על מחטים בכבד וצינורות שמעולם לא היו

מאת: ניצן

הערה: כתבה זו נשזרה בלשון הומור לא על מנת להעליב חלילה אף דתי מאמין, אלא על מנת להקל את הקריאה הקשה מנשוא על החילוניים הבורים והריקים. טפו.

"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" - שמות כ"ב

בפסוק זה מתחילה הפעם הסאגה התורנית שלנו. אל מה בדיוק התכוון הפולקלור הקדום שטרח לציין הוראה זו ולהעלותה על הכתב? מן הסתם ניכרים פה עקבותיו של נסיון כלשהו לדאוג לבריאותם של הסובבים, ולמנוע מהם אכילת בעל חיים שכבר ניזוק בצורה זו או אחרת. ייתכן אולי שכיוון הכתוב לאיזשהו פולחן קדמון, בדומה לאיסורים אחרים בני אותה תקופה המוזכרים בו.

את שעלה בדיוק במוחו של הראשון שכתב מילים אלה ברגע כתיבתן, כנראה ולא נדע לעולם. אלא אם כן יהודים דתיים אורתודוקסים ומאמינים אנו. אם כך הוא הדבר, הרי שחונכנו מינקות להאמין שהוראה זאת - בהיותה כלולה בתורה - עברה לא פחות ולא יותר מפי אלוהים עצמו למשה בהר סיני.

ולמה בדיוק התכוון הכל יכול בדבריו הסתומים הללו? גם את זה טרחו מורינו ללמד אותנו כבר בגיל צעיר: הוא העביר את כוונותיו בעל-פה למשה, שתיבל את מסעותיו הארוכים במדבר בהעברת כל אותן כוונות ניסתרות לבן טיפוחיו יהושע, וכך הלאה והלאה. עד שבאו "התנאים" בתקופה שלפני כאלפיים שנה, ובחכמתם כי רבה סיכמו את כוונות האל באוסף אותו אנו מכירים בשם "המשנה", ואשר נחתם בימיו של רבי יהודה הנשיא.

אם כן, על פי המשנה, התכוון אלוהינו שבשמיים במילה "טריפה" לרשימה מפורטת ומעוררת חלחלה של מיני מרעין בישין, אשר עלולים לא עלינו לפגוע בבעל החיים טרם יעלה על צלחתנו. כך למשל, אם בא הזאב הרע ונעץ את ציפרניו בכבשה האומללה, הרי שהיא טריפה. או אם חלילה נולדה הפרה שלנו, שומו שמיים, עם חמש רגליים במקום ארבע הרי היא שוב טריפה. ואם נפלה ושברה חלקים נבחרים מגופה - כן, ניחשתם נכון, טריפה.

אוסף חביב במיוחד של טריפות אנו מוצאים, על פי המשנה, בחורים ובנקבים שונים שפוסלים את הבהמה מלככב כסטייק כשר. נקב במערכת העיכול? טריפה. נקובת המוח? כמובן שטריפה. ומה עם הלב? והריאות? טריפה גם טריפה.

במאמר מוסגר נציין שאפילו עקבותיו של חור נסתר עלולים לפסול את הבריאה שבפרות. שוחט בעל השכלה הילכתית ידע לספר על חומר מסוים - "סירכא" - הנמצא לעיתים על ריאותיהן של פרות, ואשר הפרשנים טוענים שמוצאו בנקב כלשהו. מציאת "סירכות" בזמן השחיטה מעידה אלפי עדים על הפרה המפונצ'רת. אם חלקות ריאות הפרה ללא אותם עקבות, הרי שהבשר נחשב ל-"בשר חלק" (גלאט כשר). אגב, חיפוש קל מגלה סירכות שכאלה אצל מרבית הפרות. שיהיה בתיאבון!

גם דבריהם של התנאים אינם מפורטים מספיק כדי להורות לנו כיצד בדיוק עלינו לנהוג בכל מקרה ומקרה. ולכן טרחו מורינו ורבינו ללמד אותנו כבר בגיל צעיר: דורות של "אמוראים" אשר חיו בשלוש מאות השנים שלאחר חתימת המשנה, העלו על הכתב את כוונותיהם הנסתרות של התנאים (שהן, להזכירכם, כוונותיו הנסתרות של ריבון עולם), ויצרו את האוסף אותו אנו מכירים בשם "התלמוד".

חכמי התלמוד נהגו לפרט ולתרץ את דברי קודמיהם, בדיוק כפי שעשו אלה בתורם למקרא. בין יתר הקושיות להן נדרשו גדולי הדור של אז הופיעו דילמות קשות כגון: האם מציאתה של מחט באיזורים שונים של גוף הבהמה פוסלת אותה כטריפה? כלומר: האם מחט מעידה בהכרח על נקב, או שייתכן והגיעה לאן שהגיעה בטיול תמים בצינורות הגוף, ללא ניקוב דרכה?

