חולצת הנעל

מאת ד"ר צופיה מלר

"חֵי אֱלֹהִים! אִילוּ כָתְבוּ הַנָּשִׁים סִפּוּרִים
כְּדַרְכָּם שֶׁל כְּמָרִים מַטִּיפִים בְּבָתֵּי תְפִילוֹת
הָיוּ עַל רִשְׁעוּת הַגְּבָרִים נִכַתָּבִים דְבָרִים
רָבִּים מִכֹּחָם
שֶׁל בְּנֵי אֱנוֹשׁ כֻּלָם
לְכַפֵּר וּלְרָצוֹת!"
                    צ'וסר, סיפורי קנטרברי (1)

לו המרנו את המושג "כמרים" במושג "רבנים" או "דיינים" או "פוסקי הלכה", היו הדברים נכונים באותה מידה, בהבדל אחד, והוא, שבמקורם מתייחסים הדברים לכלל הנשים בימי הביניים, ואילו כאן הם מתייחסים לנשים יהודיות במדינת ישראל של המילניום השלישי! וכמו לגבי כל הכללה, אבקש שיסלחו לי אותם גברים שלא ההלכה היהודית היא הנר לרגליהם, ושלפיכך לא להם מכוונים דברי. אלא לאותם אורתודוקסים, המוסיפים גם עתה לדבוק בטקסים פולחניים בני אלפי שנים, שכל מה שנותר מהם בימינו אלה אינו אלא השפלת האישה והפגנת שליטה פוליטית-כוחנית בה.

בין אותם חוקי אישות הלכתיים שאבד עליהם הכלח, ושפוליטיקאים ומחוקקים ערלי-לב הפקידוהו, כאתנן פוליטי, בידיהם של אורתודוקסים אטומי-לב לא פחות, כדי להבטיח באמצעותם את המשך שלטונם, מצוי גם חוק הייבום והחליצה.

חוק זה מקורו בדברים כ"ה/ה', ולפיו, כאשר אדם מת בלא בנים, נושא (=מיבם) אחד מאחיו את האלמנה לו לאישה, יורש את נכסי אחיו, כדי שהבן הנולד להם ישא את שם המת, וימשיך כביכול, את שושלתו. במקביל לאפשרות הייבום נתנה התורה אפשרות לחליצה. במקרים כאלה משתחררת האלמנה מחיבוק הדוב של הגברים במשפחת בעלה על-ידי חליצה, והיא מותרת להינשא לכל אדם, פרט לכהן.

לכאורה - חוק סוציאלי מבורך, לשעתו, שלבד מהבעת דאגה להמשך השושלת, ובכך לגמול לנפטר "חסד של אמת", יהיו שיטענו כי היה בו גם כדי לסייע כלכלית לאלמנה, שלא תיוותר בחוסר כל, שכן - אין אישה יורשת את נכסי בעלה, כשם שאינה יורשת את אביה, את בניה או את בנותיה, שהוא עוול מצד עצמו... למעשה - החוק המקורי כלל אינו מיועד לסייע לאלמנה, שהרי אם לבעלה יש צאצאים מנישואין קודמים, אפילו ממזר, היא פטורה מייבום. בנוסף, חוק זה איננו רלבנטי לחיים המודרניים, הן מכיוון שאחי-המת (היבם) אינו רשאי, ממילא, לשאת את אשת אחיו המת בנוסף לאשתו שלו אם בשל עבירת ביגמיה, במקרה שהוא נשוי, או משום שהאח הוא קטין, ואינו כשיר לשאת אישה, ואם משום שאין נישאים בימינו אלא מתוך בחירה חופשית ורצון הדדי של שני הצדדים, ולא משום שחוקים ארכאיים כלשהם כופים על שניהם מעשה שאינו לרוחם במקרים רבים. מכשלה נוספת הקיימת, לעיתים, בדרך להשגת החליצה הגואלת: אם האח הוא חרש - גם אז אינו רשאי לייבם, וגורלה של האלמנה במקרה כזה הוא כדין אישה עגונה, שאינה רשאית להינשא לאיש.

