מסדר בוקר של תנ"ך

מעשה פילגש בגבעה
שמן על בד, מאת גרבראנדט ון-דר אקהאוט, צייר הולנדי, 1621-1674
הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון, ארה"ב

החינוך על הקרשים. ההישגים בצניחה חופשית, שורה ארוכה של מקצועות קוצצו זה מכבר מתוכנית הלימודים, הסיכויים להגיע דרך ביה"ס לבדל השכלה - שלא לדבר על השכלה רחבה - שואפים לאפס, מספר שעות הלימוד משתרך אי-שם מתחת לכל נורמה, ביחס הפוך למספר התלמידים בכתה שגובל בצפיפות אוכלוסין לא אנושית.

אפשר היה לצפות (בעיקר אם אתה אופטימי המתעלם מהמציאות במערכת) שמשרד החינוך ישב ברגע כלשהו על המדוכה, ויבחן גישות כדי לשפר את המצב. שיכריז על בדיקה שתצביע מה הכי דחוף לשנות. למשל, האם כדאי להשקיע בהקטנת הכיתות, נוכח הנתונים הנערמים ומצביעים על העובדה שאי-אפשר ללמוד בקבוצה גדולה כ"כ (כי אם אין קשר, אז למה לא לתת שיעור לאלפי-תלמידים שירוכזו באצטדיון?).

אבל למה לבדוק, כשאפשר להחליט מראש: במקום ועדת דברת, תקום ועדת תנ"ך. והיא, בהתאם למנדט שקבלה, תמליץ אל דרכים להעמיק את לימוד התנ"ך. ועל מה ממליצה הועדה: על מוסיקה, ציור, ספרות וכתיבה, הכל סביב סיפורי התנ"ך. על זה יש לומר: למה מחפשים תירוץ ללמד אמנות? בהחלט טוב ללמוד איך פיסל מיכאלאנג'לו את דוד ואיך הוצגה פרשת פילגש בגבעה אצל אמנים שונים. אבל למה צריך תירוץ "תנ"כי" כדי ללמד למוסיקה? ואם יש מלחין מרכזי שלא עסק במקרא, אז הוא מיותר? או טיולים - למה צריך ללכת לגלבוע בעקבותיהם העקובות מדם של לוחמי המקרא? הכרת הארץ היא לא סיבה מספקת? והאירוסים?

ועוד נקודה: תנו לי לנחש - אני משוכנעת שהלהט התנ"כי הזה יוחל רק על בתי-הספר החילוניים, שפן הניסיונות של המערכת. מי שסובל מחסך תנ"כי הם דווקא בתי-הספר העצמאיים (או הדתיים, בלשון מובנת). הגיע הזמן שילמדו שיר השירים, מגילת רות בדגש על האופן בו גויירה (ע"י בילוי לילה עם בועז) וייצאו לטיול בגלבוע בעקבות דוד ויהונתן, הנאהבים והנעימים.

כדי להזכיר מהי פרשת פילגש בגבעה, תרגמתי אותה לישראלית (יחד עם תומר קרמן)

בחור צעיר אחד מאזור ההר פגש בנערה מהמדבר. כבר מהמבט הראשון אפשר היה לנחש שתפרח כאן אהבה, אבל אי אפשר היה לנחש את מה שיבוא בעקבותיה. מהר מאוד עברו השניים לגור יחד, אלא שלאחר זמן פגשה האישה באיש אחר, והשניים כילו איש ברעותו את תאוותיהם. לאחר מעשה לא שבה אל בית אהובה, אלא חזרה לבית הוריה, המרוחק אלפי פרסאות. אולי משום שכבר השתנו רגשותיה, ואולי משום שלא העזה לחזור, לאחר שהלבינה את פניו וצרבה את לבו. אין אנו יודעים את לבה.

הגעגועים לאהובתו תכפו על הבחור הצעיר. לא קינן בו רגש הנקם. אדרבה, הוא ייחל לשובה ורצה בה, על אף כל מעשיה. מדי בוקר, עם קומו למסוק זיתים נשקפו אליו פניה מכל זית, ובשכבו עם ערב זכר בשרו את רוך מגעה. לבסוף, גברה עוצמת כמיהתו. גמל בלבו להרחיק נדוד אל בית הוריה ולהשיבה אליו כבראשונה. "בלעדיך אין לי חיים" יאמר לה. בהחלטה הזו עלה על יצועו וישן היטב לראשונה מאז הסתלקותה.

