האם חוק החזיר הוא דמוקרטי?
הקדמה: חוק לא הוגן אינו דמוקרטי
דמוקרטיה אינה רק החלטת הרוב.
מערכת החינוך בישראל לא מצליחה להנחיל לבוגריה את ההבנה הזו. רבים מבוגרי מערכת החינוך לא מבינים שאם בית נבחרים במדינה דמוקרטית מקבל חוק ברוב קולות – זה עוד לא הופך באופן אוטומאטי את החוק לדמוקרטי.
לדוגמא, אם יועבר חוק הקובע שיש להרוג את כל בעלי העיניים הכחולות, אפילו אם התקבל ברוב של מאה חברי כנסת – זה אינו חוק דמוקרטי.
אולי הסיבה לכך שהתלמידים לא מבינים מהי דמוקרטיה, היא שגם בקרב מורים רבים יש אי-בהירות לגבי דמוקרטיה. מה שלא נלמד בבית הספר רק מעטים משלימים. לכן בציבור הרחב חסרה ההבנה העקרונית:
חוק שהתקבל ברוב יכול להיות דמוקרטי ויכול לא להיות דמוקרטי.
כנסת ישראל.
דמוקרטיה זה לא רק החלטות ברוב קולות.
דיון רחב בדמוקרטיה פירסמתי במאמר
עתיד ישראל ורשות הפרט, הדן בזכות לצביון וביישומה בדמוקרטיה. גם הדיון שם אינו ממצה את כל רוחב הסוגיה, ולא אשלים כאן את החסר.
לצורך הדיון הנוכחי אשתמש בקריטריון של הפרופסור לפילוסופיה אסא כשר, מגדולי ההוגים בתחום הדמוקרטיה והצדק בישראל:
כדי שחוק יחשב דמוקרטי הוא צריך להיות הוגן.
מאזנים.
סמל ההגינות, וגם סמלה של מערכת המשפט
האתגר שהציב יובל שטייניץ
חבר הכנסת
יובל שטייניץ הוא דוקטור לפילוסופיה. הוא גם פירסם ספרים פופולריים המסבירים סוגיות פילוסופיות לציבור הרחב.
שטייניץ דיבר בדיסק בשם "הימין והשמאל חושפים את האמת על החרדים". הדיסק הוא הפקה של ארגון "שופר" להחזרה בתשובה בראשותו של אמנון יצחק.
נביא כאן את דבריו כלשונם:
הפרלמנט השוודי חוקק חוק, לפני שמונה-עשר שנים, שאוסר על יבוא, מכירה ואכילה בשר לווייתן. ונכנסו לשוודים לצלחת. ומי כפה את החוק הזה? מי הביא אותו? קבוצה של ירוקים שאני חושב שלא מונה גם את רוב האוכלוסיה, כפתה את זה (היה שם מנהג של לאכול סטייק לווייתן) – בשם מה? בשם הערכים של הגנת-הסביבה. להם חשוב אידיאולוגית שלא ייכחד מין מסויים של לווייתנים. לאחרים זה לא חשוב. לגיטימי: מחלוקת אידיאולוגית. כפו את זה על כל תושבי שוודיה. אף אחד לא טען שזה אנטי דמוקרטי. עכשיו, בישראל, אותם נאורים במרכאות כפולות שמדברים בשם הדמוקרטיה בעצם רוצים שאנחנו נגיע למצב כזה שמרצ או מפלגת הירוקים יוכלו להציע מחר לפרלמנט חוק למניעת יבוא ומכירת בשר לוויתן בשם הגנת ערכי הסביבה, כלומר – בשם איזו אידיאולוגיה ירוקה, מערבית, שהגיעה לכאן מהמערב, וזה יהיה לגיטימי, אבל הדתיים לא יוכלו לחוקק חוק שאסור לייבא ולאכול בשר חזיר, למה? כי הם מדברים לא בשם אידיאולוגיה מערבית אלא בשם אידיאולוגיה יהודית עתיקה, שרואה פסול באכילת חזיר. וזה כמובן מצב אנטי-דמוקרטי.
