זואולוגיה נוסח חז"ל

החוזרים בתשובה - לקרוא!

מאת: ליאור

הערת המערכת: המאמר שלהלן מכיל, בין היתר, קטעים שצוטטו ממספר מקורות, בעיקר משני המקורות המוזכרים על-ידי המחבר בסופו: "דעת אמת" ו- "הייד פארק דת ואמונה". מצאנו לנכון להבהיר נקודה זו עוד בראשו של דף זה.

 

תוכן:

1. ידיעת מסורת חכמינו בבעלי החיים
2. על העלאת גרה
3. מי זו החיה הזו בכלל?
4. בין גרה לגללים
5. האם אתה שפן?
6. על גמלים ומראית עין
7. שיניים עליונות
8. היה מהלך במדבר - גמל
9. גמל נשאר גמל
10. היה מהלך בדרך - חזיר
11. על מינים שונים במשפחה אחת מאושרת
12. ללחוץ עוד קצת על הלשון העברית
13. זה מין של זה
14. ללמוד לספור
15. על חכמי העבר ועל המחזירים בתשובה של היום
16. נספח
17. דברי תודה

 

ידיעת מסורת חכמינו בבעלי החיים:

המחזיר בתשובה יטען כי בתורה נמצא כבר כל הידע המדעי הקיים היום בעולם, וזאת הרבה לפני שהמדע אפילו התקיים. אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר לכך (ואותה נביא כאן לבחינתכם) היא ידיעת תורתנו במדעי הטבע, שנים רבות לפני המדע, והטענה שמשה וחכמים קיבלו ידע זה מהשכינה עצמה.

לשמחתנו אנו אנשים חושבים, ולא מקבלים הצהרות "גרנדיוזיות" שכאלו מבלי לבררן ולהיכנס לעומקן, ואנו נבאר כי לטיעון זה אין כל בסיס. יותר מכך: מתוך הסכמה שאם מקור התורה הוא אכן אלוהי, אזי לא יכולים ליפול בה טעויות, ולאור הטעויות הגדולות שאכן נמצאו בטקסט המקראי ובפירושי החכמים לאחריו - אין מנוס מלקבל שמקור התורה אינו באלוהים, אלא בבני אדם.

הבה ונציג את הנושא:

הנושא שבו אנו מתמקדים כרגע הוא "מדעי הטבע", ובאופן ספציפי יותר - ידיעת חכמינו בזואולוגיה, כפי שנגזר מתוך חוקי הטהרה והכשרות של בעלי החיים.

לבעלי חיים כשרים אמורים להיות שני סימנים מובהקים: הם מעלי גרה והם בעלי פרסה שסועה. בתורה מוזכרים באופן ספציפי ארבעה בע"ח שיש להם רק אחד מהסימנים, ולא שניהם, וזאת כדי שבני האדם לא ילכו שולל ויטעו בהם ככשרים, ויבואו לידי חטא באכילתם.

מחזירים בתשובה כגון זמיר כהן, אמנון יצחק וחיים ציגלר, בהתבססם על דעת חכמים, נוהגים להביא את הטיעון שהחיות בעלות סימן טהרה אחד אשר מוזכרות בתורה - הן ורק הן החיות היחידות שנמצאו בכל העולם, שהן באמת בעלות סימן טהרה אחד, וכי זה אות לכך שמאלוהים התורה.

למשל, אותם אנשים טוענים בגאון שהגמל הוא החיה היחידה בעלת סימני כשרות מסוגו מבין כל החיות בעולם, ולראיה דברי רבי ישמעאל במסכת חולין נט' עא': "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פירט בו הכתוב 'הוא'", ודבר דומה נכתב באותו המקום על חזיר: "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פירט בו הכתוב 'הוא'".

יותר מכך - המחזירים בתשובה מצהירים, כפי שחכמים הצהירו במסכת חולין ס', עב': "וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים", או בתרגום חופשי: אם ידע זה, שלטענתם הגיע ממשה רבנו עצמו, הוא שגוי או מכיל סתירות - משמע שהתורה כולה אינה מהשמיים.

הם כל כך בטוחים בעצמם, עד שהם מוכנים "לסכן הכל בהימור אחד" בהצהרתם: כיצד יתכן שהחכמים ידעו את ה"אמת" הזו לפני אלפי שנים, אם מקור התורה אינו אלוהי?

פעם נוספת נסכים איתם בנקודה האחת הזו: אם ישנה טעות זואולוגית בתורה, הרי שלא מפי ה' באה, שהרי אלוהים אינו יכול לטעות, ולכן ההסבר הפשוט ביותר הוא, כאמור, שהתורה הינה יצירה אנושית בשר ודם.

וזה מה שנכתב בספר ויקרא יא', ג'-ז' על החיות בעלות סימן טהרה אחד: "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם. ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס, טמא הוא לכם. ואת הארנבת כי מעלת גרה היא לכם ופרסה לא הפריסה, טמאה היא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר, טמא הוא לכם."

אז יש לנו כאן ארבעה בעלי חיים להתייחסות, ופרט לגמל ולחזיר ישנם גם השפן והארנבת. ופעם נוספת, הטיעון הדתי הוא שהן ורק הן החיות היחידות שנמצאו בכל העולם, שהן באמת בעלות סימן טהרה אחד, כביאור הרמב"ן את הפסוקים הללו בויקרא: "אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו".

הבה נתחיל.

 

על העלאת גרה:

סלחו בבקשה לי על שאני מקדים הסבר ארוך לטיעון הראשון שלי, אך מאחר שאחד מתוך שני סימני ההתייחסות בטקסט הוא "העלאת גרה", אני חייב קודם לבאר ולהסביר מה בכלל פירוש המונח הזה:

העלאת גרה הוא תהליך שבו חיות האוכלות עשב, לאחר העיכול הראשוני, מעלות את המזון המעוכל לגרון ובולעות אותו מחדש בקיבה אחרת שלהן, לצורך עיכול משני. תהליך זה נחוץ כדי להוציא את מיטב הערך הקלורי מהעשבים הקשים אותם אוכלים בעלי חיים אלו.

הערת המערכת: הסיבה להתפתחות העלאת הגרה, כלומר, העלאת המזון מן הקיבה הראשונה, שהיא "המחסן", לעיבוד בפה ולמעבר לקיבה השנייה, היא מעשית: משך אכילת המזון של בעלי החיים מעלי הגרה הוא ממושך, עיכולו איטי (עשבים), ונדרש ליקוט כמות עצומה של עשב על מנת להפיק את המרכיבים הדרושים למחייה. שהייה ארוכה מדי בשדה מסכנת אותם בהיפגעות מחיות טרף. המטרה היא לאגור מהר כמה שיותר מזון, אפילו אם הוא לא מעוכל לגמרי, ואז, כשבעל החיים מגיע למקום מסתור בטוח יותר, בו הוא יכול לרבוץ בשקט ולאכול, הוא מעלה את המזון מקיבת המחסן ואוכל בנחת בסיוע הקיבה המעכלת.

