בעצב תעלה גרה

כאשר הייתי ילד קטן בבית הספר היסודי, היתה המורה נוהגת לפנות לבת מסויימת שלעסה מסטיק בשיעור ולבקש ממנה "להפסיק להעלות גרה". דבריה של המורה נאמרו ספק בהלצה ואף הצליחו לעורר גיחוך אצל חלק מאיתנו. כיום מסתבר שלפסיכולוגיה של הדת יש הומור משלה בווריאציות על נושא זה: הגיחוך שעוררו דבריה של אותה מורה הוא כאין וכאפס לעומת הגיחוך המצוי בדבריהם של מאמינים דתיים שעוסקים בנושא "העלאת גרה".

לאורכם של טקסטים ארוכים מתעקשת התורה להסביר לנו כי בעלי החיים המותרים לאכילה חייבים להיות בעלי תכונות מסויימות. תכונה אותה מחבבים במיוחד כותבי הטקסט הקדמוני היא החובה להעלות גרה (זאת אומרת בעלי החיים, לא אנחנו...). עם זאת, פעמיים טורחת התורה לציין בעלי חיים "חריגים" בהקשר זה - השפן והארנבת:

"ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס, טמא הוא לכם. ואת הארנבת כי מעלת גרה ופרסה לא הפריסה, טמאה היא לכם." (ויקרא, פרק י"א, פסוקים ה'-ו')

הפעם השנייה בה מוזכרים באופן דומה השפן והארנבת הינה בספר "דברים" (המהדרין שביניכם מוזמנים לנסות את כישורי החיפוש שלהם). איזכורן של חיות חריגות כביכול, כגון השפן והארנבת, שימש בידי מטיפים קדומים כרבי עקיבא סוג של הוכחה ל-"אלוהותה" של התורה, כי אחרת איך יכול היה משה רבנו "כותב התורה", שלא בדיוק עסק בזואולוגיה, להכיר את כל החיות שבעולם?

נחסוך מכם כאן את ההסברים הביולוגיים בדבר מבנה קיבותיהם של מעלי הגרה והדרך אותה עובר המזון בתהליך עיכולו מהפה אל הבטן, שוב אל הפה ובחזרה פנימה אל הבטן. מי שבאמת מתעניין יוכל למצוא הסברים אלה בכל ספר לימוד או אנציקלופדיה, ובוודאי מעל גבי האינטרנט. נציין רק כי מבחינה אבולוציונית מקובל על החוקרים שתכונת "הלעיסה המאוחרת" של מעלי הגרה התפתחה בהקשר למיזעור פרק הזמן בו הם עסוקים בליחוך העשב וחשופים יותר לפגיעה על ידי טורפים פוטנציאליים.

את כוונותיהם של כותבי הטקסט המקורים במציאות אפשר רק לנחש. מן הסתם משקף הכתוב עימותים פוליטיים ו/או מאבקים חקלאים קדומים בכנען העתיקה (ראו גם המאמר "עדות החזיר" מאת גידי יהלום). אלא שמאמינים דתיים רבים, ובכללם יהודים אורתודוקסים, חונכו מצעירותם על כך שהגיבור העיקרי בסיפור הוא זה שבעצם חיבר אותו (והכתיב אותו למשה). ומכיוון שבסיפור זה הגיבור, דהיינו "אלוהים", הוא כל-יכול וכל-יודע, הרי שאינו טועה לעולם וכל דבריו נכונים.

בשנת 1999 יצא לאור קונטרס מספר 3 של "דעת אמת". מחקר קצר זה של הטקסט התורני ושל פרשנויותיו המאוחרות הדגיש נקודה אחת פשוטה: לא השפן ולא הארנבת אינם מעלים גרה.

לאון פסטינגר פיתח את תיאורית "הדיסוננס הקוגנטיבי" באמצע המאה ה-20. היא דנה בנטייתנו להתנגד ללימוד דברים שנראים כסותרים את המחויבות שלנו לידע קודם. הלומדים משתמשים בשיטות שונות כדי להפחית את "הדיסוננס" (אי-ההתאמה הצורמת) ולסלק את המתח הבלתי נעים הכרוך בו. רבות משיטות אלה כוללות פסילה של ידע חדש או הפחתת החשיבות שלו. במקרים רבים מוכנים אנשים להכחיש או לתרץ את מה שידוע ומהווה מציאות ברורה, על מנת לא לשנות את דעתם או אמונתם.

גרתם הבלתי-קיימת של השפן והארנבת עשויה לספק לכל מרצה בפסיכולוגיה של הדיסוננס הקוגנטיבי שפע של דוגמאות משעשעות, עד כמה ניתן להרחיק לכת בתירוצים אלה ואף לעדכנם אחת לבקרים כאשר הם נתקלים שוב ושוב במבחן המציאות.