אותו חוק הלכתי הפך, אם כך, לטקס פולחני שהוא לא רק חסר משמעות ותוכן, אלא להיפך: תכופות הוא הופך מקור של סבל וביטוי של השפלה לשני הצדדים שאינם רוצים בו כלל, אם משום שאינם נוהגים בחייהם לפי ספר החוקים ההלכתי על כל פרטיו ודקדוקיו, ואם משום שהפך לעיתים אמצעי סחיטה מגונה ומכוער של אלמנות, שלא זו בלבד שהן כואבות ומתייסרות בשל אבדנו של בעל אהוב, שלא הותיר אחריו צאצאים להתנחם בהם, אלא שרשעותם של בני משפחתו, ומקרים כאלה אינם מעטים, לצערנו, הופכת את האלמנה מקור לחליבת כספים בידיהם, כתנאי להסכמתם לטקס החליצה, שהוא התנאי הבלעדי לאפשרותה להינשא בשנית ולשקם מחדש את חייה.

חליצה - מאת אמנון בקר, חבר קיבוץ יזרעאל. מועלה באתר בהיתר אדיב של הצייר

בערבו של יום ב', ה-31 באוגוסט 2009 שודרה - לא בלי דחיות וצנזור של קטעים קשים במיוחד - כתבה מזעזעת המתארת את התהליך בצבעים חיים ואמיתיים. שהרי, אם כבר מחייבים את אלמנות ישראל ויבמיהן לעברו - ולפי נתונים רשמיים עוברים אותו בבתי דין רבניים כמה עשרות אנשים בשנה - טוב שידעו הנוגעים בדבר את המצפה להם. ואולי גם טוב שידעו זאת כל אותם פוליטיקאים - גם ה"חילוניים" שבהם - ומחוקקים ערלי לב, שבידם הכוח והמנדט למנוע את החרפה!

באותה כתבה מעידה אישה בשם יעל הירש, שלאחר שנות סבל רבות של דחיית החליצה על-ידי אחי-בעלה, גם עתה, 30 שנה לאחר אירוע טראומטי ומביש זה, בו היה עליה להיכנע לסחטנותו, עדיין רבה המרירות המלווה אותה ואיננה מוכנה לסלוח לו. "רוצה חליצה?" שאל, לפי דבריה, "שלמי!", והיא, אכן שלמה לו סכום עתק, ובלבד שתזכה בחופש, לו ראוי וזכאי כל אדם בן חורין בימינו ובמקומותינו. הנה כי כן, ההלכה הופכת כאן כלי-שרת בידיו של גבר חסר מצפון, שתחת לדאוג לכלכלתה ולפרנסתה של אלמנת אחיו, כפי שהתכוון המחוקק הקדמון, משתמש בחוק הארכאי ובאטימות ליבם של הדיינים בני-דורנו, כדי לנצל את מצוקתה ולהתעשר על חשבונה. ואין זה מקרה יחיד. יש גם בני משפחה לא מעטים של חללי צה"ל, שמאותו טעם עצמו, או מתוך קנאה קיצונית לזכרו של בנם, משתמשים בסחטנות כלכלית כדי למנוע מהאלמנה את זכותה להינשא בשנית.

במקרה אחר, של אלמנה מבני-ברק, שאף היא מעידה באותה תוכנית, לא הייתה האישה מסוגלת לירוק בפניו של גיסה, עימו היו לה בעבר יחסים חמים וטובים, ורק כעבור שלשה ניסיונות, ובכי מר וקורע לב בפני ציבור גדול של אברכים מחייכים ומצחקקים, הצליחה למלא את מה שנצטוותה, ולירוק, למורת רוחה, בפניו של אדם שהיה קרוב ללבה.

סיגלית בן-דוד, אלמנה אחרת שבעלה נפטר מסרטן, לא חדלה להדגיש בעדותה את ההשפלה והעלבון שעברה באותו מעמד, ואת התחושה, שלא הרפתה ממנה, שלא בפני זר, אלא בפני בעלה האהוב שנפטר היא יורקת, ולא בפני אחיו, שהיה כאח לה ותמך בה בתקופת הסבל הקשה שעברה.

