"חופש" דורשת: תורת ישראל לעם ישראל

תלמידי ישראל יחוייבו לשנן 60 פסוקי תנ"ך - קבעה לימור לבנת (יוני 2005). ועולות שתי שאלות:

1. מי יקבע אילו פסוקים ילמדו? השרה, המנכ"לית, המורה לתנ"ך? צוות המשרד? "חופש" דורשת להקים צוות אנשי רוח ומומחים לתרבות העברית כדי לבנות מכלול פסוקים שיוכל לשמש מסד תרבותי משותף לתלמידי ישראל ולחברה כולה. מסד כזה יוכל לשרת מטרות כמו העשרת השפה, רגישות לצדק, לאהבה, לשוויון בין בני-אדם ובין המינים, לצער של הזולת ובעיקר - לעשות את הטוב. הרובד הלשוני התנ"כי הוא אוצר עברי חשוב ויש לברור בעין מקצועית ובוחנת את המיטב.

אנו ב"חופש" חוששים שמא מתן כח ההחלטה בידי שר פוליטי ישמש אותו ככלי תרבותי לקידום מטרות זרות, כפי שקרה בתקופת השר המר ז"ל, אשר "קידם" את ספר יהושע ופרשיות כיבוש הארץ. ואכן, צלח המהלך בידו ויצר את נוער הגבעות.

2. מיהם תלמידי ישראל? קשה להתעלם מהחשד ששוב מדובר בוואריאציה של כפיה דתית: ייבחרו פסוקים ה"מקדשים" דבר מה, ארץ או אלוהים, ורק תלמידי החינוך הממלכתי ייאלצו ללמוד אותם. בעוד תלמידי החינוך החרדי יישארו חשופים אך ורק להשקפת העולם של הוריהם ומוריהם, ולאינטרסים של ראשי החינוך הדתי. וכפי שהיה נהוג עד עכשיו לא יחייבו אותם בדבר, תהיינה הסיבות אשר תהיינה.

אם באמת ובתמים רוצים ליצור מכנה משותף לתלמידי המדינה, אזרחיה לעתיד לבוא, חובה עלינו לחייב בשינון הפסוקים את כל תלמידי ישראל כולם, ללא יוצאים מן הכלל, כי אחרת אנחנו מעמיקים את הפער החברתי והתרבותי המשסע אותנו לעומק.

כמו כן, אל לנו בשום אופן להסתפק בפסוקים מהתנ"ך, אשר יוצא מנקודת הנחה יהודית דתית ולכן מתאים רק לחלק מהעם היושב בציון. עלינו לחייב את כלל תלמידי המדינה ללמוד בעל-פה גם פסוקים של מנהיגים ציוניים, כמו הרצל, גורדון, ז'בוטינסקי ועוד.

כדי לא לקפח את המיעוטים היושבים בתוכנו, כמו אזרחי ישראל הערבים, הדרוזים, הצ'רקסים והזרים הרבים שהתאזרחו כאן, ולתת להם תחושת שייכות גורל והזדהות, עלינו להוסיף למאגר השינון, ובהדגשה, פסוקים בעלי רעיונות הומאניסטיים, פלורליסטיים, כלל אנושיים. למשל פסוקים נבחרים ממגילת זכויות האדם של האו"ם, פסוקים נבחרים מרעיונותיו הפלורליסטיים של הרצל, פסוקים נבחרים מכתביו של ארסמוס מרוטרדאם, אחד מהמבשרים החשובים של ההומניזם, מגילת העצמאות שלנו על כל חלקיה ועוד.

זאת ועוד:

מאחר ועלתה סוגיית לימוד התנ"ך והנחלתו לתלמידים כגורם מאחד של כלל הציבור בארץ, יש ללמד אותו ללא משוא פנים: לשם כך חובה עלינו להראות כי לתנ"ך צדדים שונים, חלקם לא נעימים, אך אסור להתעלם מהם. אחד הפרקים החשובים שיש ללמד את התלמידים הוא פרשת "פילגש בגבעה", (שופטים פרקים י"ט, כ, כ"א), המספר על מלחמת אזרחים עקובה מדם שהתחוללה בין שבטי בני ישראל - אסור לנו לשכוח אותה או להתעלם ממנה, כפי שאנו עושים כיום. חובה עלינו ללמדה, הן בשל היותה אירוע היסטורי חשוב ביותר, וסיפור עממי משמעותי לתרבותנו כאן, והן כדי ללמד על פניו הרבות של התנ"ך ולא להשלות את התלמידים כי מדובר בספר שכולו נופת צופים ואהבת ישראל.

כמו כן, חובה עלינו להראות צדדים נוספים ובלתי מחמיאים של היהדות, המתבטאים בתנ"ך, כדי לפרוש בפני הנוער שלנו את כל המידע ולא רק את חלקו באופן מניפולטיבי. לכן יש ללמד פסוקים קשים כגון אלו הבאים, ולהתמודד איתם באומץ:

ויקרא פרק כ"א

יהושע פרק ח'

שמואל ב' פרק ח'

להלן מספר פסוקים נוספים לדוגמא, אשר לדעתנו יתרמו לתלמידים ישראלים מכל הזרמים, למשל בשירה הלירית שבשיר השירים:

שיר השירים פרק א'

שיר השירים פרק ב'

או פסוקים אחרים שעניינם מוסר וצדק אוניברסלי:

ישעיהו פרק ה'

או חכמה ודעת:

משלי פרק ב'