודות הקצבה ל- 18.7. מכאן ואילך, כל ילד נוסף זכאי למספר קבוע של 3.5 נקודות. לשם השוואה: שני הילדים הראשונים "שווים", כל אחד, נקודת קצבה אחת. על מנת לקבל מושג על הערך הכספי הכרוך בקצבות אלה, נציין, כדוגמא לא קיצונית, כי אישה שילדה 7 ילדים, "יוצרת" עבור משפחתה הכנסה חודשית בסך 3,157 ש"ח, נכון לינואר 1999. ברור שסכומים בסדר גודל כזה אינם מאפשרים למשפחות מרובות ילדים לפרוץ את מעגל העוני, שבו נמצא חלק גדול מהן, כפי שמראה מחקרו של מומי דהן. זאת, גם אם נביא בחשבון כי ההכנסה הנובעת מקצבות הילדים פטורה ממס וכי המשפחות הללו נהנות מהכנסות נוספות הממומנות ממקורות ציבוריים. אולם, כפי שנראה להלן, דווקא משום כך יש מקום להטיל ספק בהיגיון של המדיניות המעודדת ריבוי ילדים במשפחה. במילים אחרות, השיטה הקיימת של קצבות ילדים תורמת להנצחת העוני של המשפחות מרובות הילדים, כאשר הנטל הכלכלי הנובע מהשיטה מוטל על שאר חלקי החברה.

בהקשר למדיניות זו, מן הראוי להזכיר את זהב"י - "התנועה לזכויות משפחות ברוכות ילדים" - שנוסדה בשנת 1972. תנועה זו, כנראה אחת הבודדות מסוגה בעולם, הציבה בראש מטרותיה "שינוי תדמית המשפחה ברוכת הילדים בישראל ויצירת אווירה אוהדת לה בציבור" וכן, "ייזום חקיקה מתאימה למען המשפחה הברוכה ורביזיה במערכת המיסוי הממלכתי והמוניציפאלי". מעצם הקמתה של התנועה על בסיס וולונטרי, בידי אנשים ממגזרים שונים באוכלוסייה, ניתן ללמוד כי הבסיס לתמיכה במשפחות מרובות ילדים קיים גם בקרב אזרחים מן השורה ולא רק במוסדות השלטון.

ניתן, כמובן, להתווכח אם גידול האוכלוסייה בישראל של סוף המאה הוא אכן מטרה ראויה. לצד נימוקים לאומיים חשובים בעדו, אפשר להעלות נימוקים חשובים לא פחות נגדו. אולם גם אם נניח, שגידול האוכלוסייה הישראלית הוא צורך לאומי חיוני, עדיין יש מקום לשאול, האם עידוד שיעורי ילודה גבוהים הוא הדרך הנכונה להשגת יעד זה. טענתנו היא, כי בצד התרומה הכמותית של משפחות מרובות ילדים לגידול האוכלוסייה בישראל, יש להביא בחשבון כי למשפחות שבהן מספר הילדים גדול במיוחד, יש מספר נקודות תורפה המזיקות לעצמן, לילדיהן, ולכלל חברה. נקודות תורפה אלה מתגלות בתחומים רבים ושונים, אך במסגרת הדיון הנוכחי נתייחס לארבעה נושאים חשובים הקשורים זה בזה: התפתחות האינטליגנציה של הילדים, הישגיהם בלימודים, רמת השכלתם ורמת החיים של המשפחות שהם עצמם מקימים.

מהידע המחקרי שהצטבר בארץ ובעולם עולה כי מנת המשכל של ילדים שמספר האחאים (siblings) שלהם גדול במיוחד, נמוכה במידה ניכרת מהממוצע בכלל הילדים בחברה. ככלל, נמצא קשר סטטיסטי שלילי בין גודל המשפחה לבין ההתפתחות האינטלקטואלית של ילדיה, גם כאשר מפקחים על משתנים רלבנטיים כגון הסטטוס הסוציו-כלכלי של ההורים. כלומר, ריבוי בלתי מבוקר של ילדים פועל לרעת התפתחות פוטנציאל האינטליגנציה הטמון בהם. עדות לכך נמצאה גם במחקר מקיף שבוצע לאחרונה בישראל על ידי ד"ר אילנה ברוש ופרופ' יוחנן פרס, העומד להתפרסם בכתב העת "מגמות". על פי ממצאי המחקר, מנת המשכל הממוצעת של ילדים יהודים ממשפחות שמספר האחים והאחיות בהן היה פחות מ- 6 עמדה על 99, בעוד שכאשר מספר הילדים הגיע ל- 6 ומעלה, היה הממוצע 90 בלבד. כצפוי , קשר דומה נמצא במחקרם של ברוש ופרס גם ביחס להישגים בלימודים ולשאיפות המקצועיות של הילדים. לדוגמא, הציון הממוצע בעברית לתלמידים ממשפחות בנות 1-3 ילדים הגיע ל- 76.9, וממשפחות עם 6 ילדים ומעלה הוא עמד על 72.6. רמת השאיפות המקצועיות של הילדים, שנמדדה על פי סולם הסטטוס המקצועי של פרופ' ורד קראוס, הייתה כלהלן: עד 3 ילדים - 68; 4-5 ילדים - 63; 6 ילדים ומעלה - 42. נתונים אלה מלמדים כי רמות ההישגים והשאיפות של תלמידים יהודים בישראל נוטות להיות נמוכות ביותר כאשר מספר האחים והאחיות שלהם הוא גבוה ביותר.

