דיברות, ודיברות יותר

עשרה דיברות נתן אלוהים במעמד הר סיני, והם מעמודי התווך של האמונה היהודית, אם לא אבן הראשה שלה. במדינה שבה הדת והלאום מעורבבים זה בזה עד-לא-ידע, בהחלט צפוי למצוא את עשרת הדיברות מוטמעים עמוק בשיח הציבורי. כיצד קרה, אפוא, שקולו של דיבר אחד נישא ברמה בסדר היום הלאומי, ואילו קולם של תשעת הדיברות האחרים דומם?

נסו לספור בפעם הבאה שאתם יוצאים לרחוב. "זכור את יום השבת לקדשו!" זועקות מדבקות, מכריזים קירות, מרעימות בקולן גדרות. דודות חביבות ועלמות זכות מחלקות נרות על כל מדרכה ותחת כל צל רענן. כרוזים ערלי לב נוסעים ברחובות ומכריזים על שעות כניסת השבת בימי שישי בצהריים, עת הציבור המתפרנס למחייתו נח מעמל השבוע. איך זה שאין אפילו גרפיטי אחד של "לא תחמוד"? מדוע ניידות השבת לא חולפות בשכונותינו בערבי חול ומכריזות "אנוכי אדוני אלוהיך"? מדוע לא שמענו את קולן של הסיעות החרדיות מורם למען "כבד את אביך ואת אמך", אך הן מוכנות לפרק ממשלות בגלל טורבינה שהעזה לנסוע בשבת או לפרק קואליציות עירוניות בגלל כביש שנפתח בשבת אחרי שהסדרי התנועה בו גבו פצועים והרוגים לרוב?

האפשרות הראשונה שאותה יש לבדוק היא שיש היררכיה של חשיבות בין הדיברות, ושמירת השבת עולה על כולם. המקרא אמנם אינו מציין היררכיה כזו, אבל אצל המהר"ל, למשל (תפארת ישראל, פרקים ל"ה-ל"ו), מחולקים הדיברות לחמשת דיברות "העילה" (כלומר, אלוהים) וחמשת דיברות ה-"עלול" (האדם, העלול לחטוא); כל דיבר מקושר לדיבר המקביל לו במקבץ השני, והמקבצים עצמם מסודרים "בגדול החל ובקטן כלה". שמירת השבת, שהיא הדיבר הרביעי בדיברות העילה, מוצאת עצמה לפי החלוקה הזו במקום השביעי והמאכזב במדרג החשיבות.

האפשרות השנייה שאותה יש לבדוק היא שבכל הנוגע לששת הדיברות שמעליו ברמת חשיבותם מצבנו משביע רצון, ועל כן התקבלה החלטה אסטרטגית לרכז את המאמצים בקידום הדיבר השביעי בחשיבותו. אבל גם תיאוריה זו מעוררת קשיים. דווקא בעניין השבת הסטטוס קוו במדינה נשמר פחות או יותר ללא שינוי. מרבית העסקים אינם פתוחים בשבת, אין תחבורה ציבורית, שכונות דתיות נסגרות לתנועת כלי רכב. גם אם לא נתאר את מצבה של שמירת השבת במדינה כמזהיר, אין ספק שיכול היה להיות גרוע יותר.

אין זה המקום לדון באותו מיעוט של רבנים שעלגותם-אמנותם שמצאו לנכון לקרוא או לכתוב בפרהסיה למען הפרתו של הדיבר השישי, וגם לא על אותו מיעוט של שליחי רבנים שבחרו לעשות לכיסם בשבתם בתפקידים פוליטיים. יש לקוות שאותם מיעוטים קולניים אינם מייצגים את רוב האוכלוסייה הדתית והחרדית במדינה, שזו אינה דרכה. אבל קשה להתעלם מכך ששם האל נישא לשווא השכם והערב, שלא לדבר על ענייני פסל ומסכה-חה-חה, וגם בצד האמונה אנחנו לא חזקים במיוחד (על פי סקרים, כ-50% מאזרחי ישראל, יהודים ולא יהודים, מגדירים את עצמם חילונים). אפשר היה לצפות שאיפשהו בין שלל המשאבים המוקדשים לעניין השבת, יימצא גם מישהו שיעסוק בנושאים האלה.