אותו דבר למשל, תסתכל על שמירת השבת. אם דתיים מנסים לחוקק חוק שיאסור על עבודה בשבת זה נחשב ללא לגיטימי, כי אם בעל העסק חילוני – למה שייכפו עליו לא לפתוח את העסק בשבת ולא להעסיק פועלים בשבת. אבל אם מפלגה קומוניסטית או סוציאליסטית תרצה חוק של יום מנוחה קבוע (כי אם לא יהיה יום מנוחה קבוע – לא יהיה יום מנוחה) - יום מנוחה קבוע בגלל ערכים סוציאליסטיים שמקורם בכתבי מארקס – זה יחשב ללגיטימי. עכשיו, אנחנו נגיע למצב אבסורדי בגישה הזו, שכפיה – הרי כל חוק הוא כפיה – שכפיה מטעמים של אידיאולוגיה מרקסיסטית, קומוניסטית או ירוקה או קפיטליסטית, תחשב ללגיטימית, וכפיה מטעמים של אידיאולוגיה דתית תחשב לפסולה. זה דבר אבסורדי לחלוטין מבחינה דמוקרטית.
לווייתן וחזיר.
מה ההבדל בין איסור אכילת בשר לווייתן
לבין האיסור על אכילת בשר חזיר?
המבנה הלוגי שהוצג והבאתו למבוי סתום
צורת ההסקה היא
התבססות על נקודה שאינה שנויה במחלוקת:
כאשר יש מחלוקת, מוצאים נקודה מוסכמת – נקודה שאינה שנויה במחלוקת. על בסיס הנקודה הזו מכריעים בסוגיה השנויה במחלוקת.
זה הגיוני: בויכוח על הגיון מנסים להגיע למסקנה לוגית מוסכמת. מסקנה לוגית מתבססת על הנחת-יסוד ראשונה (או יותר מהנחה אחת). הנחת-היסוד אינה זוכה להוכחה, אבל מוסכם על כל הצדדים שהיא אמת. שום נקודה השנויה במחלוקת אינה יכולה להוות הנחת-יסוד, כי צד אחד חושב שהיא אמת, והשני שאינה אמת. לכן צריך למצוא נקודה שאינה שנויה במחלוקת, ולבסס את הטיעון עליה.
המבנה הלוגי שהוצג הוא כזה:
טענה שנויה במחלוקת: איסור יבוא, גידול ומכירת בשר חזיר ("חוק החזיר") הוא חוק דמוקרטי.
טענה מוסכמת: החוק להגנת הלוויתנים בשוודיה הוא דמוקרטי.
מסקנה: עושים גזירה שווה בין הטענות, כלומר: משליכים מהטענה המוסכמת לטענה השנויה במחלוקת: לצורך החוק אין הבדל עקרוני בין בשר חזיר ובשר לוויתן. לכן, אם החוק הראשון דמוקרטי – גם החוק השני דמוקרטי.
ההסקה הזאת נראית תקינה ללא דופי, עד שבאים לבחון טענה אחרת, גם היא מוסכמת על כל הצדדים לדיון:
טענה מוסכמת: אם יהיה חוק אשר אוסר לאכול מצות בפסח – זה יהיה חוק לא דמוקרטי.
החוק האוסר לאכול מצות דומה מדי לשני החוקים הקודמים, וזה מביא אותנו למבוי סתום: מצד אחד, גזירה שווה אומרת שהאיסור על אכילת בשר החזיר מקביל לאיסור על אכילת בשר לוויתן, ולכן חוק החזיר הוא דמוקרטי. מצד שני, יש דמיון רב בין האיסור על אכילת בשר חזיר ואיסור על אכילת מצות. בהקשר הזה גזירה שווה מביאה למסקנה שאיסור על אכילת בשר החזיר מקביל לאיסור על אכילת מצות בפסח, ולכן חוק החזיר אינו דמוקרטי.
צלחת פסח.
האם איסור לאכול מצות בפסח
דומה לאיסור על אכילת לוויתן
או לאיסור על אכילת חזיר?
אין ברירה, נצטרך לבחון את האופן בו אנחנו גוזרים גזירה שווה, אבל עדיין לא הגיע הזמן.
הערה על צורת הדיון
נבהיר את צורת הדיון שלנו, בעיקר בשביל מי שמרגיש איתה לא נוח. זו לא צורת הדיון השגרתית. בצורת הדיון השגרתית היינו מגדירים מהי דמוקרטיה ומסיקים מתוך כך איזה חוק הוא דמוקרטי ואיזה לא.