על הקשר בין גודל המשפחה לבין רמת ההשכלה של ילדיה ניתן ללמוד ממחקרו של פרופ' יוסי שביט, שערך סקר מקיף של הספרות המחקרית בנושא בארץ ובארה"ב, ואף ערך מחקר בנושא בעצמו. המסקנה העיקרית היא כי לגודל המשפחה יש, בד"כ, השפעה שלילית על מספר שנות הלימוד של הילדים, זאת גם כאשר מפקחים על המעמד הסוציו-כלכלי שלה. השפעה זו נמצאה בקרב משפחות יהודיות בישראל, הן ממוצא מזרחי והן ממוצא אשכנזי (באוכלוסייה המוסלמית, לעומת זאת, לא מצא שביט כי לגודל המשפחה יש השפעה שלילית על השכלת הילדים, כנראה עקב התפקיד שממלאת המשפחה המורחבת ("חמולה") במגזר זה. בדומה, במחקר שנערך לאחרונה על ידי הפרופסורים משה סמיונוב ונח לוין-אפשטיין, נמצא קשר שלילי מובהק בין גודל משפחת המוצא לבין רמת החיים של המשפחות שמקימים ילדיה בבגרותם. ממצא זה אינו מפתיע על רקע העובדה שרמת ההשכלה (להוציא השכלה תורנית), היא גורם מכריע בקביעת מבנה ההזדמנויות בשוק העבודה.

על רקע ממצאים אלה, ניתן להסיק, כי העוני האופייני למשפחות מרובות ילדים נוטה לעבור מדור לדור כיוון שסיכויי המוביליות החברתית והכלכלית של ילדיהן פחותים במידה ניכרת מאלו של ילדים ממשפחות קטנות. אחד ההסברים התיאורטיים המרכזיים לממצאים שהובאו לעיל נעוץ בטענה כי משפחות גדולות נאלצות "לפזר" את המשאבים העומדים לרשותן בין מספר גדול של צאצאים, כך שכמות המשאבים שניתן להשקיע בכל ילד היא בהכרח מועטה יחסית, בין אם מדובר במשאבים חומריים, רגשיים ונפשיים, כמו גם במשאב הזמן. התוצאה האופיינית היא, כי סיכוייהם של ילדיהן להתפתח מבחינה קוגניטיבית ולרכוש את "ההון האנושי" הנחוץ לצורך השתלבות והתקדמות סוציו-כלכלית - השכלה, ערכים וכשורים מתאימים - אינם טובים ביותר.

העוני האופייני למשפחות מרובות ילדים נוטה לעבור מדור לדור כיוון שסיכויי המוביליות החברתית והכלכלית של ילדיהן פחותים במידה ניכרת מאלו של ילדים ממשפחות קטנות.

בסדרת מאמרים שפורסמה לאחרונה ( אפריל 1999), ב American Sociological Review, שהוא אחד מכתבי העת המובילים בסוציולוגיה, הוקדש דיון מקיף ונוקב לשאלת הקשר בין מספר הילדים במשפחה לבין התפתחותם האינטלקטואלית. מסתבר שבין החוקרים בתחום זה קיים ויכוח ביחס לתהליך הסיבתי שבעטיו נוצר הקשר. למשל, יש חוקרים המייחסים אותו לגורמים הנעוצים בסביבה האינטלקטואלית הנוצרת על ידי ההורים או אף בגורמים משפחתיים-גנטיים. גורמים אלה משפיעים הן על מספר הילדים שהם מביאים לעולם והן על התפתחותם האינטלקטואלית. כלומר, המתאם בין המספר ורמת האינטליגנציה של הילדים במשפחה נובע מתכונותיהם של ההורים ולא מעצם ההשפעה הישירה של מספר הילדים על האינטליגנציה שלהם. חוקרים אחרים, לעומת זאת, טוענים כי התוצאות של המחקר האמפירי שנעשה עד כה לא מפריכות את תיאורית נדירות המשאבים על פיה, כאמור, למספר הילדים במשפחה יש בתחום זה השפעה משל עצמה. אולם מעבר לויכוח על התהליך הסיבתי, בקרב כלל קהילת החוקרים קיימת הסכמה רחבה שברמה האמפירית קיים קשר סטטיסטי שלילי בין מספר הילדים במשפחה לבין ההתפתחות האינטלקטואלית שלהם. במילים אחרות, מן ההיבט של הישגים קוגניטיביים, חברתיים וכלכליים, למשפחות מרובות ילדים קשה להביא ברכה לילדיהן, ותרומתן לחברה אף היא, לפיכך, לרוב יותר שלילית מחיובית.

