תודתנו למרים על נחישותה ואומץ לבה. סוגית קיומו וביצועו של טקס קבלת ספר התורה בכיתות ב' בבתי הספר הממלכתיים הכלליים טרם טופלה. מדובר במעשה שגוי מעיקרו ומסוכן, שיש בו זריעת-זרעים דתיים בנפשם הרכה של ילדים קטנים, שאין להם יכולת להבחין בין אמת לשקר, ובין אגדה למציאות עובדתית. פה ושם באתר "נגענו" בנושא זה, כמו למשל כאן, אבל נשתדל לטפל בנושא ברצינות הנדרשת ובהקדם.

אם זכור לכם, לפני כשנה התלוננתי בפני העירייה על כך שהכניסו את חב"ד לבית הספר, כשבני היה בכיתה א'. כשציינתי אז שאינני מתנגדת לדת, ושאני מתנגדת לחרדים שעושים בה כרצונם - משום מה נתפסתי כאנטי דתית. הבנתי שבכך שאני מביעה את סלידתי מאנשי הדת, אבל נתפסת כקיצונית נגד הדת.

השנה עלינו לכיתה ב' ונאלצנו להתמודד עם טקס קבלת תורה. חשבנו רבות על כך אני ובעלי והחלטנו שנפגין אדישות וחוסר עניין בנושא, כדי לא להפוך אותו ל"פרי האסור" עבור בני. אמרנו "ניקח אוויר", ונעבור את זה.

ראשית - הוחלט על טקס בבית הכנסת. ניסיתי להתנגד אך הייתי במיעוט. הכיתה עסקה בקדחתנות בחזרות לטקס, ובני חזר הביתה בוכה, שאין לו תפקיד. בסתר ליבי שמחתי ולא הגבתי. למחרת נותר תפקיד פנוי אחד בלבד: ה"רב", ובני הצביע (היחיד!) מכיוון שרצה תפקיד - כל תפקיד שיהיה.

המורה בחשש גדול נתנה לו את התפקיד, למרות שידעה שזה יצור קונפליקט קשה אצלנו. בשלב זה היינו צריכים להתמודד גם עם הטקס וגם עם כך שבני יהיה בתפקיד ה"רב". הם מצאו לו תלבושת חרדית, פאות וכובע... נו - אם היה לי אי-פעם סיוט - זה היה הסיוט בהתגלמותו. נחנקתי מבפנים והתקשרתי למורה, שהתנצלה. אמרתי לה שאינני רוצה לשנות לו את התפקיד על-מנת שלא ירגיש שזה משהו שהוא פיספס, אבל הוא יתלבש כפי שאני אלביש אותו.

הלבשתי אותו בג'קט בהיר של חליפה עם עניבה אדומה, וכמובן כיפה לבנה, זקן מנייר שבעלי הכין עם ציור של עכבר על הזקן.

במהלך החזרות ושטיפות-המוח בהכנות לטקס שמעתי את בני שר בבית את השירים (מבוססים על תשתית דתית) שהיה עליהם לשיר בטקס. שלא יגידו לי "עזבי, זה רק טקס קטן" - כאן מחדירים לילדים את אמונה ממנה יהיה להם קשה להפטר. אני ובני חרזנו מילים שונות לשיר בחדר קטן (הייתי צריכה לעשות פעולת נגד!):

בחדר קטן צר וחלול
והקיר שם ריק
ובחדר אין בנות בכלל
והרבי מכה א' ב'
(בני שר כל הזמן את הגרסה הזו)

סיפרתי לבני שבנות לא למדו בחדר, ושהרבי היה מכה את התלמידים, כך שאת ה"קסם" שליווה את הטקס הורדתי. בני אהב וכתב את השיר האלטרנטיבי, וכשהמורה ביקשה לשיר איתם הילדים צעקו לבני "תוציא את השירון". הוא כמובן לימד אותם (בסוד) את השיר האלטרנטיבי.

הדהימה אותי העובדה, שבבית הכנסת כמעט כל ההורים פנו אלי ושאלו איך אני מחזיקה מעמד... נתפסתי כסמל מובהק אנטי דתי, למרות שמעולם לא הצהרתי על כך, זוכרים? אני רק התנגדתי לחרדים לאנשי הדת הקיצונים ולמעשיהם.

בעלי ישב בבית הכנסת מכונס בעצמו. כשהרב שאל "של מי בית הכנסת"? וציפה שהילדים יגידו "שלנו". ילד צעק "של הספרדים" - וכל הקהל פרץ בצחוק..

עברנו את הטקס.

בני לא נראה כמו חרדי. את תפקיד הרב הוא עשה - נקווה שלעולם לא ישאף אליו.

ילד מהכיתה שלו אמר לי "איך הוא 'הרב' והוא בכלל לא מאמין?" המשפט הזה שימח אותי מאוד ועשה לי את היום. חזרנו הביתה ואמרנו "עברנו עוד מכשול בחיים".

הבטחתי למורה שבפעילות הורה-מרצה ניתן הרצאה על "המפץ הגדול".