הסחטנות, או חוסר יכולת מימושו של הייבום, אינם המכשולים היחידים הניצבים בדרכן של אלמנות לשקם את חייהן ולמצוא את אושרן מחדש. עצם טקס הייבום הוא אירוע הגורם לטראומה, לכאב, לבושה ולתחושת השפלה הן לאלמנה, הן לגיסה - תחושות שאין להן כל צידוק וכל הסבר רציונאלי, לבד מן הניסיון להחיות שוב ושוב מנהגים ארכאיים שבקלות ועם מעט רצון טוב, אין בביטולם משום פגיעה בהלכה היהודית.

זאת ועוד. באותה כתבה של אמנון לוי מתוארת חוויה קשה ומרה של אלמנה בשם רוזי דושי, שעלתה מטורקיה שלאחר שנפטר שם בעלה, בוטלו נישואיה לאדם שהכירה בישראל, ביום הנישואין עצמו!!! שברון הלב, הבושה בפני הקהל הנאסף, הבכי והדמעות שהיה על שניהם לשאת ביום שהיה אמור להיות היום המאושר בחייהם - קשים מנשוא. את המעוות אי אפשר היה לתקן, בין השאר לנוכח העובדה שאחי הבעל המת חי בטורקיה, ולא ניתן היה להביאו מבעוד מועד, אם בכלל, כדי לבצע אותו טקס פולחני ארכאי ופרימיטיבי. האם זוהי הדרך להביא מעט אושר לבני אדם שממילא גורלם לא שפר עליהם? ללא חליצה - וממילא ללא אישור נישואין רבני - קיים חשש שילדיהם ייחשבו ממזרים, או "ספק ממזרים"...

תיאור מפורט של טקס החליצה נמצא בספרה של שולמית אלוני (2) וזהו תיאור נאמן בכתב של הטקס שצולם בטלביזיה. אלמנת מלחמת ששת הימים מתארת בהרחבה את שעברו היא ואחי בעלה יוחנן, שנהרג. תיאורה מתעכב על המלמול חסר הפשר והשחר של משפטים שהוכתבו להם על-ידי הדיינים; על הדיון "המלומד" בסוגיית היותה "איטרת יד ימינה", שיש צורך בהרשאה לכך שתתיר את השרוכים בידה השמאלית..., על בדיקת ניקיון הרגל מעליה יש לחלוץ את הנעל, ועוד.

כך מתנהל הטקס, שלב אחרי שלב: עשרה דיינים מביאים ליבם מעין סנדל מעור, בעל רצועות, כמראה הסנדלים בתקופות ארכאיות, שלאחר "קנייתו" לכאורה מידי הדיין, הוא נועל אותו על רגלו הימנית, וכורך את רצועותיו. לאחר הצהרת היבם על אי הסכמתו לחיי זוגיות עם האלמנה, מתירה האלמנה את רצועות הנעל מעל רגלו, חולצת אותה - תוך איסור מפורש לכפוף את ברכיה תוך כדי מעשה, ומשליכה אותה ארצה. אחר כך היא עומדת ויורקת על הארץ נגד פניו, כמות רוק שתיראה בבירור ע"י הדיינים, כדי לקיים מה שמכונה שם: "מצוות רקיקה". טעמה של מצווה זו אינו מפורש בתורה בשום מקום. וזאת לדעת: על האישה לבוא לטקס במצב של צום מוחלט, דבר שמכביד, כמובן, מאד, על יכולתה לצבור בפיה רוק במידה שתיראה ברורות לעיני כל הדיינים (ומאות האברכים המגחכים, ובהם גם ילדים צעירים).

הפרהסייה המביכה, לפיה אישה מוכת-גורל, בודדה וערירית, מחויבת במעשה אינטימי למדי לנוכח עיניהם הסקרניות של עשרות גברים, לבד מעשרת הדיינים המנהלים את הטקס, וללא תמיכתה של אישה אחת אפילו, שתעמוד לידה, מוסיפה על תחושת ההשפלה והמצוקה של האלמנה, עד כי חשה צורך להימלט אל מאחרי הפרגוד, כדי להסתתר שם ממר גורלה. אם תחליט ברוב ייאושה לוותר על הטקס, לא תוכל לשוב ולהינשא לאיש.

