מלך מלכי המלכים
גיבור גיבורי הגיבורים

מאת עירון

דבר המערכת כל האמור בנושא זה הוא כביכול ולכאורה, שכן מחבר המאמר דוחה את נשוא האמונה בקיומו של אל כלשהו, ואת הבסיס לאותה אמונה. הדיבורים על אלוהים ותכונותיו האדירות אינם אלא ביטוי אנושי ליצור דמיוני-בדיוני שברא לעצמו האדם מעצם חולשתו - החולשה שחש בה בהיותו קטן וזעיר כל-כך מול איתני הטבע, ואז ברא לו אֵל: ומהן התכונות שביקש לייחס לאל? את תכונותיו-שלו - את רשעותו, את התנשאותו, ויתרה מזו - ביודעו כמה באמת חלש הוא, ייחס לאל גם את כל מה שאין לו ובו: כוח בלתי-מוגבל, גבורה אדירה, גדלות מרקיעת-שחקים.

הקדמת המחבר

כל הדברים שבכאן אינם אלא דיון פילוסופי-ערכי, ברוח חילונית. מובן מאליו שדיון כזה זר לגמרי לאדם דתי, ומבחינתו אין לו כל מקום. לאדם הדתי יש שפע מוכן-מראש של פסוקי-תירוץ להזדמנויות מעין אלה: נפלאות-נסתרות דרכי השם; הנסתרות לה' אלוהינו; היתפאר גרזן [=האדם] על החוצב בו [=האלוהים]?; איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת; כגבוה שמים על הארץ כן גבהו דרכיי מדרכיכם נאום ה'.

כל אלה ועוד נועדו להרתיע את האדם מלנסות לדון את דרכי העולם, בשל אי-יכולתו להבינן (1). ומובן מדוע: הדת אינה מעוניינת שנחשוב יותר מדיי - היא מעוניינת-תובעת שנאמין שהכול בעולמנו נעשה בצדק ובמשפט, ועל אלה אין לערער, ולהרהר אחריהם אסור.

כאמור, לא לאדם המאמין נועד מאמר זה, ומקומו אך-ורק בדיון החילוני החופשי.

*  *  *

פרשנויות רבות ניתנו בשעתן למלחמה בין גאורגיה לרוסיה (אמצע אוגוסט 2008, כזכור). באחת מהן נאמר בתמצית המאמר:

"כאשר מעצמת ענק חייבת להפעיל את כוחה הצבאי הברוטלי כדי להעניש שכנה גמדית סוררת, היא לא מוכיחה את עוצמתה. היא מוכיחה את חולשתה" (ידיעות אחרונות 14.8.08).

והפרשן מסביר בכותרת מאמרו 'למה רוסיה דווקא הפסידה'.

*  *  *

כתרים רבים מספור הוכתרו לאלוהים, ובהם 'האל הגדול הגיבור והנורא' - שלושה תארים מייראים, מעצימים ומרשימים. והאל הגדול הגיבור והנורא כידוע גם עונש ומעניש. מי לא שמע דברים כגון 'אלוהים יעניש אותו', או 'זה עונש מאלוהים'. אלה אמירות שגרה, המקובלות בפי הבריות, לאו דווקא דתיים בלבד.

אך תחילה יש לעמוד על הענישה האנושית.

ענישה מערכתית - חוקית ומורשית כדין - היא מעשה לא-פשוט כלל, אך כאשר היא מופעלת בידי אדם כלפי אדם אחר יש בה מן המאפיין יחסי-אנוש - היא קצובה, גומלנית-במידה ושקולה-יחסית.

מדוע?

משום היותה חלק ממערכת חברתית אנושית, שמטבעה היא מוגבלת ותחומה ביחסי כוחות מצומצמים: אדם (שופט) מול אדם (נאשם). והדיון בעבֵרה - גלוי ושקוף (=שקיפות), עומד לבחינה מחודשת (בערכאה גבוהה יותר), ניתן לשינוי ולערעור, והוא מנומק, נתמך בראיות, צודק עד כמה שאפשר בדיני ובמושגי אנוש.

הכול במסגרות הסבירות האפשרית של יחסי-אנוש, יחסי אדם-אדם ואדם-חברה.

כלומר: הענישה האנושית מאופיינת בעיקר במידתיות: אדם (שכוחו מוגבל ויחסי) עונש [על-פי סמכות שקיבל כחוק מידי מוסדות החברה הדמוקרטיים] אדם. יחסי-הכוחות בנויים אפוא על שוויון-כוחות - בין יצורי-אנוש מוגבלי-כוח.

לא-כן בעונש 'משמים'. כאן יחס-הכוחות אל-שוויוני ואל-יחסי לחלוטין. כאן יש אל גדול גיבור ונורא [אין-סוף, לדעת מאמיניו] - מול בן-אנוש; מול יצור חלוש, פגיע, שביר, מוגבל וחסר-אונים.

היכן המידתיות והיכן היחסיות כאן?

*  *  *

בני-אדם קוטלים, למשל, מדי יום ביומו, חרקים למיניהם - מי לא השמיד תיקנים (ג'וקים) בביתו? זה מעשה נצרך מבחינת האדם, בשל האיכות ההיגיינית של סביבת מגוריו וחייו - אך מיהו זה השוטה הסבור שיש מעשה גבורה כלשהו במעיכת תיקן בסוליית הנעל?!

והלוא היחס בין נברא (אדם) לבורא (אלוהים) - אין-סופי, לעומת היחס המוגבל בין אדם (נברא) ובין תיקן (נברא כמותו).