בצורת הדיון שלנו אנחנו רוצים להימנע מלהיכנס להגדרה של דמוקרטי. לכן אנחנו לא מתחילים מהגדרה מוסכמת, אלא מקביעות מוסכמות, אשר אינן שנויות בדרך כלל במחלוקת.
נדגיש את התפקיד המרכזי שאנחנו נותנים לשיפוט האינסטינקטיבי במבנה הדיון הזה: אם שני הצדדים למחלוקת מרגישים בוודאות שחוק מסויים הוא דמוקרטי, אז אנחנו מקבלים מההתחלה את הסכמתם כבסיס מספק. על סמך ההסכמה הזו אנחנו קובעים שהחוק הוא דמוקרטי, אפילו אם הם לא יכולים להסביר את תחושת הוודאות שלהם. כך גם, אם שני הצדדים משוכנעים, בלי הסבר, שחוק הוא לא דמוקרטי, אז אנחנו קובעים מההתחלה שהוא לא דמוקרטי. לעומת זאת, אם צד אחד אינו בטוח שחוק הוא דמוקרטי, אז אנחנו מעמידים את החוק הזה בסימן שאלה, ולא קובעים בהתחלה שום דבר. חוקים כאלה עוברים להמשך הדיון.
נבחן איך עומדים החוקים שאנחנו מדברים עליהם במבחן התגובה המידית או האינסטינקטיבית:
- איסור אכילת בשר לוויתן: האיסור לאכול בשר של לוויתנים כדי למנוע את הכחדתם מתקבל כמעט אצל כל האזרחים במדינות דמוקרטיות כהחלטה דמוקרטית לגיטימית. גם אם זו לא החלטה מחוייבת – זו החלטה שמותר לפרלמנט לחוקק, והיא תהיה חוק דמוקרטי. לכן נקבע שהחוק הזה הוא דמוקרטי: זה לא שדמוקרטיה חייבת לחוקק אותו, אבל בית נבחרים שחוקק אותו פעל במסגרת סמכויותיו.
- איסור אכילת מצות בפסח: האיסור הזה מתקבל כמעט אצל כל ישראלי כאיסור מוזר ולא לגיטימי, אפילו אם הכנסת תחוקק אותו. בלי הסברים, פשוט ככה מרגישים. אם הכנסת שתחוקק חוק כזה – הציבור ירגיש שהכנסת לא פעלה במסגרת סמכויותיה.
- איסור אכילת בשר חזיר: האיסור הזה מתקבל בתגובות מעורבות, ולכן לא נקבע בשלב הראשון האם הוא דמוקרטי או לא.
בחינת הסיבות לגזירה שווה
מדוע בעצם הציג דוקטור שטייניץ גזירה שווה בין חוק החזיר בישראל לבין חוק הלוויתן בשוודיה? היו שני מאפיינים דומים:
- תמיכת מיעוט: שני החוקים התקבלו למרות שרק מיעוט מהעם תמך בהם, בגלל מצב הדברים הפרלמנטרי. האם זה דמוקרטי? אני מסכים עם דוקטור שטייניץ שכן, אם כי ברור לי שאין על זה קונצנזוס.
- דמיון צורני: בשניהם חל איסור על אכילה וייצור בשרה של חיה מסויימת.
האם הדמיון הזה מספיק בשביל גזירה שווה? נראה שלא.
- הדרך שבה התקבל החוק אינה רלוונטית לדיון על תוכן של חוק: הקריטריון הראשון אינו רלוונטי כאשר דנים בשאלה האם חוק הוא דמוקרטי, תמיכת המיעוט אינה צריכה להיות חלק מהדיון: אנחנו בוחנים חוק שהתקבל ברוב בבית הנבחרים, ולא משנה מאיזה סיבות. השאלה היא לא על דרך קבלת החוק, אלא על תוכנו: האם תוכנו דמוקרטי.
- הדמיון הצורני הוליך למבוי סתום: נשאר רק הדמיון הצורני. כיוון ששני החוקים דומים יותר מדי לאיסור על אכילת מצה, אנחנו מסיקים שהדמיון הצורני אינו סיבה מספקת לגזירה שווה.