הרב אלי דדון, מנהל בתי הדין הרבניים, והרב הראשי של אשדוד, שבבית דינו נערך הטקס טוענים, שאין זו השפלה לאישה דווקא, אלא שגיסה-יבמה חש אף הוא במבוכה, ואולי היא גדולה אף יותר.... בטענה זו אין כדי להקל, ולו כהוא-זה על אותה אומללה, ולא רק מפני שגיסה-יבמה הוא, לעיתים, אדם יקר לליבה, וזה שתמך בה בשעת האסון המשותף לשניהם! וכי מדוע זה עליה לירוק - ו"מצוות הרקיקה" הינה חלק מרכזי באותו טקס משפיל - לפני אדם, המקורב כל-כך לבעלה המת, עד כי נדמה לה - ויש נשים שהעידו על כך מניסיונן - שבפני בעלה היא יורקת???

ומדוע היא זו שצריכה לחלוץ במו ידיה את מנעלו, בתנועה של כפיפות וכניעה, המעוררת בלבו של כל אדם אסוציאציה של השתחוות??? נכון, שאוסרים עליה לכוף את ברכיה במהלכה של אותה השתחוויה, אך כלום מצאנו באיזה שהוא מקום בספר החוקים היהודי חוק הפוך כלשהו? כלומר, חוק שבו גבר מצטווה לכוף ראשו בפני אישה??? האם קיים איזה חוק בהלכה היהודית, שמחייב גבר לעמוד בודד מול בית דין ש-10 נשים משמשות בו דיינות, ושעוד עשרות נשים, בהן גם ילדות קטנות, צופות בו כבמחזה, תוך צחקוקים, והתלחשויות, וחיוכים - כדרך שנהגו האברכים באותה אישה, באותו אירוע מביש, שכמותו נוהגים בנשים רבות אחרות במקרים שלא ניתן להם פומבי, במשך דורות?

האם מצבה של "אישה סוטה" לפי ההלכה, לפיו אישה שאך נחשדת ע"י בעלה בבגידה מובאת לפני דייניה-שופטיה הגברים, שפורעים את שער ראשה, קורעים את בגדיה, משקים אותה מים מאררים, וגו'... ??? וכי לא חז"ל הם שלימדונו כי "המוציא מחברו - עליו הראייה"? מדוע האישה היא זו שצריכה להוכיח את חפותה, ולא הבעל החשדן הוא שצריך להוכיח את צדקת חשדותיו? שלא לומר - שאין בחוק העברי עונש לגבר משום שבגד באשתו, אלא אם כן אשת איש היא, ואז החטא הוא כלפי בעלה, לא כלפי אשתו. אם הפוליגמיה הייתה מותרת - מה מקום לחוק נגד בגידה יש כאן?

האם ניתן להשוות השפלה כזו של האישה לחוק כלשהו המתייחס כך לגבר? האם גבר שנחשד בבגידה ע"י אשתו חייב להוכיח את חפותו בפני בית דין של נשים-דיינות שתפרענה שערו, ותקרענה את בגדיו ותשקינה אותו מים מאררים, כדי שאלה יוכיחו או ישללו את צדקת טיעוניו? והרי אם מלכתחילה נשללה מנשים הזכות לשמש דיינות כיצד אפשר להשוות מצבה למצבו של גבר, בכל תחום משפטי שהוא?

ואם נשוב לענייננו - אם אין משום השפלה בטקס החליצה, מדוע טרחו כל כך אנשי הממסד הדתי-חרדי למנוע את הצגתו של אותו טקס לעיני כל העם? מה היה להם להסתיר, שכל כך השתדלו בהגשת צווי-מניעה לבתי המשפט נגד פרסום הכתבה בטלביזיה, או בקיצוץ קטעים מתוכה?

יחפשו אנשי הממסד החרדי כל תירוץ שיחפשו כדי לגונן על ה"זכות" שהוענקה להם ע"י רבותיהם, וחז"ליהם, ופוסקי הלכה שלהם מקדמת דנא - שום זכות לא תעמוד להם בניסיונותיהם לטעון שאין השפלה לאישה בחוקי המשפט העברי. תחת להשקיע אנרגיה בחיפוש אחר תירוצים בלתי סבירים לחוקים בלתי מוסריים, מוטב שישקיעו אותה בחיפוש אחר פתרונות הוגנים וצודקים למנוע את החרפה.