אחרי שפסלנו את שני ההסברים הדתיים, נותרו לנו שני הסברים חלופיים. האחד הוא הסבר אופנתי. בחברה שמתמודדת השכם והערב עם הבחירה הגורלית בין זארה ל-H&M ובין משקפי ורסאצ'ה למשקפי דולצ'ה וגבאנה, הטרנד מוצא לעצמו דרכי ביטוי מקוריות. רק אתמול היו אלה הסרטים הכתומים; היום תורה של השבת להיות המותג היהודי התורן, ומחר יחליף אותה כיבוד אב ואם, או "לא תנאף".

זו כמובן אפשרות, אבל אפשרות בעייתית. לפחות ב-20 השנים האחרונות לא זכור לי שנתקלתי באופנת "לא תרצח", אפילו לא בנוסח מעודן של "יהודי לא רוצח יהודי", ואפילו בענייני ניאוף העדיפו החרדים לא לעשות עניין ממעידות קלות של ראש ממשלה או נשיא זה ואחר, למרות שהייתה להם הזדמנות מצוינת להביא דיבר נשכח לראש סדר היום הלאומי. המסקנה המתבקשת היא שאם השבת היא אופנה, מדובר במותג בעל עוצמה קנה מידה עולמי. אפילו מייקרוסופט לא מצליחה לשמור על הגמוניה כזו לאורך שנים מול תשעה מתחרים בכירים.

נותרנו עם הסבר אחרון, מרקסיסטי ברוחו: אם השבת כל כך "אִין", כנראה שמישהו מרוויח מכך. היינו רוצים לשים אצבע על קונסורציום החלה הישראלי, או אפילו על קרטל הנרות, אבל נראה שבמקרה הזה האינטרס שלהם היה מתקשה לעמוד לאורך זמן מול האינטרס הכלכלי החד משמעי לפתוח עסקים בשבת. אז איפה מסתתר הכסף?

קל לראות שמכל מותגי-הדיברות האפשריים, השבת היא הקלה ביותר למכירה. חלק ניכר מהדיברות פשוט לא סחירים: הדיבר "לא תרצח" יתבזבז על 99.99% מהאוכלוסייה, שאינם מעלים בדעתם לרצוח. דיברות "לא תחמוד" יתבזבזו על 99.99% מהאוכלוסייה, שמבינים אינטואיטיבית שהאדם יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, חוץ מלרצות מה שהוא רוצה, כניסוחו החד של שופנהאואר. "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי?" אז איך נצפה ב-"הישרדות 19 - מאדים", ב-"משועבדים" וב-"אסטרולוג נולד?"

בשבת, מאידך, יש חינניות כובשת. אין בה את הכבדות הלא-אינית-בעליל של "לא תעשה לך כל פסל", לא את התובעניות של "כבד את אביך ואת אמך". היא לא דורשת - בשלב הראשון - שום דבר מעבר להדלקת נרות, דבר שממילא משפחות חילוניות רבות מקיימות. "אבי התפלל ויכולו הארץ וכל צבאם", שורר יהודה עמיחי, וביטא תחושת עומק לה שותפים גם חילונים גמורים. טקס קבלת השבת הוא חוויית ילדות מרגשת, ולא משנה אם זו תמונתה של אמא מדליקה נרות, או של ילדי הגן הנושאים מבטם אל הגננת, אם זהו ריח התבשילים, או תחושת ה-"ביחד" של המשפחה היושבת, ברוגע, אחרי שבוע העבודה המפרך. אל הקסם הזה קל לעורר כמיהה, בעיקר אצל מי שיצא מן הבית, לצבא, למזרח, ללימודים, והחליף את חווית השבת המשפחתית בארוחת מיקרוגל חפוזה מול מקרר ריק. בטרמינולוגיה של מרסל פרוסט, קבלת השבת היא "עוגיית מדליין" קולקטיבית, שתעורר טעמים נשכחים גם בבועלי השפנים ואוכלי הנידות שבינינו [1].

אבל זוהי רק מחצית הדרך. גם אם השבת היא קלה למכירה, עדיין אין בכך הסבר לשאלה למה רוצים למכור לנו אותה. סתם משום היותה אחד מהדיברות? זה נשמע, איכשהו, קלוש מדי.

יש לשבת איכות אחת אשר מייחדת אותה מיתר הדיברות: היא היחידה מבין הדיברות כולם שאינה אוניברסלית, אלא יהודית בלבד. קידום המכירות האגרסיבי אינו מיועד לקדם את תרי"ג מצוות, או את עשרת הדיברות, או את שבע מצוות בני נח: הוא מוכר לנו יהדות, והשבת אינה המטרה: היא האמצעי. המטרה היא אחרת: בידול.