הדוגמא הטובה ביותר להמחשת התהליך היא ציור חתך בקיבותיה של פרה:

פרה הינה מעלה גרה וציור פשוט זה מראה את ארבעת קיבותיה, שבהן עובר המזון
מתוך: ביל ג'ורג', עולם החי

כפי שנצטט מהספר: "לפרה ארבע קיבות המעידות כי היא מעלה גרה. המזון הנבלע מתקבל אצלה בתחילה בשני המדורים הראשונים של הקיבה, ההמסס ובית-הכוסות, ושם הוא מעוכל חלקית. אז מעלה הפרה את הגרה ללעיסה נוספת, חזרה לפה. כאשר המזון נבלע שנית, הוא עובר ישירות לשני המדורים האחרים של הקיבה, לקיבת העלעלים ואחר-כך לקיבת המיצים."

זהו התיאור המדעי-ביולוגי להעלאת הגרה, ולאלו שמחפשים אישור מחכמינו על כך שהתיאור שהובא מעלה הוא התיאור הנכון, יימצאו לנו חכמינו הראשונים, שהסבירו מהי פעולת ה'העלאה' המדוברת וכתבו על פסוק זה (ויקרא יא', ג') את הדברים הבאים:

רש"י כתב על פסוק זה: "מעלת גרה - מעלה ומקימה [מקיאה] האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטוחנו הדק". האבן עזרא כותב באותו המקום: "מעלת גרה - מגזרת גרון ומעלת פועל". וכך כותב שם גם הרשב"ם (נכדו של רש"י): "מעלה גרה - מעלה את מאכלה בגרגרת לאחר אכילתה". כל החכמים הראשונים הנ"ל מרחיבים בפירוש ואומרים ש'גרה' משמעותה 'גרון' ושחיה שמעלה גרה, מעלה את האוכל במעלי הגרון ושם לועסת אותו פעם שנייה. "גרה" הוא משהו שנגרר, בכח, נגד מהלכו הרגיל. לכן הביטוי "מעלת גירה" מתאים לפעולה של העלאת מזון מעוכל במעלה הגרון בחזרה לפה, כפי שהעניין אכן נצפה וידוע בבהמות המותרות באכילה.

לאחר כל זאת נגיע סוף סוף לנקודה הראשונה שלנו: ידוע לנו היום בבירור שלא השפן ולא הארנבת מעלים גרה! (בין המקורות: "האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל, יונקים", ולמי שמעוניין מועתקות הפסקאות הרלוונטיות בנספח של הדברים המובאים פה.)

בנוסף לטעות הכתובה שחור על גבי לבן בספר ויקרא יא' ה'-ו': "ואת השפן כי מעלה גרה הוא" ו- "ואת הארנבת כי מעלת גרה היא", חטאו גם המפרשים השונים באותה הטעות, והרי מקורות נוספים: מסכת חולין דף נט' עמוד א': "הרי שפן וארנבת דמעלות גרה הן, ויש להן שינים למעלה - וטמאין", וכך גם הרמב"ן וכך גם רש"י שלמדו בתוך פסוקים אלו, חשבו שהשפן והארנבת מעלות גרה ממש, כמו בהסבר שניתן ממעל וכמו בפירושם של "גרה" מול "גרון".

פעם נוספת נדגיש: לא השפן ולא הארנבת מעלים גרה.

 

מי זו החיה הזו בכלל?

ובכן, דבר זה הציק למפרשים רבים במשך הדורות, וכדי להימנע מהמבוכה שבטעות הגדולה היו כאלה שאף טענו שהשפן והארנבת המוכרים לנו אינם השפן והארנבת של המקרא.

אך דבר זה תמוה מאוד, שהרי גם השפן וגם הארנבת הינן חיות שידועות בכל העולם, ולכן איך פתאום במהלך השנים החליטו בני האדם לשנות את שמן של החיות הללו, וכיצד ומתי זה בדיוק התרחש?

ועל פי אותה גישה אוכל להגיד שחזיר הוא אינו אותו חזיר, ופרה אינה אותה פרה (בלי לנמק ובלי להסביר, או לחליפין אציין מספר מומחים בנושא, שיעידו שהפרה אינה אותה פרה).

ומלבד זאת - אותו אדם דתי שיטען זאת יאמר לך ללא כל היסוס שהתורה שבעל פה הועברה מאב לבן בשלמותה, ושעד המאה השנייה לספירה, שבה הועלתה על כתב, לא חלו כמעט כל שינויים בנוסח שלה. אז כיצד, אם לא חלו שינויים בנוסח, אומרים אותם המפרשים שהשפן והארנבת אינם אותן חיות של ימינו?

מסכים איתי גם התלמוד הבבלי. במסכת מגילה ט' עב' מסופר לנו על מלך יווני של מצרים בשם תלמי, ששם אשתו מזכיר את המילה "ארנבת", ולכן כשבאו חכמים לתרגם את התורה ליוונית (תרגום השבעים) תרגמו את המילה "ארנבת" ל- "צעירת הרגליים". בתלמוד הירושלמי (תלמוד ירושלמי, מגילה, דף יב' פרק א' הלכה ט') דווקא מוזכרת ארנבת כאמו של תלמי, ולא כאשתו, ובכמה כתבי-יד של התלמוד מיוחס השם ארנבת דווקא לאביו של תלמי. מעבר לכך שהתלמודים יצאו רע בכך שאין הם יודעים על מי מסופר הסיפור - אישה, אם או אב - דווקא כתב היד התלמודי האחרון הוא הנאמן להיסטוריה של שושלת בית תלמי, שכן אביו של תלמי אכן נקרא Lagos, שמתפרש מיוונית - אותה יוונית קדומה של תקופת תרגום השבעים - לעברית של ימינו כ'ארנבת'. לפיכך נדמה כי גם כתבי היד של התלמוד מודים בכך ש'ארנבת' היא אכן אותה ארנבת שאנו מכירים היום, והרי לנו הראייה שהשפה נשתמרה.

ואף השפן בשפה ערבית דרומית נקרא 'תפן' או 'תופן' ומעיד על כך שהשם 'שפן' בצורה כזו או אחרת היה קיים בשפה הטרום-שמית הקדומה (אלף 5 לפנה"ס), שכן האות ת' או th בערבית דרומית מתחלפת לעיתים קרובות עם האות ש' בעברית, על בסיס אותה מילה קדומה [ועצם השוני במילים מוכיח שלא מדובר בשאיבת מילה הדדית]. וכבר בספר תהילים קד' יח' נכתב: "סלעים מחסה לשפנים", וכך גם במשלי ל' כו': "שפנים עם לא עצום" - התייחסויות לשפנים והתנהגותם שאינה שונה מזו של היום, אשר מייחסת להם תכונה של פחדנות.

