'מקפחים' אותי!...

על-פי סקר ידיעות אחרונות על המצב הישראלי (18.11.2005): 54% מודאגים מן ההשתמטות מצה"ל

החרדי ה'מקופח' שכינה עצמו 'חיים טובים' במכתב הנ"ל, כך מתברר מאחד מסעיפי 'מקופחותו', בסך-הכול רוצה להיות מקובל... על כך יש לומר לו, בסגנון החרזני שננקט עליו בפרסום הזה: מי שמשתוקק כל-כך להיות מקובל - תחילה עליו להיות נורמל... אם תהיה נורמל - תהיה ממילא מקובל, ולהפך. אין שום סיבה שבעולם שתדרוש לעצמך ולבני-קהילותיך החרדים חיים טובים (כשמך) מהחברה הנורמטיבית, הקרויה ציונית או חילונית או כללית - כשאתה מבקש בעצם לפגוע בחברה זו, להשתלט עליה מבפנים (בדרכי-נועם ושלא בהן כאחת) - ולשנות את ערכיה ואופייה.

מי שמבקש לעצמו זכויות - יואיל לקבל עליו תחילה חובות מקובלות, ואל יתיילל בצביעות על 'מסכנותו' ו'קיפוחו'.

על סעיף אחד בדבריו ראוי לעמוד כאן ביתר הרחבה: ההבדל שהוא רואה בין משתמט (משירות צבאי) חילוני (גל - שהוא מכנה אותו פציפיסט) ובין משתמט חרדי (אולי הוא-עצמו) ["כשגל לא משרת בצה"ל - הוא פציפיסט. כשאני לא משרת בצה"ל - אני משתמט"].

יש הבדל מוחלט, עקרוני, בסיסי, מהותי, בין משתמט חרדי למשתמט חילוני.

השתמטותו של החילוני לעולם היא על בסיס אישי - אישי לחלוטין. כל משתמט חילוני (מכל סוג, מכל סיבה: בין שהיא כרוכה בהונאת הצבא על רקע מצב הבריאות הגופני או הנפשי, בין שהיא כרוכה בעמדה מצפונית אידאולוגית עקרונית, או סתם מתוך חוסר רצון לשרת את החברה והמדינה מסיבות אנוכיות גרידא) - עושה זאת על דעתו-שלו בלבד. אין איש או ארגון עומד מאחוריו ומעודד אותו להשתמט (אף לא כשההשתמטות היא אידאולוגית, כגון על רקע הסירוב לשרת בשטחים! גם אז התמיכה הארגונית והמוסרית ניתנת למשתמט רק בדיעבד - לאחר שהוא-עצמו, על דעתו בלבד, בחר בעמדה זו, המנוגדת לחוק ולנורמה. אגב, הוא גם משלם את מלוא המחיר המשפטי, האישי והחברתי על עמדתו החריגה). כל משתמט חילוני, יהיה אשר יהיה - פועל ונוקט עמדה זו על דעת עצמו בלבד, ומעשהו הוא מעשה-יחיד.

השתמטותו של החרדי שונה לחלוטין: כל-כולה קיבוצית, קולקטיבית, חלק מנורמה חברתית, מסדר חברתי-קהילתי, מתפיסת-עולם אידאולוגית-דתית, ובהנחיה מכוונת ומוכתבת ממנהיגיו-מוריו-מדריכי-דרכו בחיים (ובגיבוי פוליטי של נציגיו בכנסת); זו השתמטות מוסדרת ומסודרת, מאורגנת ומקובצת; היא מעוגנת בהסדרים פוליטיים, קואליציוניים, משפטיים (שיש להם גם השפעות חברתיות, ערכיות, מעמדיות); זו השתמטות שכל-כולה מיוסדת על הפליה, העדפה, הדרגה חברתית, ניכור וניגוד, הרחקה והגבלה, הבדלה והבחנה בין אדם לאדם, בין אזרח לאזרח, בין יהודי ליהודי, בין נפש לנפש, ולפעמים גם בין דם (ממש) לדם [גם שירות-החובה המאוחר והמקוצץ - ארבעה חודשים בסך-הכול! (ועל-פי-רוב - למעט חריגים כגון הנח"ל החרדי זכור לטוב - בתפקידי-דת) - של החרדים הוא בדיחה גרועה ונלעגת]. זו נבלה על-פי החוק - נבלה לגיטימית-כביכול (מה שמכונה 'כשר אבל מסריח'), שלא מתלווה אליה כמובן לעולם שום סנקצייה משפטית ענישתית (כאמור, בניגוד גמור לענישה החמורה והתקיפה המוטלת על סרבני-מצפון חילוניים, למשל. וכבר הובאה במדור איבחת סכין באתר זה הערה זו בהקשר זה: החרדים אינם מתגייסים [למעט חריגים]. יש חרדים המצדיקים זאת בטענה "גם סרבני מצפון אינם מתגייסים". סליחה, כמה חרדים בדיוק יושבים בכלא על סרבנות?)