המסקנה העולה מדיון זה היא, שמבחינת שיקולי תועלת ומוסר גם יחד, אין סיבה שהמדינה תעודד ריבוי של ילדים במשפחה ותיתן להן סיוע באמצעות תמריצים אלו או אחרים. אמנם נכון שגם אם מקבלים מסקנה זו, אין תשובה פשוטה לשאלה, כיצד להתמודד עם המדיניות הקיימת בנושא זה, שהרי שיקול מוסרי חשוב לא פחות הוא, שאסור לפגוע בילדים שכבר נולדו למשפחות כאלה (בבחינת "אבות אכלו בוסר"...). נראה, כי כדי לצאת מהמעגל הבלתי קוסם של משפחות מרובות ילדים, יש לחשוב על דרכים המשלבות חינוך והסברה בצד שינויים במדיניות. הניסיון והידע המחקרי מלמדים כי מספר הילדים במשפחה קשור, בד"כ, בהשכלה הכללית של ההורים, ובמיוחד בהשכלת האם: ככל שזו עולה, מספר הילדים נוטה לרדת. זאת, כנראה, משום שהורים משכילים מושפעים יותר משיקולים רציונאליים בתכנון גודל המשפחה. מכאן שמדיניות המכוונת להעלאת רמת ההשכלה הכללית בחברה יכולה לתרום באופן משמעותי ליעד זה.

עם זאת, יש להביא בחשבון כי מדיניות מעין זאת אינה רלבנטית כאשר מדובר במשפחות שריבוי ילדים הוא עבורן ערך דתי מקודש, כמו במקרה של משפחות חרדיות. לאמיתו של דבר, במונחים של שנות לימוד, רמת ההשכלה של הציבור החרדי אינה נופלת מזו של כלל הציבור היהודי בישראל. כלומר, ההכללה על הקשר השלילי בין השכלת ההורים לבין גודל המשפחה אינה תופסת כאשר מדובר בהשכלה שהיא תורנית בעיקרה. בנוסף, כפי שראינו לעיל, השכלה כזאת אף אינה תורמת לרווחה הכלכלית של המשפחה עקב התשואה הנמוכה המתקבלת עבור השכלה מסוג זה בשוק העבודה. מסיבות אלה, נראה כי אין פתרון פשוט לבעיית ריבוי הילדים במשפחות החרדיות, שלמעלה מ- 60 אחוז מהעומדים בראשן אינם עובדים כלל.

אולם במדינה דמוקרטית, מערכת הערכים הכללית וטובת הכלל חשובים יותר ממערכת הערכים הפרטיקולרית של קבוצה זו או אחרת. לפיכך, אין הצדקה שהמדינה תיתן תמריצים לריבוי ילדים, גם כאשר המשפחות בהן מדובר מונעות על ידי ערכים דתיים וגם אם הפסקת התמריצים לא תמנע, כשלעצמה, את המשך הנוהג של ריבוי ילדים במשפחות כאלה. אולם אם הקהילה הדתית-חרדית שואפת לקיים את אורח החיים שלה על פי ערכיה, היא חייבת לדאוג לכך שהמימון לסיפוק הצרכים הנובעים מכך יהיה על בסיס וולונטרי, כפי שנהוג בחברות אחרות, בהן קיימות קהילות דתיות, דוגמת הקתולים בארצות הברית או הקהילה החרדית-יהודית באותה מדינה או במדינות אחרות. מכל מקום, מנקודת ראות ממלכתית, יש לחשוב על דרכים שלא יעודדו ריבוי יתר של ילדים, למשל, על-ידי הגדלת התמריצים לשניים או לשלושה הילדים הראשונים, וצמצומם לילדים הבאים. כצעד סמלי ראשון בכיוון זה, יש לחדול מהשימוש בביטוי המוטעה והמטעה "משפחות ברוכות ילדים".

1	ספריו של פרופ' אפרים יער http://simania.co.il/authorDetails.php?itemId=105302