אז אנו יודעים שהשפן והארנבת היו ידועים בשמם כבר באלף החמישי לפנה"ס, ובוודאי שהיו ידועים לפני מעמד הר סיני (אשר אלו המאמינים שבכלל התקיים, מתארכים אותו ל- 1210-1230 לפנה"ס), וגם היו ידועים אחריו עד להעלאת התושב"ע על הכתב במאה השנייה לספירה, ולא יכולים הפרשנים להמציא כל סיבה לכך שלא נשתמרה המילה עד ימינו.

ולעיון נוסף ניתן לראות את דעתו של הרב סעדיה גאון (הרס"ג), שטען בעצמו בהשגותיו על דברים יד' ז', שהשפן של היום הוא אותה החיה המוזכרת בתורה, וזאת ע"פ ניתוח שפה בתרגומו את המקום לערבית. הוא מזהה את השפן כ-'אל-וובר', שפירושה בערבית בת ימינו הוא 'שפן'.*

ואגב סעדיה גאון הוא שטען שה"זמר" שמוזכר בתורה הוא הג'ירפה, בדרך דומה של ניתוח שפה (ובלשונו - 'זראפה'), ורבנים בימינו מסכימים עם דעותיו כמעט בפה אחד, ולכן איזו סיבה יש להם שלא יסכימו עם דעותיו לגבי השפן והארנבת? כלומר, מלבד העובדה שזה פוסל להם את טענת 'השמות שהשתנו' ומאלץ אותם להתמודד בדרכים אחרות עם בעיית העלאת הגרה שהוצגה כאן?

 

בין גרה לגללים:

הבעיה שהוצגה בסעיף הקודם היא: איך יתכן שהתורה וחכמינו ציינו שהשפן והארנבת הם מעלי גרה כשלא כך הם. אך הפרשנים הם אנשים רבי תושייה ומובן שאם קו ההגנה הראשון נפל, מייד יבואו ויקימו חדש:

לאחר שביארו לאנשי הדת שהטיעון כי "אין אלו אותן חיות כפי שמוכרות לנו היום" הוא טיעון תלוש מהמציאות ורעוע ביותר במקרה הכי טוב, הלכו ובדקו הם בספרי הזואולוגיה, וגילו שאצל הארנב קיימת תופעה שבה הוא אוכל את גלליו. תופעה זו נקראת גם קופרופאגיה, והוא עושה זאת כי הוא זקוק לוויטמין מסוים הנמצא בגלליו (ניתן לעיין ב"האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל, יונקים" והדברים מובאים בנספח בסוף המאמר).

השפן, מצד שני, לא ניחן בתכונה זו ועוד נחזור לדון בכך בהמשך, אבל זה לא הפריע לפרשנים להכריז בראש חוצות שהנה נמצא הפתרון לבעיה, ושהשפן והארנבת מעלים גרה!

ולמרות זאת, דבר זה מעלה גיחוך כשמתייחסים לשאלה "מהי העלאת גרה?" הרי כבר נתנו לשאלה זו מקום של כבוד בהתחלה, וגם רש"י, רשב"ם ואבן-עזרא עונים על שאלתי, ואומרים כי חיה שמעלה גרה מעלה את האוכל מקיבתה במעלי הגרון (ויקרא יא' ג').

כמובן מאליו וללא צורך בהרחבה מיותרת: הטלת גללים מתבצעת מחוץ לגוף, דרך פי הטבעת.

אגב, ידוע גם שאכילת גללים היא תופעה נפוצה אצל כלבים חולים, למרות שאין לכלב הצדקה וויטמינית, וזו היא גם תופעה נפוצה אצל מינים שונים של חזירים, שאוכלים כמעט הכל. ע"פ סברה זו, האם החזיר כשר?

הרבנים של היום טורחים לישב בעיה זו בכך שהארנבים לא מטילים את גלליהם ואוכלים אותם לאחר מכן, אלא אוכלים אותם ישירות מפי הטבעת, ולכן נחשבת תופעה זו להעלאת גרה "יותר" מאכילת גללים סתם.

אוקיי, "נלך על" קו חשיבה זה, וגם אם נגדיל ונחשיב את התופעה של אכילת גללים ישירות דרך פי הטבעת להעלאת גרה, אזי ישנן עוד מספר חיות שנמצא אצלן תופעה דומה, ואינן נזכרות בתורה: הלמור וה- Mountain Beaver שהוא מין של בונה, הם דוגמה טובה, וגם אחרים: האוגר הסיבירי, הקאפיברה (Capybara), הקביה (Guinea Pig או 'חזיר הים') ובכלל חלק ניכר ממשפחת המכרסמים אוכלים כך את גלליהם. מדוע, אם כך, לא נכנסו לרשימת החיות האסורות לאכילה הספציפית והמפורטת שהגישה התורה? הרי כולן, לפיכך, "מעלות גרה" ואינן בעלות פרסה שסועה.

אם יבחרו המחזירים בתשובה ללכת בדרך אכילת הגללים כהעלאת גרה, הם יימצאו בבעיה גדולה, שכן מכאן נובע ישירות שהטיעון המפורסם ש"החיות בעלות סימן טהרה אחד המוזכרות בתורה הן ורק הן החיות היחידות שנמצאו בכל העולם שהן באמת בעלי סימן טהרה אחד" - אינו אמת.

השפן, ומיד ניגע בכך בפירוט, הוא לא אחד מהן.

 

האם אתה שפן?

כפי שכבר הדגשנו, השפן לא אוכל את גלליו, ולכן, כדי ליישב את הסתירה, רבנים מסויימים תרגמו את השפן כ- 'ארנבון מסוג פיקה', וטענו עליו שהוא מעלה גרה בתירוץ דומה לזה שהרבנים סיפקו לארנב המצוי. טיעון הרבנים נסמך על כך שבחלק מהתרגומים נקרא השפן בשם Chyrogryllius שהוא גלגול לטיני של המילה Cherogrillus, אשר פירושה לדעת הרבנים של היום הוא ארנבון פיקה. (לעיון קצר ניתן לקרוא פה: http://scripturetext.com/leviticus/11-5.htm ופה: http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_the_animals_in_the_Bible).

זה המקום לציין שהשפן והארנב, למרות הדמיון הקל ביניהם, אינם קרובי משפחה כלל ואין שניהם בני סדרת המכרסמים, כפי שיש המתבלבלים, אלא חברים בסדרות משלהם: סדרת הארנבאים (Lagomorpha) וסדרת השפנאים (Hyracoidea), הכוללות משפחות וחברים רבים בתוכן.