רבקה לוביץ, טוענת רבנית ממרכז צדק לנשים מציעה בשמה ובשם חברותיה - בהן נשים דתיות אורתודוקסיות - פתרון שאינו עומד בסתירה לא לרוח ההלכה ולא להוראותיה המפורשות: ההצעה היא, הכנסת סעיף להסכם הקידושין בעת נישואיו של זוג החפץ בכך, שיקבע מפורשות שבמקרה של אלמנות ללא ילדים, תהא האישה פטורה מייבום ומחליצה. ברם, גם פתרון פשוט כזה אינו קביל על דעתם של דיינים בתקופתנו, והם מעדיפים עליו את המשך סבלן ותחושות ההשפלה שחשות אלמנות יהודיות במהלך טקס החליצה במשך אלפי שנים.

בימים אלה של סליחות, המחייבים כל יהודי באשר הוא לחשבון נפש ולציפייה למחילה על עלבונות; בשעה שאומה שלימה צופה ומקשיבה בדריכות לכל ביטוי של "עלבון" שעלב מנהיג חברתי עדה או מגזר בישראל, ומצפה לבקשת "סליחה" מצדו; בשעה בה מאשימים גברים יהודים איש את רעהו או את מערכות המשפט והחינוך בישראל ב"גזענות עדתית" - יקומו נא כל הגברים היהודים הדתיים, החרדים ו"נוטרי ההלכה", ויתנצלו בפני הנשים בישראל, על ההכללות, ועל הדימויים, על הסטריאוטיפים ועל האפליות החוקתיות כלפי אמהותיהם ואחיותיהם, נשותיהם ובנותיהם לדורותיהן. יבקשו סליחה ומחילה בשמם של רבותיהם ומנהיגיהם לדורותיהם שאת פסקי ההלכה שלהם הם מקדשים גם היום, ויחדלו לחנך את בניהם לאורם ולנהוג לפיהם. יתנצלו נא בפני מחציתו של העם הזה- הנשים - שפסולות בעיניהם לעדות, וקרבתן מטמאת, וקולותיהן ושערן ערווה, ושאינן אלא "גרגרניות, צייתניות (מצותתות), עצלניות וקנאיות, אוסטטניות (רגזניות) ודברניות, גנביות ויוצאניות" (בראש' רבא מ"ה), "מסריחות" (בראש' רבא י"ז) ו"וטיפשות" (יומא ס"ו), בלתי אמינות (במדבר רבא ב' י"ז/9), ו"נואפות" (נדרים כ'), "שחצניות" (ירוש' שבת ו'/א') ו"צרות-עין" (בבא מציעא פ"ז), "קלות דעת" (שבת ל"ג) ו"בעלות כשפים" (סופרים ט"ו). על כל אלה, ובעיקר על החוקים המבזים והמקפחים אותן, זכאיות הנשים לבקשת סליחה מהם, ומאלה שאותם דברים משמשים גם עתה נר לרגליהם, שאלמלא כן - אין להם כל זכות מוסרית לתבוע את עלבונם שלהם מן "הגויים", ומבני עדות יהודיות אחרות, ומן החילונים, ואין כל תוקף מוסרי ונורמטיבי לכך שהם יוסיפו לשמש מנהיגים רוחניים, או מחוקקים, או שרים לבני/ות העם הזה, עד שיתוקן המעוות! ובראש וראשונה יקומו ויתנצלו, וכדרכם ביום הכיפורים יכו על חטא, חטא השפלת האישה בהלכה היהודית, ויאמרו: "חטאנו, עווינו, פשענו...", ונשות ישראל תתפללנה שיהיה מי שיסלח להם!

--------------------------------

1	צ'וסר, סיפורי קנטרברי, התרגום לעברית לקוח מספרה של שולמית שחר, המעמד הרביעי, האישה בחברת ימי הביניים, הוצ' דביר, תשמ"ג, עמ' 13
2	שולמית אלוני, נשים כבני אדם, הוצ' מבט, 1976 עמ' 55 ואילך