אבולוציית התירוצים המגוחכים בנושא השפן והארנבת בשנים האחרונות עבדה בערך כך:

1. השפן והארנבת שבתורה הם לא אלו שאנו מכירים כיום. הם מין אחר מהמוכר לנו כיום. אלא שהשפן ו/או הארנבת, כמוסבר בקונטרס הנ"ל, הן חיות המצויות בכל הארצות בהן חיו יהודים מקדמת דנא. וראו זה פלא: על פי האמונה הדתית, כל אות קטנה בטקסט התורני נשמרה בקנאות מפני שינוי (עובדה שגם היא בפני עצמה מופרכת במציאות), אבל התוכן עצמו - הדברים אותם אנו אמורים לאכול (או לא לאכול) - הוזנחו בקלות יתרה!

הקונטרס האמור מביא הוכחות חזקות הרבה יותר, מפי חז"ל עצמם, כי השפן והארנבת של תקופת התורה הם הם השפן והארנבת של ימינו אנו (והמעוניינים בהוכחות אלה מוזמנים לעיין בקונטרס המקורי). אשר על כן הכתיב הדיסוננס את התפתחותו של תירוץ אחר:

2. השפן והארנבת נראים "כאילו" הם מעלים גרה. הם מניעים את לסתותיהם בדומה למעלי הגרה, ובעצם התורה "רצתה למנוע טעות". במציאות (אם זה מעניין מישהו), לעיסה "דמויית העלאת גרה" נפוצה מאד אצל חיות רבות וקשורה במבנה לסת טיפוסי (גודל לא זהה בין לסת עליונה לתחתונה). זאת תכונה שמאפיינת חיות צמחוניות, כולל מכרסמים למיניהם. קונטרס "דעת אמת" גם מסביר כי על פי הטקסט התורני בכבודו ובעצמו, השפן והארנבת אסורים משום שאינם מפריסי פרסה ולכן לא יוכל מישהו לטעות ולחשוב אותם לחיה כשרה. ובכלל, תירוץ זה "מקפל" בתוכו הודאה שהם אכן אינם מעלים גרה... אז הבה ונחבר תירוץ נוסף:

3. נמצא שהמעי של הארנבת ארוך מהרגיל, וזה מעין העלאת גירה. כל כך הזוי, שלא לקח זמן רב מדי להופעתו של התירוץ הפופולרי הבא:

4. אהה! הארנבת אוכלת את גלליה! וזה, אם תרצו, אין זה אגדה... כלומר, זו העלאת גרה. כך ממש. מספר נקודות קטנות נשכחו אפעס בלהט התירוציאדה המגוחכת: ראשית, בעלי חיים רבים אוהבים ארוחות גורמה מסוג זה... שנית, גדולי הפרשנים מסבירים באותו קטע בטקסט התורני כיצד "העלאת גרה" הינה דווקא הפעולה אותה אנו מכירים שאין לה קשר לגללים: "מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה" (רש"י, לדוגמא, והוא איננו היחידי). גם השפן שטעם גלליו אינו אהוד עליו, קצת נשכח בלהט הדיון... וכאן הלכו התירוצים שקיבלנו ונהיו הזויים יותר ויותר:

5. הארנבת נתפסה מעלה גרה בגן החיות בציריך כשמנהל גן החיות הביט בה עם משקפי אינפרא אדום. לא המצאנו. זה על באמת. לאון פסטינגר בוודאי חוגג בקברו.

6. משהומצאו הקרניים החודרניות קרני הרנטגן, וצילמו את הארנבת בתא מיוחד, התגלה שכל כחצי דקה הארנבת מעלה מעט מזון מהקיבה לועסת ובולעת. באמא שלנו, גם את זה לא המצאנו בעצמנו.

למותר לציין שחלק מהתירוצים הנ"ל (וכולם ניתנו על ידי מאמינים דתיים, חלקם "גדולים בתורה") סותרים אלה את אלה. באמנות זו של חיבור תירוצים יכול כל אחד לשלוח את ידו. אנחנו למשל חושבים לפתוח סטארט-אפ שמצלם חיות שונות בקרני גמא ומוכיח שמחזור הדם שלהם מאיץ כאשר עובר כהן בסביבה. סתאאם. למעשה חלק גדול של ההלכה מהווה שכבות על גבי שכבות של תירוצי קושיות, אשר "התיישנו" עם השנים וקיבלו צביון כלשהו של "קדושה".

אני מציע לכל מאמין דתי שקורא טקסט זה לנסות במחשבתו - ולו למשך למספר שניות - תירוץ קצת אחר: השפן והארנבת אינם מעלים גרה ואת הטקסט כתבו במקור אנשים כמוני וכמוך. איכשהו תירוץ זה לא רק שעובד טוב יותר, הוא גם פשוט... נכון...

שפן כשר וחכם בלילה - אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת (ויקרא ז' ט')
דילוג בן 4 אותיות בתורה