מסיבה זו, ומכיוון ושכבר ביססנו את התשובה שכנגד הטענה ששמות השפן והארנב שונו - לפני סעיף אחד בדיוק - נראה כמעט מובן מאליו מדוע שוב אין מדובר ביותר מתירוץ נוסף. מה גם שברוב התרגומים השפן תורגם כ- -Hurax, Hyrax, Rock Hyrax, Hyrax Syriacus, Hyrax Brucei, Ashkoko, Cony, Dassie, Das, Coney- כלומר, כינויים שונים למינים שונים של שפן סלעים.

אבל גם אם נשכח את כל הדרך הארוכה שעברנו, עדיין טענה זו נופלת בידי מפרשי התורה עצמם. ומיד אסביר:

כפי שאולי ידוע לקורא, ישנן חיות קטנות המכונות "שרצים" והן אינן מוזכרות בתורה. מדובר לרוב בחרקים למיניהם ובדו-חיים או לטאות קטנות, אבל גם בבעלי חיים קטנים אחרים, כגון חדפים וחפרפרות וסנאים וכו'.

מין זה - ארנבון הפיקה - הינו קטן ביותר וגודלו כגודל עכבר, ועל כן הוא שרץ. ומאחר ושרצים לא אמורים להיזכר כלל בתורה, כיצד טוענים אותם מפרשים כי ה"שפן" המדובר הוא ארנבון הפיקה?

 

על גמלים ומראית עין:

ולא מציק לי רק עניין השפן והארנבת, שתי החיות הראשונות שהתייחסנו אליהן, אלא גם עניין הגמל. שלוש טעויות רבות משקל נעשו בהתייחסם אליו, כשאחת מהטעויות קשורה גם למעלי גרה אחרים וטעות אחרת משותפת לטעות שנעשתה ביחס לחזיר. את הטעות הקשורה לגמל בלבד, אביא ראשונה:

בתורה מוזכר הגמל כשהוא אינו מפריס פרסה כלל: "את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס" (ויקרא יא', ד').

דבר זה נכון רק לעיני המתבונן, שכן הגמל הוא בעל כריות והוא הולך על כפו ולא על פרסותיו החשופות בלבד, אך מכיוון שהמתבונן רואה שישנה כף רגל הנוגעת בקרקע, נדמה כאילו שאינו מפריס פרסה כלל ונכלל בכתוב כחיה לא כשרה - ודבר זה חמור מאוד, שהרי היום ע"פ קביעת הזואולוגים אנו יודעים בוודאות שגמל מפריס פרסה, וזאת לפי מבנה עצמותיו.

הפרסה הינה ציפורן גדולה ושטוחה עליה נשענת החיה המפריסה, והיא חוצצת בין הקרקע לבין קצה האצבע, ולמעשה ניתן לומר שרוב החיות המפריסות הולכות על קצות האצבעות, ולא על הכף. במקרה של חיות מסוימות, כל האצבעות מנוונות וקטנות מלבד האצבע השלישית עליה הם נשענים ואשר ניחנת בציפורן מפותחת זו, ולכן יש להם רק פרסה אחת - כמו במקרה של הסוסים והחמורים - בע"ח אלו נכללים בסדרת 'מפריטי הפרסה'. בעלי החיים "שוסעי השסע", או הנכללים בסדרת 'מכפילי הפרסה', הינם בעלי שתי אצבעות בעלות ציפורן-פרסה מפותחת, והן האצבעות השלישית והרביעית.

חשוב שתדעו: הגמל נכלל בתוך סדרה זו. מבנה האצבעות ברגל הגמל הוא כזה בדיוק, ומבחינה אנטומית הוא עונה על הגדרה זו לא פחות מהכבש.

עובדה זו מעלה שאלות רבות: אם השכינה בעצמה נתנה למשה את תורת ישראל, אזי כיצד זה קבעה שהגמל אינו מפריס פרסה ושוסע שסע? האם ע"י מראית עין בלבד?

ובואו וראו כיצד ראה רש"י את הגמל בויקרא יא' כו': "מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת - כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת".

איך שזה נראה מפה - כנראה שאכן ע"י מראית עין בלבד.

וראה דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא יא' ג': "פרש רש"י: 'למעוטי גמל שפרסותיו סדוקות למעלה ומלמטה הם מחוברות, וצ"ע דא"כ היה לו למעט גמל מדין שוסע ולכתוב 'ושסע איננו שסע' (ולא כך כתבה התורה, אלא 'פרסה איננו מפריס')".

והנה כדברינו - יכול היה לבוא רש"י ולומר שסימני הטהרה שצוינו לא מתכוונים, ספציפית, לבע"ח שפרט לפרסות מהלכים גם על כף הרגל - אך הוא לא עשה זאת. האמת העובדתית היא שהגמל מפריס פרסה בשתי אצבעות נפרדות ושוסע שסע מלא לכל דבר, אבל הוא בחר לומר שהפרסה אינה שסועה אלא מחוברת בתחתיתה.

רש"י טעה. ממש כמו שהטקסט הראשון טעה בהצהרה שהגמל לא מפריס פרסה כלל.

וזה הגיוני. רש"י גר כל חייו בצרפת ורוב הסיכויים שלא ראה גמל מימיו. אין לצפות מאדם הכותב טקסט ליותר מאשר היה ידוע לו עצמו, ובטח מאשר היה ידוע בתקופת חייו ובזמן בו כתב אותו.

למען ההגינות נציין שבתורה כתוב שחיה ההולכת על כפה אסורה למאכל (ויקרא יא', כז'): "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם", מה שאולי יפסול את הגמל בכל מקרה. אבל אין זה מצדיק את הטעויות שנעשו פה, שהרי בין אם תתירו אותו למאכל ובין אם לא - תהיה הסיבה אשר תהיה - הגמל אכן מפריס פרסה ושוסע שסע ואין פרסותיו מחוברות בתחתית אלא נפרדות לחלוטין.מה זה אומר לנו על ידיעת התורה וחכמינו במדעי הטבע?

 

שיניים עליונות:

בשביל להבין מהי הטעות השנייה שנעשתה בקשר לגמל, נצטרך לנדוד מעט, לא רחוק, אל התוספתא ואל הטקסט התלמודי.

שאלו חז"ל בתקופתם, מהם סימני הזיהוי שיש לבהמות מעלות הגרה הטהורות בלבד? הם חשבו ומצאו אותם בדמות הכלל הבא:

חיה טהורה היא חיה שאין לה ניבים ושיניים חותכות בלסת העליונה.

נקדים ונבאר שישנם ארבעה סוגי שינים: חותכות, ניבים, מלתעות וטוחנות. לרוב החיות יש כאלו גם בלסת העליונה וגם בתחתונה, אלא שלרוב מעלי הגרה אין שיניים חותכות ואין ניבים בלסת העליונה, והן מוחלפות בסחוס שטוח. ולכן קבעו חז"ל את הכלל הנ"ל בחולין נט' עא': "אם אין לה שיניים למעלה בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה".