וכאן מתחדדת השאלה המרכזית: מה מצדיק חוק?
מה מצדיק חוק
ראינו שאין להצדיק חוק בדרך שבה הוא התקבל, וגם לא בגלל דמיון צורני לחוק אחר, מוצדק.
הדרך הנכונה לבחון את הצדקתו של חוק, ואפילו לבחון אם הוא דמוקרטי או לא, היא לבחון את מטרת החוק. חוק שנועד למטרה לגיטימית, כמו איזון בין זכויות של אדם אחד לחופש של אדם אחר, הוא לגיטימי. לעומת זאת, חוק שנועד למטרה לא לגיטימית ולא דמוקרטית – אינו דמוקרטי. איסור נשפט לפי ההצדקה שלו, ולא לפי המבנה שלו.
איך יודעים מהי מטרת החוק? זה לא כל כך קשה. אמנם, המטרה לא תמיד מופיעה בניסוח החוק, וכמעט לעולם אינה מופיעה בשם החוק, אך בדרך כלל אפשר להסיק את מטרת החוק מההקשר התרבותי.
כאן מתגלה ההבדל המוחלט בין חוק הלוויתנים השוודי לחוק החזיר הישראלי: חוק הלוויתנים השוודי אוסר על אנשים לאכול לוויתנים כדי להגן על הלוויתנים, ואילו חוק החזיר הישראלי אוסר על אנשים לאכול חזיר כדי לשנות את המצב של האנשים מבחינת כללי הכשרות הדתיים.
תכלית חוק הלוויתנים קשורה בנאכל וברשות הרבים: הגנה על מין הנמצא בסכנת הכחדה. (נעיר שאם בשר הלוויתן לא יגיע מהלוויתנים, אלא מתרבית רקמה, אז החוק הזה לא יתקיים, או שלא יהיה דמוקרטי).
תכלית חוק החזיר קשורה באוכל וברשות הפרט: מניעה של אכילת בשר אשר חלק מהעם מאמין שזה לא בסדר מבחינת האדם האוכל.
חוקים רבים במדינה דמוקרטית נועדו להסדיר את המצב ברשות הרבים. זה כולל את האיסור על קטיפת פרחי בר מוגנים, האיסור להשליך פסולת ברשות הרבים, הגנה על חיות נכחדות, חוקים למניעת רעש, חוקים למניעת מפגעים וכיוצא בזה. הסדרת הנהלים ברשות הרבים היא תפקידה של המדינה: רשות הרבים היא המקום שבו מתנגש החופש של אדם אחד עם הזכויות של אדם אחר, כמו החופש להשליך אשפה עם הזכות להימצא במקום נקי. האיזון בין הזכויות לחופש הוא תפקידה של המדינה.
לעומת זאת, למדינה אין כמעט שום הצדקה להתערב ברשות הפרט. המחוקק הישראלי נתן ביטוי לשני עקרונות חשובים ב חוק יסוד כבוד האדם וחירותו . הניסוח של החוק היה צריך להיות משהו כמו "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש". בגלל לחצים של המפלגות הדתיות נוספו הסתייגויות נוספות, אבל נשארו הניסוחים "לתכלית ראויה" ו-"במידה שאינה עולה על הנדרש". שני העקרונות החשובים המשתקפים כאן הם:
- הגנה על רשות הפרט: לכך זכויות הפרט צריכות להיות מוגנות מחקיקה פוגעת פרט למקרים מיוחדים.
- חוק נבחן במטרתו: חוק הפוגע בזכויות צריך להיבחן בתכליתו, והתכלית חייבת להיות ראויה.
התכלית של הגנה על לוויתנים היא, אליבא דכוליה עלמא, תכלית ראויה, המצדיקה את המידה הזו של פגיעה בזכות הפרט.
התכלית של לכפות בחוק על חילונים לקיים מצוות דתיות אינה תכלית ראויה, והיא אינה מצדיקה פגיעה בזכות הפרט.
בשורה התחתונה: חוק החזיר אינו מקביל לחוק הלוויתנים, כי תכליתו שונה. הוא מקביל לאיסור על אכילת מצות בפסח: שניהם רעיונות פסולים.
באותו נושא:
מרץ 2003
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