וכך הגיעו חז"לינו למסקנה שמציאת מחט בכבד אינה פוסלת את הבהמה מלהיות "כשרה". תשאלו למה? הרי לכאורה חייבת היתה המחט לחדור לכבד באמצעות ניקוב איזשהי מערכת. והנה התשובה לחידה, כפי שמופיעה במסכת "חולין":

"אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו, חד פריש ללבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא"

באותה התקופה היתה השפה הארמית שגורה בפי כל באי האיזור. בתירגום חופשי מסבירים החכמים: קנה הנשימה מתפצל לשלושה, ללב לריאות ולכבד. ולכן סביר להניח שאותה מחט שנמצאה בכבד - "הסניפה" אותה הפרה לא עלינו, ודרך מערכת הנשימה שלה זרמה המחט בניחותא מבלי לנקב את דרכה, ועם פיצוליו התלמודיים של קנה הנשימה הדמיוני הנ"ל הגיעה לכבד ומצאה את משכנה שם עד בוא השוחט.

אפשר להסביר די בקלות את הטעות האנטומית הנ"ל, אשר ייתכן ותיראה כנכונה לעין בלתי מנוסה שתעיף מבט בנוף הנגלה לעיני השוחט כאשר... נו... אתם יודעים. טעויות דומות מופיעות לרוב אצל חז"ל, אשר ניזונו מהידע המדעי המועט יחסית של אותם ימים.

אז מה עושים כשחז"ל טועים? האם כוונותיו הנסתרות של אלוהים באכילת כבד עם מחטים שגויות? מובן שלא... מה יותר פשוט וקל מלדבר בשמם ולהגיד "שבעצם הם התכוונו" למשהו אחר, ובא לציון גואל.

והגואל במקרה זה בא בדמותו של הרב הליטאי יעקב ישראל קנייבסקי, בעל "קהילות יעקב" (המכונה "הסטייפלר"). ובסוגיית המחט שנמצאת בכבד הוא מסביר ללא בושה (בחולין סימן י"ז) מדוע לא נפגמת הכשרות. הנה שימו לב (במיוחד הרופאים שבכם): "יש וריד ההולך מן הכבד לריאה". ולתמהים בינינו ראוי להוסיף שהפעם אנו דנים בחכמים בני דורנו. אתם יודעים, הדור עם האנציקלופדיות והאולטרה-סאונד. הדור בו משתילים כבד ומצלמים ריאה.

כאשר פורסם התירוץ המוזר הנ"ל לראשונה על-ידי דעת אמת, הזדעק הרב יעקב סגל, ראש ישיבה בבני ברק, וכך כתב בשנת ה'תשס"א לבריאת הכבד (ואנו מקצרים חלק מהדברים מפאת אורכם, אך לא השמטנו אף מראה מקום):

"והפוקר העיז לפתוח מלתעותיו על הטהור וקדוש הסטייפלר, על שכתב שיש איזה סימפון מסמפוני הכבד שנכנס לריאה, וכך יוכל מחט לעבור בין הריאה לכבד, והטמא לעג לטהור. וזה מכיוון שלא הבין את דבריו הקדושים והנפלאים שבאו להסביר איך מגיע מחט מהריאה לכבד למרות שאין חיבור נראה. דהיינו: הסטייפלר הוא שעורר הבעיה המציאותית, שהגמ' אומרת ששייך שיעבור מחט דרך הסימפונות בלי לנקוב. וזה דבר שרופאי בהמה מעידים שיכול לקרות, כפי שאציין מיד ....... רב בית המטבחים של מרבק, שכתב מאמר היאך מציאותית מגיע מחט מהריאה ללב ולכבד, ומעיד על מעשה אצלם שפתחו לב הבהמה ומצאו מחט והלב היה שלם מבחוץ, ורופאי בית המטבחים אמרו שהדרך היחידה שיכול להגיע לשם זה דרך הסימפונות דרך מחזור הדם. שוב הפוקר, בנוסף לבורותו התורנית, מפגר גם בעידכונים המדעיים."

והנה לנו גירסה שלישית ומופלאה של צנרת גוף הבהמה: המחט משייטת לה לריאה, ומשם ללב (טריפה! טריפה!), ומשם לכבד. קוראים יקרים - אנא הודיעוני אם וכאשר תיתקלו בפרה הליטאית, שאצלה הסימפונות מחוברים בחיבור דרכו עוברת מחט ללא נקב למחזור הדם, ומשם באופן דומה הלאה לכבד.

דרכה של ההלכה לתרץ בעיות בפסיקות קודמות (כאז כן עתה) כוללת המצאת עולמות וירטואליים למכביר, בהם מחטים מטיילות מן הסמפונות אל הלב ומשם לכבד, ועוד המצאות דומות למכביר עליהן אולי נתעכב בעתיד. אלה מהוות כלי עבודה יומיומיים בידיהם של שוחטים ומשגיחי כשרות, אשר עוברים ללא הרף בין העולם המציאותי לעולם ההילכתי הוירטואלי: דקות ארוכות יבדקו את הריאות לצורך מציאת הנקבים המאוסים כל כך על האל, וברגע ידלגו באחת על בדיקת הראש מחוסר יכולת טכנית ומוטיבציה בעולם המציאותי.

עד כאן להפעם. ולמי שטרם למד דף גמרא מימיו, יצא שכרנו בכך שזכה וטעם במעט מהנעשה באוהלה של תורה. "לימוד תורה ויהדות" אינו כותרת יפה בלבד. "לימוד תורה ויהדות" אינו מתבטא רק בשירי הלל לארץ ישראל ובמתן מעות לקבצנים. "לימוד תורה ויהדות" נמצא בפרטים.