אולי זכור לכם מהסעיף השני (זה שדיברנו בו על הגדרת העלאת הגרה) הציטוט הבא ממסכת חולין נט' א': "הרי שפן וארנבת דמעלות גרה הן, ויש להן שינים למעלה - וטמאין".

זה התיישב להם יפה עם הרעיון, כי זה אומר שחיות ש"מעלות גרה" לכאורה (ואת השיחה בנושא אכילת הגללים כבר ניהלנו) ושאינן טהורות, ניתן יהיה לסנן באופן זה. הם היו כה בטוחים בקביעתם עד ששוב הכריזו והתחייבו בתוספתא בחולין ג', ז': "כל מעלת גרה אין לה שינים שלמעלה". דבר שכדאי לדעת הוא כי הכלל הנ"ל של חז"ל, "כלל השיניים העליונות" שגוי מיסודו, ומייד נסביר.

 

כאמור, בתוספתא חולין ג', ז' נקבע: "כל מעלת גרה אין לה שינים שלמעלה", כלומר, לאף חיה או בהמה שמעלה גרה אין שיניים או חותכות. התלמוד בחולין נט' א' הוציא מהכלל את הגמל, וכדי לאפשר זאת כותביו ניסו לשנות את דברי התוספתא כאילו יש לומר, לא שלכל מעלי הגרה אין שיניים חותכות או ניבים עליונים, אלא שכל מי שאין לו שיניים חותכות או ניבים עליונים, הוא בוודאות מעלה גרה: "הכי קאמר כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה". אך למרות ה"הכי קאמר", הרמב"ם ומפרשים אחרים לא מקבלים את ההחלפה הזו, וקובעים אותה כתוספת על הכלל ולא כשינוי הכלל ("הכי קאמר" מתפרש מילולית לציון "כך הוא אומר" לא פחות מכפי שניתן לפרשו בתור "כך יש לומר"). דבר לא השתנה, אלא שנשמעה טענה חז"ליסטית נוספת: לא רק שלכל מעלי גרה אין שינים שלמעלה,דעו גם מי שאין לו שיניים חותכות או ניבים בלסת העליונה הוא בוודאות מעלה גרה.

נראה את התייחסות הרמב"ם לדבר בהלכות מאכלות אסורות פרק א הלכות ב ו-ג', כשהוא מגבה כך את התוספתא המקורית הנ"ל: "וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון... לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה, ומצאה חתוכת הפרסות, בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה (ואם לאו בידוע שהיא טמאה), והוא שיכיר גמל". כמו הרמב"ם גם ר' חזקיהו די סילוא, למשל, כתב (הפרי חדש, ס"ק ג): "ראוי לומר כי אין לך בטהורים שיהיה לו שיניים מלמעלה... וכל שיש לו שינים מלמעלה בידוע שהיא טמאה".

וכיצד כל זה קשור לכך שכלל "השיניים העליונות" של חז"ל שגוי? הנה הראיה: לאיילים (בקמץ) הזכרים יש ניבים בלסת העליונה והם מעלי גרה ומפרסי פרסה ושסועי שסע מלא וע"פ כל חוקי הטהרה הם כשרים לחלוטין!

(בין המקורות: "האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל, יונקים", ופעם נוספת, הדברים מובאים בנספח שבסוף המאמר הזה.)

הרי לכם שחז"ל טעו אף בעניין השיניים עצמו, ואם כך הכלל של חז"ל אינו כלל! ואם יהיו שיגידו שאכן יש להחליף את הביטוי האחד באחר ולגזור מכך שלא הם שטעו בעניין האיילים - הרי בוודאות שלא יוכלו להתחמק מכך שהדבר גורר בהכרח את טעותו של בעל 'הפרי חדש' ואת טעותו של הרמב"ם אשר קבעו את מה שקבעו לעיל בשפה ברורה ולא משתמעת לשתי פנים. והלא הרמב"ם, נחשב לגדול פוסקי ההלכה בכל הזמנים ונאמר עליו שלא קם כמותו מאז ימי משה רבנו בכבודו ובעצמו! ואם נמצא שהוא טעה באופן גס בנושא שהוא נפקא מינא להלכה - מה יגידו אזובי הקיר?

 

היה מהלך במדבר - גמל:

באותו העניין קבע רב חסדא בחולין נט' עא': "היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, בודק בפיה, אם אין לה שיניים למעלה - בידוע שהיא טהורה, אם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר גמל. גמל ניבי אית ליה [אבל לגמל יש ניבים], אלא בלבד שיכיר בן גמל [שלו אין ניבים]."

דברי רבי ישמעאל, אשר נתקלנו בהם בהקדמה הגיעו גם הם מאותו המקום: "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב 'הוא'."

בוא וראה כמה קשיים וטעויות ישנן במימרא קצרה זו:

נתחיל בנקודה שכבר הבהרנו, שדי בכך שימצא אייל והוא אינו מכירו - יבדוק לו בלסת העליונה ויגלה שהוא מצויד בניבים, ואז יטמאו לחינם שכן האייל הוא מין טהור!

שנית, כנגזרת מדברי רב חסדא ומכך ש"כלל השיניים העליונות" שגוי מיסודו - דעו שישנן חיות שהן טמאות שאין להן לא שיניים חותכות ולא ניבים בלסת העליונה (או התחתונה לצורך העניין), אלא שיניים טוחנות בלבד: כמו השנבוב, שהוא חיה שמוצאה באפריקה הדרומית, שאינו מפריס פרסה כלל ושמשיר את שיניו אלו כשהוא הופך בוגר. אם ציוותה הגמרא על "ההולך במדבר" להכיר גמל צעיר, מדוע זה לא ציוותה עליו להכיר שנבוב בוגר? (למידע נוסף ראו קישור לויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%91ותוכלו למצוא גם את החלק הרלוונטי בנספח שבסוף.)

אם כן, המהלך באפריקה הדרומית ויראה שנבוב בוגר שפרסותיו חתוכות יבדוק בלסתו העליונה ויראה שאין לו שיניים חותכות או ניבים - ויכשירו - ונמצא אוכל את הטמא.

נמצא ששליט בעולמו מכיר רק את החיות שבסביבת ישראל!

ודעו לכם שכל החיות המנויות בתורה ובטקסטים הדתיים שנוספו עליה הן רק החיות שנמצאו בא"י ובסביבתה בתקופת כתיבת אותם הטקסטים, והרוצה להרחיב בנושא זה יעיין בספרו של הזואולוג מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד".

