הכתוב חזק מכל מציאות

מאת ניצן

סיכום זה נעזר בחומרים והפניות מאתר 'דעת אמת'

"הולך ופוחת הדור" הוא מוטיב שגור ביהדות, ההופך במובן מסויים על פיה את ההתפתחות הידועה של התרבות האנושית. לפי רעיון זה, חכמים קדומים יותר גם "קרובים יותר לאלוהים" בכוחם הרוחני, ולכן חזקה עליהם שידיעתם גדולה ושדבריהם צודקים.

חלק עיקרי בפלפול התלמודי עוסק, לפיכך, בפירוש דבריהם של "חכמים" קדומים יותר (תנאים בעיקר) על ידי "חכמים" מאוחרים יותר (אמוראים). למותר לציין שעם השנים והתפתחותה של היהדות, הפכו גם אלה לעתיקים מספיק כדי שתיוחס להם גדולה וקדושה משל עצמם, ופורשו בעצמם על ידי "חכמים" מאוחרים יותר, וכך הלאה.

החשיבה התלמודית (ובמובנים רבים החשיבה היהודית-אורתודוקסית המחמירה של ימינו) בוחנת את העולם במשקפיים של טקסטים קדומים. אם התנאים אמרו בעבר משהו, הרי הוא מן הסתם אמת לאמיתה. אם משהו כתוב בתורה, הוא בוודאי נכון ללא עוררין. במקום האחרון בעדיפות להבנת המציאות נמצאת... המציאות עצמה. וכך, אם טקסט עתיק כלשהו מתגלה כבלתי נכון במציאות "האמפירית", יש לחפש את הסיבות לכך במקום אחר - לכופף את המציאות כך שתשאיר את הטקסט עומד על תלו.

וכך נבנה עולם וירטואלי שלם, מגדל קלפים ענק, בהתבסס על "דברי חכמים" ותוך דחייה מוחלטת של כל מימצא הסותר אותם. כמות הפילפולים ההילכתיים העוסקים בבנייתו וביישור ההדורים בינו לבין העולם האמתי - כמות בלתי נתפסת כמעט: אוקיינוס של דיונים מעמיקים אשר דשים בכל מילה ובכל אות. חלקם של דיונים אלה מרתקים בעליל, אך באופן תכוף למדי תלושים כמעט לגמרי מהמציאות המעשית. את מי זה מעניין שתלמידיו של רבי ישמעאל בישלו זונה שנענשה בעונש מוות כדי לספור את איבריה על מנת להצדיק את דברי רבי עקיבא? וכשהספירה לא עלתה יפה, הסיקו שאיבר אחד נמס בבישול...

"מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך
בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים"
מסכת בכורות דף מה עמוד א

אבוי, חלקם של דיוני עולם דמיוני אלה נוגעים גם נוגעים להיבטים מעשיים של חיינו אנו, ועד היום - באדיבות הפוליטיקה הישראלית - אנו סובלים מתוצאותיהם, בין שמדובר בטקסי "חליצה" משפילים בין אלמנה לגיסה, בדיני הריגת "גויים", בהשתלות איברים, טקסי נישואין, תחבורה ציבורית, מה לא. גם כאן, צדקתם המוחלטת כביכול של רבנים מהתקופה בה טרם ידעו חלבון מהו, תכריע במידה רבה מה יגיע לצלחתו של הישראלי.

הדוגמאות לכיפוף המציאות כדי להתאימה לכתוב, או כיפוף דבריו של א' כדי להתאימם לדבריו של ב', רבות ושולטות בשיח התלמודי. משעשעות למדי אלה מהן שכבר מזמן לא ממש "מזיזות" לדיירי העולם המודרני, אבל עדיין נדונות ברצינות תהומית בישיבות הרבות הממומנות מכספי משלם המיסים הישראלי, תחת הכותרת "חינוך תורני" (ולמעשה ממלאות את הכותרת "חינוך" בכלל). הכיצד קובע רב הונא שבשבת צריך לנגב את התחת עם אבן, כאשר רב קודם לו קבע שיש לעשות זאת עם חתיכת חרס? הרי שניהם חייבים לצדוק! אם כך הבה ו"ניישב את הסתירה": הכוונה היא רק לחתיכת חרס חלקה משפת הכד, וזאת בדרך כלל איננה בנמצא, ולכן אבן (מסכת שבת דף פב עמוד א). והנה הכל בא על מקומו בשלום וכל החכמים הגדולים צודקים ודוברי אמת. זה שכבר מזמן המצאנו את נייר הטואלט לא ממש רלוונטי לדיון הקדוש, שדוחה לימודי ליבה ושירות צבאי.

ואם אמר רב X שיש לכסות את הסוכה עם ארבעת המינים בלבד, ואמר רב Y שאפשר לכסות את הסוכה בחתיכות עץ ארז, נבצע גם כאן "ניסוי מדעי" מבלי להתרחק חצי מטר מהשולחן, ונגיע למסקנה המתבקשת: הדס הוא ארז, כי הרי ידוע שיש מינים רבים של ארז, וטוב ש"ידוע" זה יחוזק גם באיזה פסוק מתאים, נו, פחות או יותר.

"מאי ארז? הדס!"
מסכת סוכה דף לז עמוד א

במאמר מוסגר נציין את הרמב"ם, שהתלבטויותיו הפנימיות בין נטיותיו המדעיות לבין מורשתו הדתית הביאוהו גם ל"יציאות" כגון: "ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו [חכמים] לענייני התכונה [אסטרונומיה] עם המצב כפי שהוא, לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים, ולא דיברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד ידעני אותם דורות באותם מקצועות או שמעום מידעני אותם הדורות, ולא בגלל זה נאמר על דברים, שמצאנו להם שהם מתאימים עם האמת, שהם בלתי נכונים, או שתאמו במקרה, אלא כל מה שאפשר לבאר דברי האדם, כדי שיהא תואם את המציאות שהוכחה מציאותה, הוא יותר עדיף ונכון." (מורה נבוכים חלק שלישי פרק יד) -- הנסיון להעלות קו מחשבה זה בדיון עם מאמינים דתיים עכשויים ייתקל רבות בתשובה נוסח "עזוב, זה גדול עלינו" או משהו מתחמק דומה. ועל כך, אולי, בסיכום נוסף בעתיד.