על אלמנה וכלב

ספר ויקרא, פרק כ"ה, דן בין היתר בדינו של עבד עברי. בפסוקים ל"ט-מ"א אומר המחבר: "וכי ימוך (יהיה עני) אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבוד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו, ואל אחוזת אבותיו ישוב."

תנאי המשנה ואמוראי התלמוד, מצאו לנכון לא להשאיר דבר ליד המקרה, שכן לאלוהינו יש בוודאי כוונות ברורות בכל הבט של כל נושא (ובעקרון כך היא התפיסה היהודית האורתודוקסית). ועל כן בסדר "נזיקין", מסכת "בבא מציעא" מתפתח לו דיון מעניין בנושא עבד עברי ועבד כנעני, עבדים זכרים ושפחות נקבות, ומי רשאי ומי רשאית לקנות את מי.

וכך משחזרים חכמינו את כוונותיו של הכל-יכול, ומפליגים למחוזות רחוקים, עד הגיעם לדברים הבאים: "דתני רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא. בשלמא, בר בי רב צניע לה, אלא כלבא? כיון דמסריך בה מירתתא! אמרי כיון דכי שדיא ליה אומצא מסריך בתרה, אמרי אינשי: משום אומצא דשדיא ליה הוא דמסריך." (סדר נזיקין, מסכת בבא מציעא, פרק ה', דף ע"א א')

אותו הטקסט, פחות-או-יותר (נקודה השווה דיון מעניין בפני עצמו, אבל בפעם אחרת), אנו פוגשים במקום אחר בסדר נזיקין: "דתני רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא. בשלמא, בר בי רב צניע לה, אלא כלבא? כיון דמיגרה בה מרתתא! כיון דכי שדיא ליה אומצא ומסריך אבתרה, מימר אמרי אינשי: האי דמסריך אבתרה, משום אומצא דקא מסריך." (סדר נזיקין, מסכת עבודה זרה, פרק ב', דף כ"ב ב')

כבר דיברנו בעבר של שפת הארמית שהיתה שגורה בפי באי האיזור בתקופת התלמוד. בתירגום חופשי, עם שילוב מעט הסבר, אומר הטקסט את הדברים הבאים:

"שנה רב יוסף: 'אלמנה לא תגדל כלב ולא תארח בחורי ישיבות.' - ועכשיו התלמוד מברר את תקיפות האמירה הנ"ל: אפשר להבין מדוע יש איסור שתארח בחורי ישיבות, משום שאם הם יקיימו עמה יחסי מין, הם לא יגלו זאת משום שהם בעצמם צנועים ויחששו לספר את סודם (ולכן האלמנה לא תחשוש שהדבר יתגלה ותקיים איתם יחסי מין, ולכן אסור לה לארח בחורי ישיבות). אך מדוע אסור לאלמנה לגדל כלב? הרי לפי אותה לוגיקה היא תפחד שהכלב ירדוף אחריה בגלל התגרותו אליה ואז הציבור ידע שנבעלה לכלב (ולכן אין חשש שהיא תיקח את הסיכון שהדבר יוודע לציבור). אלא שבמקרה זה בכל זאת יש חשש, כי היא תוכל לטעון שהסיבה שהכלב רודף אחריה היא חתיכת בשר (אומצה) שנתנה לו, ולא בגלל שנבעלה לו (כלומר, יהיה לה אליבי ולכן לא תחשוש לקיים עם הכלב יחסי מין, ולכן אסור לה גם לגדל כלב).

הרמב"ם, בסכמו את ההלכה היהודית בתקופתו, כתב זאת בשפה הקרובה יותר לימינו: "אסור לתלמיד חכמים לשכון בחצר שיש בה אלמנה, אף על פי שאינו מתייחד עימה, מפני החשד, אלא אם כן הייתה אשתו עימו; וכן אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד. ולא תקנה אישה עבדים זכרים, אפילו קטנים, מפני החשד." (הרמב"ם, משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב, הלכה ט"ו)

לפני כשנה וחצי, הבאנו את המאמר הקשה "העבודה משחררת" שהופיע בעיתונות החרדית. שם כותב הכתב על דבריו של יהודי שאינו דתי מספיק לפי טעמו: "ניחא, את זה עוד ניתן להבין, בתנאי שאתה מצליח להידחק אל מוח פשוט שמעולם לא התחדד בסברא (חשיבה) נכונה".

אז שתי טענות קלות לי לבעלי הסברא. האחת, נוגעת כמובן לסמנטיקה שמאחרי הסברא, למשמעות שמאחרי המילים: אותה לוגיקה תלמודית שמובילה לאיסור על אכילת טריפה ולאופן ניהול החתונה האורתודוקסית, מובילה גם לדין רודף, דין מוסר, ודין אלמנה וכלב. אותן המילים שטובות פה, טובות גם שם, ועל כך כבר נאמר "חכמים היזהרו בדבריכם".

הטענה האחרת מתייחסת להתנשאות בדבר ההבנה והנסיון בלוגיקה. התלמוד אכן מלא בפלפולים לוגיים, שחלקם בוודאי מאתגרים את החשיבה. אלא שכל מי שפתר חידות מתימטיות פשוטות (קל וחומר מי שלמד לוגיקה כהלכתה ברמה אקדמאית) "התחדד בסברא" לא פחות מאשר חז"לינו.

ועל כך נותר רק לחוד את החידה: האם מותר לאלמנה לקנות גזר?

ראה גם: הכלב כפי שמשתקף בספרות חז"ל