שלישית, לא רק גמל יש בעולמו של הקב"ה, אלא ישנם בעלי חיים נוספים הקרובים לו המעלים גרה כמו הגמל, ושמבנה שיניהם זהה לזה שלו, ואלו הן הלאמה, האלפקה, הגואנקו והויקוניה. כלומר, צריך האדם להכיר גם את בניהן של כל החיות האלו, שרחוקות במראם ממראה גמל כרחוק מזרח ומערב.

ננסה לתת לדבר משמעות מעשית ונדמיין מה יהיה אם ניישם את הכלל של רב חסדא המתואר שם:

נניח שמצאנו במדבר (למשל אי שם בנגב הארץ-ישראלי) בהמה שפרסותיה חתוכות, ובדקנו בפיה וראינו שאין לה שיניים למעלה. נניח שבהמה זו היא אלפקה צעירה ולכן אין לה עדיין שיניים בלסת העליונה (יש חוות אלפקות במצפה רמון, ולכן הסיטואציה הזו באמת מעשית). כיוון שאנו יודעים לזהות גמל, לא תהיה לנו בעיה לקבוע שבהמה זו אינה גמל, שכן ההבדלים במראם ענקיים - למשל העדר הדבשת שהיא סימן היכר מובהק וידוע לכל של הגמל - ואז הרי שהיינו מכשירים אותה לאכילה והיא בע"ח טמא!

 

גמל נשאר גמל:

"היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, בודק בפיה, אם אין לה שיניים למעלה - בידוע שהיא טהורה, אם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר גמל". דהיינו, אם הוא שונה מגמל הוא כשר, ואם דומה - טמא.

כל החיות שאציג להלן, לצורך השוואה, אינן דומות לגמל, ולכן הקדמונים היו מכשירים חיות טמאות:

(1) גמל חד דבשתי		(2) ויקוניה
(3) גואנקו		(4) לאמה
(5) אלפקה

אבל אז באו רבנים בני ימינו לגונן על הנושא וטענו שהלאמה, האלפקה ודומיהם הם כולם גמלים ושגם אליהם התייחס הכתוב.

די בכך שנראה שלפי הטקסט התנכ"י לגמל המדובר יש דבשת (ישעיהו פרק ל' פסוק י'): "ישאו על כתף עירים חילהם ועל דבשת גמלים אוצרתם", או שנוסיף ונראה את דברי רש"י שבמסכת שבת נד' אומר: "חטרתו - חלדרוב"א [דבשת] שיש לכל הגמלים על גביהם", כדי להבין שאנו עומדים בפני מגננה עקרה נוספת כדוגמת שמות השפן והארנבת ש"השתנו עם הזמן" לכאורה - שהרי סימן ההיכר המובהק של הגמל הידוע לכל מדורי דורות הוא הדבשת!

יתר על כן: אין שום התייחסות בכתבי הקודש, מהתנ"ך עצמו ועד כתבי ראשונים ואחרונים, בכלל לאפשרות קיומו של גמל ללא דבשת. המסורת המקובלת (ורק ראה שוב את רש"י) היא שלגמל אכן יש דבשת, והרי למסורת חשיבות מרכזית ביהדות. כיצד, אם כן יתכן שבדברים "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל", מתכוונים חז"ל גם לאלפקה ולשאר דומיה החסרים כולם דבשת, ובעיקר לויקוניה השונה מכולם במראה?

אך לא רק במראה עסקינן: החיות הללו הן שונות גם בדפוסי ההתנהגות, הרגלי אכילה והזדווגות וגם - וזה דבר חשוב מאוד - במקום מחייתן הפיסי.

ועד כמה חשוב מקום המחייה לענייני מסורת?

בהמשך נביא מתוך התלמוד רשימה של חיות ספציפיות המוכרזות ככשרות לאכילה. אחת מהן היא ה'זמר', שהיא ע"פ ר' סעדיה גאון אמורה להיות הג'ירפה. רק נזכיר לכם שאף על פי היות הג'ירפה חיה טהורה וכשרה הניחנת בתכונות העלאת הגרה והפרסה השסועה - היא אסורה בפועל בשחיטה. ומדוע זה אסרו בשחיטה של חיה שמוזכרת באופן ישיר כחיה המותרת גם מותרת? כאן אני מגיע לנקודה של כל העניין, וכדאי לשים דגש מיוחד בנקודה זו: הג'ירפה אסורה בפועל בשחיטה כי אין מסורת הנוגעת לעניין.

הג'ירפה חיה במרחבי הסוואנה האפריקאים, מקום בו אין ולא היו מעולם יישובים יהודיים היכולים לבסס מסורת שכזו על שחיטתה. כבר הצענו מקור להרחבה בעניין שהחיות שנמנו בתנ"ך ובתלמוד היו אך ורק החיות הנמצאות בא"י וסביבתה, בספר פרי עטו של הזואולוג מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", ולאור הבידול התרבותי בו חיו היהודים לכל אורך הדורות אכן זה כמעט פלא שבכלל ידעו שהג'ירפה קיימת.

אפריקה הדרומית הינה עדיין מקום קרוב יחסית לאגן הים התיכון, אבל מה לגבי מקומות רחוקים יותר, מקומות בהם רגל תנא או אמורא לא דרכה מעולם?

דוגמאות מאלפות להשלכות של דבר זה על הדיון שלנו הן האלפקה והלאמה, שמקורן מדרום אמריקה וממרכזה בהתאמה. בע"ח אלו, שבויתו ע"י בני האינקה כבהמות משא וכספקיות בשר וצמר, לא נראו ע"י עין אירופאית עד לפני 500 שנה בקירוב, אז "גילו" האירופאים את אמריקה.

מן ההכרח הוא שכותבי הגמרא במאות הראשונות לספירה לא ראו את החיות האלו מעולם, ובוודאי שלא באו עימן במגע תכוף שיאפשר בניית מסורת סביב טהרתם או אי טהרתם לאכילה - ובוודאי ובוודאי ובוודאי נוסף - שלא היה זה דבר שיאלץ את האדם הממוצע "ההולך במדבר" לדעת לזהות את בניהם הצעירים של כל אחד ואחד מהיצורים האלו, שאין כל חיבור במראה ביניהם לבין מראה הגמל במסורת! וכיצד זה יתכן אחרת?

כאן יתפרץ לדיון הקורא הדתי הלא-באמת-מקשיב-אלא-מחפש-נואשות-אחר-פרצות-אפשריות, ויאמר: "להפך, זה רק מראה עד כמה גדולים היו חכמינו, עד שבלי לראות אלפקה מעולם ידעו שהיא ממין גמל והזהירו אותנו למען הדורות הבאים".