כי עם תשעת הדיברות האחרים יכולים להזדהות, כל אחד מכיוונו, גם נוצרי, גם בהאי וגם קונפוציאני. כל דת מונותאיסטית (ולמעשה, גם לא-מונותאיסטית) הייתה יכולה לחיות בשלום עם הוראות תשעת הדיברות האלה. לצאת ולמכור דיבר אוניברסלי שכזה משמעו לקדם יהדות פתוחה, פלורליסטית, יהדות המכירה את מקומה (ואת מה שאינו מקומה) ביחס לבני דתות אחרות וביחס לחילוניות. שלא במפתיע, אם עלה אי פעם רעיון כזה, הוא נגנז מיד.

במקום זה נבחר, לצורך קידום המכירות הדתי-חרדי, דווקא הדיבר האחד והיחיד שהוא בדלני באופיו. זה שמפריד את הדת היהודית מכל האחרות, זה שמדגיש את ריחוקו של עם הספר ממשפחת העמים, וכמובן, זה שמבדיל את הדתי מן החילוני.

ההפצה העיקשת של השבת - אין לה שום קשר ליהדות במובנה המקורי והשלם. שמירת השבת היא מצווה אחת מני רבות, שחשיבותה אינה מוטלת בספק, אבל ללא ספק לא בעלת מעמד ייחודי. ריכוז המאמץ על השבת היא אקט פוליטי מובהק, שנועד לצבוע את היהדות בצבעים בדלניים, ולקדם תפיסת עולם שבה היהדות נמדדת לא באמצעות 90 האחוזים האוניברסליים שבה, אלא באמצעות ה-10% של השונות.

ניתן רק דוגמה אחת: הדיבר "לא תענה ברעך עד שקר" הנו דיבר המופר בראש חוצות - עד כדי כך, שקיימת מדיניות מוצהרת של הפרקליטות שלא להגיש כתבי אישום כנגד מי שהעידו עדות שקר, למרות שזו עבירה פלילית. בניגוד לחילול שבת, הנעשה ברובו ברשות הפרט, כאן מתן גיבוי לעדות שקר נעשית כצעד ממלכתי מוצהר. אבל חברי הכנסת הדתיים מעולם לא הרימו קול זעקה, למרות שמתן עדות אמת במשפט (כולל בבתי הדין הרבניים, כמובן) הנה חשובה לא פחות משמירת השבת, ולפיכך מתן עדות אמת צריכה להיות חלק מתפיסה יהודית של המשפט בישראל.

הגולם קם על יוצרו. במקום שהקהילה הדתית תפעל לקידום היהדות כמכלול רחב ואוניברסאלי מתמקדת התעמולה הדתית בסכמה מופשטת של היהדות שיצרה עבור החילונים ומקדמת אותה באגרסיביות, בעוד הצדדים האחרים של היהדות, שהם רוב-רובה, נעלמים או מקבלים מעמד משני. היהדות המכווצת שהכינו סוחרי הדת למען הציבור החילוני - יהדות של שבת, של כשרות, של צניעות ושל עצמות-מתים - סילקה מתוך השיח את כל אלפי הנושאים בהם יכלה ההלכה היהודית להעשיר את חיינו, מסביבה דרך כלכלה, מן היחס אל הגר ועד למשפט.

באופן אבסורדי, מחקר פניה האוניברסליים של היהדות נעשה כיום, כמעט באופן אקסקלוסיבי, על ידי מוסדות חילוניים בארץ ובחו"ל. "גדולי הדור" של עולם התורה לא עוסקים בעידוד האמונה ולא במאבק בעבריינות, גם זו האסורה במפורש בתרי"ג מצוות. הם עוסקים במצוות "עשה" ו-"אל תעשה" - בקביעת החובות והאיסורים שנועדו להגן על צאן מרעיתם מפני סכנות הטכנולוגיה והעירוב ובמאבק למען תקציבים. ההקצנה של הציבור החרדי לאורך השנים היא תוצאה בלתי נמנעת של יהדות המעמידה את עצמה על המבודל והאיזוטרי, ושוכחת את ליבתה.

[1] את האמת הזו גילו מזמן המחזירים בתשובה לגוניהם השונים. ואכן, לא במפתיע, תמיד יציעו לחילוני "לבוא לעשות שבת" כדי להכיר את היהדות. שמירת השבת הוא השלב הראשון שמעודדים לעשות חוזרים בתשובה, הרבה לפני שלב לבישת הכיפה או המעבר לחצאית. השבת בבית חב"ד בהודו או בתאילנד הייתה פתח הכניסה של חילונים רבים אל העולם החרדי.