ובימים ההם זהו מסע של ממש. הצעיר ומשרתו - בימים ההם משרתים הם חזיון נפרץ - קמו עם שחר, רתמו צמד חמורים ויצאו לדרך. לאחר מסע ממושך הגיעו אל בית אביה, משפחתה התרשמה מן המחווה וכך חזרו בני הזוג אישה לזרועות אישה אביה הפציר בהם להישאר עוד ועוד ואף הנעים את זמנם. לאחר שהנערה התרצתה ולאחר ימים ארוכים של דבש ועינוגים יצאו לדרך החתחתים כדי  לשוב לבית שבהר, ולכונן בית בישראל. אלא שלא זה הגורל שזימן להם הגורל. לילה אחד, בעודם עוברים בנחלתו של שבט בנימין, ומתכוננים לשינה תחת כיפת השמים, פקד את החבורה הקטנה זקן מאנשי המקום והפציר בהם לבוא וללון בביתו. כנראה שאותו צדיק ידע מה עלול לקרות אם הללו ילונו ברחוב באזור מפוקפק זה.

ובימים ההם הכנסת האורחים הייתה טוטאלית. אם הכנסת אדם לביתך הפכת לפטרון ומגן לו וכל עוד הוא בתחום ביתך היה יקר מבנך ובתך, עצמך ובשרך. ואמנם התממש חששו של הזקן: לא עבר זמן והתדפקו על דלתו כנופית 'עשבים שוטים' בני בנימין וביקשו  להוציא את האורח החוצה למען יעשו בו כפי שנהגו אנשי סדום ומאז ועד היום קרוי על שמם, מעשה סדום. וטוב היה מעשה זה בעיני אנשי סדום מאשר דרך גברים באישה. על כן התעקשו אנשי המקום, בדיוק כפי שאנשי סדום היו מתעקשים על כל זר שהגיע לעירם, ואף למלאכים ביקשו לעשות את הדבר הזה. ובכרו אותו עשרות מונים על פני בנות צעירות שאך זה הגיעו לפרקן.

וגם כאן, הציע הזקן את בתו הצעירה לאנשי המקום שיכלו בה את תאוותם, אך לא לאנשי המקום לוותר על הכנסת אורחים. לבסוף יצא הצעיר את פתח הבית כשהוא נושא בידיו את אהובתו שעתה הוא מביא מבית אביה והעביר אותה לידיהם של אנשי המקום להפיס דעתם.

למחרת בבוקר,  כאשר פתחו הצעיר והזקן המארח את הדלת התגלתה הזוועה: האהובה היתה מוטלת על מדרגות הבית, היא מעונה וחבולה. הוא ניגש אליה, והנה אין רוח חיים באפה. העמיס את גופתה על חמורו ושב לביתו. שם, מוכה יגון, ביתר את גופתה לשניים עשר חלקים ושילח חלק אחד לכל אחד משבט ישראל למען יראו וייראו. ואמנם השבטים קיבלו כל אחד את חלקו, ראו ויראו.

"ראה לא נראתה כזאת" אמרו הרואים, ויתאספו לטכס עצה. באו מכל קצות הארץ, מדן על באר-שבע, מארץ הגלעד והמצפה, כל נושאי החרב נהרו למפגש, ארבע מאות אלף איש. הצעיר ספר להם על פרשת רצח אהובתו אחרי התעללות קבוצתית קשה כל הלילה.

וישמעו, ויתחלחלו ויחליטו שלא לעבור על הנבלה לסדר היום.  וישלחו שליחים אל בנימין בדרישה להסגיר את בני הבליעל הרוצחים.

לא ברור למה, אבל בני בנימין לא אבו להסגיר את המחבלים אלא החלו לרכז צבא שילחם בבני ישראל. ובראשם הציבו שבע מאות צלפים מעולים.

והדבר היה. שוב ושוב יצאו שני צבאות ישראל למערכה איש נגד רעהו, ויהרגו איש באחיו עשרים ושנים אלף איש ביום הראשון, ויתחזקו, ויצאו לקרב אחר קרב. והכל בגיבוי אלוהיהם, אשר נועצו בו לפני כל צעד לאמור "האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי" ויאמר ה' עלו אליו.