אז כדאי שאותו קורא יתחיל להקשיב, כי כבר התייחסתי לעניין: אני חוזר ומציין - חז"ל לא הזהירו אותנו מפני דבר. אין שום התייחסות שהיא בשום מקור מקראי או מאוחר יותר לאפשרות קיומו של גמל ללא דבשת. שום התייחסות שהיא, ולו הקלושה ביותר או מעוררת התקווה הקטנה ביותר. לא בתנ"ך עצמו, לא ע"י מפרשים, לא במשנה, שהיא התורה שבע"פ, ולא בגמרא ולא בתוספות, לא בראשונים ולא באחרונים. אני מאתגר אתכם למצוא אחת. לא תצליחו. ה"חכמים" היחידים שהחליטו כי הלאמה והאלפקה ושאר דומיהם נכללים גם הם תחת הכותרת 'גמל' הם רבנים בני ימינו אנו. כשהם מצוידים בידע נפוץ שיש גם לך ולי, שמו לב הרבנים של היום לכך שכל בעלי החיים הנ"ל עונים בדיוק על הסימנים שאמורים היו לכאורה להתיישב עם הגמל בלבד, וכמו כן, מתוך אותו הידע המצוי היום, הם ראו שיש קווי דמיון מסוימים בין הגמל לבין אותן החיות.

זה רק היה התירוץ המתבקש מצידם.

 

היה מהלך בדרך - חזיר:

ולא רק בגמל חטאו בדרך זאת, שכן הטעות שעשו בחזיר מקבילה בדיוק לטעות בגמל, אם לא זהה לחלוטין. אותם האנשים טוענים בגאון שהחזיר הוא מכפיל הפרסה ולא מעלה הגרה היחיד מבין כל החיות בעולם.

וכך, הגענו לחזיר. אותה חיה שכל המחזירים בתשובה מנופפים בה, תוך התחמקות טקטית מכל אותם דברים שעברנו עליהם עד עכשיו.

הגמרא בחולין נט' עא' מספרת לנו גם כיצד ניתן לבדוק האם חיה היא טמאה או כשרה וכך כתוב: "ואמר רב חסדא: היה מהלך בדרך ומצא חיה שפיה גמום [פגום, שלא ניתן לבדוק את שיניה] בודק בפרסותיה. אם פרסותיה סדוקות [שסועות] - בידוע שהיא טהורה, אם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר חזיר."

נשמע מוכר, נכון? אל תדאגו - גם שלב ההוכחה שכנגד זהה בדיוק.

אמרה הגמרא מפורשות: אם הוא שונה מחזיר הוא כשר, ואם דומה - טמא.

כל החיות שאציג להלן, לצורך השוואה, אינן דומות לחזיר, ולכן הקדמונים היו מכשירים חיות טמאות:

(1) חזיר מבוית		(2) חזיר היבלות
(3) פקרי		(4) חזיר מזוקן
(5) בבירוסה		(6) Porcula Salvania המכונה חזיר פיגמי

אל תטעו במילה "חזיר" הנכנסת כחלק משמם, כי עוד נביא הסבר מורחב לעניין הזה בסעיף הבא. למרות שמם, כל "החזירים" שהוזכרו לעיל שונים באופן משמעותי מחזיר מבוית, בדיוק כמו שהלאמה והאלפקה שונות מן הגמל, ולכן, אם היינו הולכים אחר הכלל שראינו מקודם - היינו מתירים אותם לאכילה, והן בעצם טמאות.

ממש כמו הלאמה והאלפקה, חיות אלו לא היו מוכרות בארץ ישראל או בקרבתה, ותהליך ההוכחה זהה לזה שעברנו קודם - אבל כאן שמנו את ידנו על אוצר קטן, שכן פה יש לנו הוכחה מהכתוב עצמו ולא נאלץ לחזור על שאלת הכן-מסורת-לא-מסורת: "לאו אמרת איכא חזיר איכא נמי מינא אחרינא דדמיא לחזיר? לא סלקא דעתך דתנא ר' ישמעאל 'ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא', שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פירט בו הכתוב 'הוא'."

מה היה לנו כאן? כך זה נשמע בעברית:

"אמרנו שכל חיה שוסעת שימצא תהיה טהורה ובלבד שיכיר חזיר, אבל האם יתכנו מינים אחרים הדומים לחזיר?" אמרה הגמרא: "אל תדאגו, כי התנא רבי ישמעאל כבר אמר מתוך הפסוק בויקרא ששליט בעולמו יודע שחזיר הוא החיה היחידה העונה על קריטריון זה."

דבר זה אינו נכון בתכלית, ודי בכך שניקח את הבבירוסה או את חזיר היבלות והרי לך מינים השונים מהחזיר המבוית והמוכר לחכמינו - ועם זאת דומים לו בתכונות המשליכות על טהרתו - וזאת בניגוד גמור לדעת הגמרא!

ואז באו רבנים בימינו ואמרו פעם נוספת שכולם הם חזירים וגם להם התכוונה התורה, ואילצו אותי לכתוב את כל הסעיפים הבאים כדי לסיים עם השטות הזו אחת ולתמיד.

 

על מינים שונים במשפחה אחת מאושרת:

כפי שכבר ראינו, באו רבנים בימינו וטענו שהלאמה ודומיו הם כולם גמלים, ואילו הפקרי ודומיו הם כולם חזירים, למרות השוני ביניהם. וזה הזמן לבאר סוף סוף מה פשר הקרבה בין המינים השונים שהצגנו למעלה, ומה גרם לרבנים לומר מלכתחילה שהם זהים לחיות שנזכרו בתורה.

למען הבנת הנושא נקדים ונסביר את דרגות החלוקה הטקסונומית בחיות בכלל (טקסונומיה היא מדע מיון בעלי החיים). והחלוקה היא כזו: ממלכה, מערכת, מחלקה, סדרה, משפחה, סוג, מין וגזע.

על שלושת הלפני-אחרונים נמצאת ההתמקדות שלנו.

כל החיות המופיעות בתמונות שהובאו בסעיף על החזיר המבוית הם מינים שונים של בעלי חיים הנמצאים איתו באותה המשפחה - משפחת 'דמויי-החזיר' (Suina), וכל החיות המופיעות בסעיף על הגמל, גם הם, מינים שונים הנמצאים איתו באותה המשפחה - משפחת ה'גמליים' (Camelidae).

אבל 'קרוב' או 'דומה' אינו שווה ערך לזהה.

עצם הכללתה של האלפקה במשפחת ה'גמליים' לא הופכת אותה לגמל עליו דיברה התורה, כשם שהכבש הוא מתת-משפחת ה'פריים' (Bovidae) ואינו דומה לפר בכלל ובטח שלא תחשיב אותו התורה לזהה לו.

האלפקה היא קרובת משפחה של הגמל - לא גמל בעצמה. היא מין נפרד בתוך משפחה הכוללת, בין היתר, גם את הגמל - וחייבים לעשות את ההפרדה הזו.