ההבדל בין שני סוגים אלה של משתמטים - החילוני והחרדי - תהומי ומהותי. רק מי שלוקה בעיוורון מוסרי אינו רואה זאת; רק עוותן מתכחש לזאת (לרבות אנשי שמאל חנפנים ויפייפניים, בעלי רגש נחיתות כלפי החרדים); ורק נבל-ברשות-התורה - צבוע ומתחסד - גם משתמט וגם מתבכיין התבכיינות מגוחכת, וטוען עוד ברוב חוצפתו "מקפחים אותי!". רחמנות, יהודים, חוסו על החרדי האומלל שהציונים החילוניים הרשעים 'מקפחים' אותו ברוב זדונם...

אין מקום לדון כאן במפורט בהצעות לשירות אזרחי-חברתי רב-מגזרי כתחליף לשירות הצבאי [אגב, גם לחלופות המקילות-מאוד הללו כבר נשמעו קולות סרבניים בין החרדים]. אך ברור לגמרי: הצעות פשרניות אלו (וכמוהן הצורך המוצדק שהתעורר לקצר את השירות הצבאי עצמו) נולדו אך-ורק מכורח המציאות, שבה מספר המשתמטים מכל המגזרים הולך וגדל - וההשתמטות נעשתה לבסוף נורמה חברתית מקובלת ולא-פסולה בעיני המשתמטים, אבל מאוד מגונה ולחלוטין לא-קבילה בעיני אזרח, שהיושר האישי והציבורי וערכי שוויון וצדק חברתי הם נר לרגליו.

ואף-על-פי-כן, גם כיום מותר לזכור ולהזכיר כי אבי-אבות נורמת ההשתמטות הוא המגזר החרדי, הוא ולא אחר. השתמטותו של מגזר רחב ומתרחב זה - בהיותה הפליה זועקת מתמשכת ומתגדלת ברבות השנים - שימשה מושא חיקוי שלילי לכל שאר מגזרי החברה. התוצאה: כיום יש בצה"ל מצוקת כוח-אדם מחריפה [אמנם בעיקר ביחידות השדה - וזאת דווקא בעת שהאיומים הביטחוניים מתרבים; ואולי כדאי גם להזכיר כאן כי ביטחון כולנו כרוך ותלוי במהודק בצה"ל וביכולותיו]. כי אם למגזר מסוים מותר לומר לאורך שנים רבות 'שיסתדרו בלעדיי' - סופנו שמותר לכל אחד ואחד לומר כן, בלי כל נקיפות מצפון ובושה.

הרבה דברי-סנגוריה [וכולם מוכרים לנו, עד אחד, ואין טעם לדון כאן בפרטים] יש בפי מלמדי-ה'זכות' (בהם כאמור גם חילוניים וגם 'מסורתיים' מאמינים) על השתמטות החרדים. אף-על-פי-כן ולמרות הכול, גם כיום זאת יש לומר במפורש וביושר: כל עוד יש בישראל חוק שירות-חובה, האמור להיות שוויוני בתכלית מעצם טיבו (לפנים כונה ונחשב צה"ל 'צבא העם'. זוכרים?) - גם טעמים מוזרים ומשונים של צידוק לא יטהרו את שרץ ההפליה הבזויה והמחפירה הזאת.

בתלמוד [יומא פב ע"ב] מובאת שאלה: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?! [=מה ראית שדמך אדום יותר?! - כלומר, על שום-מה אתה רואה את עצמך עדיף או מיוחס מאחרים]. שאלה נוקבת ומבישה זו תעמוד ותופנה תמיד אל מצפונו של כל מי שהפך את השתמטותו לאומנותו. המדינה רשאית, באין בררה ומוצא, לכונן הסדרי שירות חלופיים, אך את כתם ההפליה המשוועת באי-הצדק הקלוני שבה - שום הסדר פוליטי-חברתי לא יסיר לעולם. הוא חקוק לדיראון - עם מלוא זכויות היוצרים - על מצפונו של המגזר החרדי-היוחסני.