וביום השני חיסלו בני ישראל עוד 18,000 אלף איש מבנימין;

אחר-כך בכו לאלוהים וצמו והקריבו עולות, ויקיימו טקסים והכהנים (רבני התקופה) הוציאו פסק לאמור: אלוהים אומר - המשיכו להלחם!

וביום השלישי התחולל קרב גדול בין בני-ישראל לבין בנימין, אלו מאגפים ואלו אורבים, אלו מנסים לנתק את הכוח העיקרי מקבוצות לוחמות קטנות ואלו מפילים חלל לפי חרב. אלו ואלו משוכנעים שיש אלוהים, והוא לצידם.  ובני ישראל חיסלו ביום ההוא 25,000 אלף לוחמים מאנשי בנימין.

לבני בנימין היה כח עתודה על הגבעה, ובני ישראל עלו לחפש אותם ולנצל את ההזדמנות. אבל הלוחמים משבט בנימין הצליחו לחסל 30 לוחמים. בשלב הזה החליטו אנשי בנימין לסגת למדבר, אבל בני-ישראל רדפו אחריהם, כתרו אותם וחיסלו עוד 17,000 איש. שוב ברחו הנותרים, חמשת אלפים איש, הפעם אל סלע הרימון. מתלהמים מנצחונם שבו בני-ישראל אל שטח בנימין, כדי לחסל את העיר כולה, זקנים, נשים וטף, גם צאן ובקר וחיות בית, כל מה שזז. ואת השאר שלחו באש.

שיכורים מהצלחת הקטל נאספו בני ישראל ונשבעו בפרהסיה לא לתת את בנותיהם לאשה לבני בנימין.

אחרי שהשביעו את רגש הנקם עצרו בני ישראל המנצחים - וניחמו. זו מלה מצויינת המביעה הן את הצער והן את הנחמה הכלולה בו. לכן התאספו כולם לעצרת בכי המונית. הם פנו לאלוהים, והפעם בשאלה הנצחית של כל ילד: למה! למה אחרי שחסלנו את בנימין, הוא כבר לא יהיה קיים?! בימים ההם גם אנשים בוגרים טרם לקחו אחריות על מעשיהם, והעדיפו לחפש את האחראי בישות בדיונית.

בני ישראל הבינו לפתע כי במו ידיהם הכריתו שבט שלם מעמם, וכי גם לניצולים המעטים אין סיכוי להקים משפחה ולהתרבות, כי הרי נשבעו שלא יתנו להם את בנותיהם לאשה. מכאן ניתן להבין שתוך כדי מסע ההרג והנקם חסו על חייהם של גברים אחדים, אך את הנשים טבחו כולן עד אחת.

כדי לא להפר את השבועה, וכדי לא לחסל שבט שלם, החליטו לחסל שבט אחר. הלוחמים נזכרו כי אנשי יבש גלעד לא השתתפו במלחמה, ולכן גם לא השתתפו בשבועה הנוראה, ונשותיהם מותרות לבני בנימין. אם כי, אילו היו בוחרים לחסל כל שבט אחר, הרי גם אז, כשהגברים מתים, הנשים מותרות לבנימין, כי הן לא נלחמות, לא נשבעות ורק מועברות מצד לצד.

אשר על כן הוחלט להתנפל על אחיהם מיבש גלעד, לקטול אותם, וכך יוכלו להביא 400 בתולות לבני בנימין. וזו היתה התוכנית: בנות יבש גלעד נהגו לצאת במחולות לכבוד חג האלוהים שנחגג בשילה, צפונית לבית-אל. בני ישראל יארבו בכרמים מסביב וברגע שהבנות יצאו - יפשטו עליהן ויחטפו אותן. את השלל הזה יעבירו לבני בנימין. תכננו ובצעו.

ובני בנימין בחרו מבין הנערות שנגזלו ממשפחתן ומשבטן, ונשאו אותן לנחלתם, ובנו משפחה.

ולסיום הסיפור כתוב כי בתקופה זו לא היה שלטון מרכז, וכל אחד עשה כרצונו. ובלשון התנ"ך: בימים ההם, אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.

ואם כבר אנחנו בשיעורי תנ"ך, הנה שיעור לדוגמא.