והנה זה פלא:
איש לא יריע בהערצה לאדם המשמיד תיקן; אך כשאלוהים משמיד או עונש אדם (בתפיסה האמונית) - הוא מכונה בהערצה וביראה: האל הגדול הגיבור והנורא...

איזו גדולה זו, איה הגבורה כאן, והנוראות היכן הן?

כלום גדולה וגבורה הן להכות מי שחלש ממך, שאינו יכול להשיב לך, שחסר כוח להגיב על תוקפנותך, הנעדר כל יכולת להגן על עצמו? [ואין צריך לומר שאינו יכול לדון ולהידיין, למחות ולערער - שהרי העונש ניחת עליו כחתף, במהלומת-פתע לא-צפויה, כדרך דין שמים.]

אין זו גדולה לפגוע בחלש ממך; ואין זו גבורה להיות קשה-יד כלפי מי שאינו יכול, לפחות, להתגונן מפניך.

*  *  *

רוסיה, מעצמת-ענק, בהפעילה את כוחה הצבאי האדיר מול מדינה ננסת ורופסת (גאורגיה), לא את עצמתה הוכיחה - טוען בעל המאמר הנזכר בראשית דברינו - להפך: את חולשתה הפגינה והציגה.
והאל הגדול הגיבור והנורא, כשהוא מפעיל את כוחו האלוהי ברצונו לענוש אפרוח-אדם - לא את עצמתו של אל גדול גיבור ונורא הוא מציג, כי-אם חולשתו היא הניכרת לעין - חולשת החזק-מאוד לעומת החלש-מאוד.

לא גבורה כאן, ומתוך כך אף לא דין ומשפט של צדק בזה, כי-אם הפעלת אלימות קשה חסרת-פשר, שלוחת-גבולות - בשם הכוח ולמענו, בשם מימוש האדנות והשררה (המעוותת) ולמענה.

לשם כך יצר לו האל הגדול-גיבור-נורא 'יריב' ננס מנונס [=האדם] - שההתמודדות אתו תהיה באפס-יד, על-נקלה ועד-מהרה.

האל אפוא - כמאמר העם - פשוט חיפש לו חיים קלים: ברא לו עבד-שעשועים חלוש, יצרי (2) ושברירי - וכל ימיו הוא עוסק (בעולם הזה וב'עולם הבא' גם יחד) בהענשת פרי יצירתו הכושלת והקלוקלת [והלוא יצירתו-שלו - היא כישלונו-שלו!].

אכן 'חכמה', אכן 'גבורה' - וגם תעסוקה עצמית מְסַפֶּקֶת וּמַסְפֶּקֶת בכל הדורות.

*  *  *

לאמתו של דבר לא היינו נזקקים לדוגמה מכאן ומעכשיו של רוסיה וגאורגיה, כדי לעמוד על חולשתו הפנימית של האל הגדול הגיבור והנורא; די לנו להתבונן בפרשה עתיקה מאוד - פרשת מגדל בבל. איזו בהלה איומה (פניקה!) אחזה את האל לנוכח מגדל בבל המתרומם אל-על ומתנשא אל השמים - כביכול סמל להתגרות האדם במלכות השמים...

כמה מגוחך, מה גחיך: האין-סוף ירֵא וחרד בשל מגדל (!), סמלי, הנבנֶה אי-שם על כוכב, שהוא-עצמו - הכוכב - אינו אלא גרגירון בחלל...

*  *  *

להיות גיבור על קטנים - זאת גבורה עלובה מאוד; להיות חזק נגד חלשים - הרי זה מעשה של עוצם-יד ושרירות-לב, שמקורו בעצם בחולשת-רוח ובשפלות-נפש.

האל הגדול? הגיבור? והנורא?
תוארי-כזב - לאל-שווא (3).

*  *  *

העונש - ותירוצו

תשובת הדת בסוגיית העונש-בידי-שמים - מחוכמת:

לפיה, אם לא ייענש האדם בעודו בעולם הארצי - יוחמר עונשו הנשמתי מאות מונים ב'עולם הבא'. אם כן, טוענת הדת, העונש הגופני-גורלי המוטל על האדם החי הוא בעצם חסד גדול שהאל גומל עם בריותיו.

הדת, בכל מקום שאין בידה תשובה שאפשר לאמתה בוודאות גמורה - חומקת ופונה אל התכסיס: הרוצה לשקר - ירחיק עדותו (רא"ש שבועות ו, יג. ובשו"ת הרשב"ש סי' קפט: הרוצה לכזב ירחיק את עדיו).

זו דרך עתיקה ומוצלחת לבלום ספקות ושאלות, ולהותיר הכול עלום וסתום - חסר-אימות, ובה-במידה - נעדר-אמת. אבל הדת יודעת שאת ההמונים תירוציה מספקים - ולה זה מספיק.

למערך ההגנה התאולוגי יש תספוקת אדירה של נימוקי-תירוץ לכל דבר ועניין, אך חשוב לזכור: תירוצים חסרי-אימות - הם חסרי-ערך.

(1)	אך למעשה, הרוצה באמת ובתמים להבין - יכול גם יכול להבינן. שלומי טל - במאמרו הכל מקרה, אין שום דבר מאת ה' - מסביר זאת בפשטות.
(2)	'יצר לב האדם רע מנעוריו' = רע מיסודו (בראשית ח21) - הנחתום עצמו מעיד על עיסתו! [הרחבה - במאמרי "כי זה מאלוקים, שחייב להיות טוב".]
(3)	גם זאת - במאמרו הנזכר של שלומי טל.

(*) עוד לעניין הניגוד הגמור בין יכולותיו של האל ובין מעשיו-בפועל - במאמרו של נאור ליבנה: סופרמן כמשל