חייבים לעשות את ההפרדה הזו, ואם יטען האיש כי התורה לא עושה הפרדות ושעל אותו המשקל אין היא מפרידה בין הגמל החד-דבשתי לגמל הדו-דבשתי (טענה שכבר שמעתי לא פעם) אזי נבהיר לו שמקור הגמל הדו-דבשתי הוא ממונגוליה - על אותו המשקל של מקור האלפקה מדרום אמריקה - ונפנה אותו שני סעיפים אחורה ל"גמל נשאר גמל" כדי שידע מה המסקנה המתבקשת ממידע זה. לעובדה ששמו מכיל את המילה "גמל" אין משמעות רבה יותר לענייננו מכך שבשמו של חזיר היבלות מוכלת המילה "חזיר". זו פשוט לא אותה החיה.

ונדגיש יותר מזה: לא מדובר בגזעים שונים של "גמלים", או "חזירים", כמו כשמתייחסים לגזעים שונים של כלבים, אלא במינים שונים לכל דבר ועניין ואין הם מסוגלים להתרבות ביניהם.

הגמל אינו מסוגל להתרבות עם האלפקה והחזיר המבוית אינו יכול להתרבות עם הפקרי ממש כמו שלא יכול להתרבות האריה עם הברדלס, הזאב עם הצבוע והפר עם הכבשה. המקרה של סוס וחמור הוא מקרה חריג, אך גם הוא יוצא נענש מהכלאה בין מינית בכך שכל הפרדים הם עקרים ולא יכולים להביא צאצאים. חוסר היכולת להתרבות ביחסים בין מיניים, היא החשובה לענייננו, שכן כך נפרדים המינים זה מעל זה.

למרות שקודם לכן דיברנו על "מראה" שונה ועל "מסורת", יש דרך טובה יותר ליישב את העניין, והיא בדיקת DNA פשוטה. לכאורה פתרון זה יהיה לטובת הצד הדתי - שכן ע"פ בדיקת DNA אפשר לבדוק באיזה גנים דומים ובאילו שונים החזיר והפקרי, למשל, ואפשר לראות דמיון די רב אמנם בין השניים, שכן שניהם בני משפחת 'דמויי-החזיר'. אבל כך גם אפשר לראות דמיון בין שימפנזה, גורילה, ואורנג אוטנג - שהם אומנם חברים במשפחת ה'פרימטיים' (Primates), ותחתיה, בסוג 'קופי העל' (Apes) - אבל הם כולם מינים שונים שלא יכולים להתרבות ביניהם, ואין איש הטוען שאחד הם.

ואגב, דרך בדיקה פשוטה זו ניתן לראות שהשימפנזה הפיגמית היא מין קרוב מאוד לבני אדם מבחינת הגנים שהוא מחזיק (95% עד 99% למעשה, ע"פ חוקרים שונים), אז האם גם מכך נסיק שדומה/קרוב שווה ערך לזהה? האם הדתי יסכים ששימפנזה ואדם הם אותו הדבר?

הרי כולנו מוגדרים קופי-על ולכולנו תכונות די דומות. אם על פי ההיגיון הזה הפקרי הוא סוג של חזיר, מדוע על פי אותו ההיגיון בדיוק אין האדם סוג של שימפנזה?

אין אני רוצה להיכנס כאן לוויכוח על מוצא האדם, שכן מדובר פה בסטייה כה גדולה וכה ארוכה מהנושא עד שלא נמצא את דרכנו חזרה. כל מה שחשוב בדוגמא הזו הוא להראות שלא ניתן להשתמש באותו הטיעון בדו-ערכיות. אם זו טענתם - שידבקו בה. אבל שיעשו זאת על אף כל השלכותיה.

הערת המערכת: למתעניין בנושאים אלה מומלץ עד מאד לעיין בספר "כמעט כמו לוויתן" של סטיב ג'ונס (הוצאת ידיעות) - שם נמצא גם דיון מפורט בשאלה המביכה עד כמה ניתן בכלל "לקטלג" בעלי חיים, ולהבחין בין "מין" לבין "זן", וכמה משתנים בעלי חיים שונים במהלך השנים.

 

ללחוץ עוד קצת על הלשון העברית:

אבל הנה דבר שעשוי לעצור את המחזיר בתשובה, שהשפה העברית משחקת כאן לצידו.

קיימת "משפחת דמויי-החזיר" ו-"משפחת הגמליים" כשאנו דנים בחזיר ובגמל... למה לא לנצל את זה? הוא יגיד בתשובה לכך, שלזה בדיוק הוא התכוון - שהתורה מדברת על משפחות ולא על מינים.

ואז הוא יגיד שכשאסרה התורה את החזיר, היא דיברה על משפחת 'דמויי-החזיר' כולה וכשאסרה את הגמל היא דיברה על משפחת ה'גמליים' כולה. כל הסעיפים הבאים עוסקים במתן ההוכחה מצידי שהתורה דיברה על מינים - ומינים בלבד - ולא על משפחות או סוגים.

שכן בל נשכח את המילים המדויקות של הגמרא בחולין נט' עא': "לאו אמרת איכא חזיר איכא נמי מינא אחרינא דדמיא לחזיר?" הגמרא שואלת בפירוש: "האם יתכנו מינים אחרים הדומים לחזיר?" והרי אמרה זו הגמרא בעצמה: מינים.

מה עוד ירצה המחזיר בתשובה לשמוע בנושא?

אבל לא - כאן פעם נוספת ילחץ איש הדת על השפה, בשיטה שנדמה שאנו מכירים כבר כה היטב: הוא יטען שהמילה "מין" בגמרא היא לא המילה מין של היום, אלא שיש לתרגמה "משפחה". איש הדת יטען שהגמרא שואלת בחולין נט' עא' בעצם אם יש משפחות אחרות שדומות למשפחת 'דמויי-החזיר' בתכונות הקובעות את טהרתן.

ועל מה הטענה הזו מתבססת? והרי אין זה סירוס מלא של הפסוק?

התשובה פשוטה: אין הטענה הזו מבוססת על דבר מלבד נוחות התאמתה לטענה הקודמת!

לו היה זה דו-שיח של אמת, אזי הייתי דורש תשובה לשאלה זו, היו בטוחים, אך מאחר ומדובר בטקסט רציף דמיו מונולוג, אין לי כל ברירה אלא להתייחס לסוגיה כאילו ישנו אי-איזה תירוץ, מספק יותר או פחות בנמצא - וגם ללא הוכחה לנכונות הטענה מהצד השני - פשוט לנסות להפריך אותה מהצד שלי.

ובכן, הסבר זה - שהתורה התכוונה למשפחות ולא למינים - תמוה בעיני מאוד, וזאת משום שהרמב"ם בעצמו מסביר (בהלכות כלאיים ט', ד') שחמור סוס ופרד הם כולם מינים שונים, וכך פסק שאסור להכליא בניהם: "שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה- אף על פי שמתעברין זה מזה, ודומין זה לזה- הואיל והם שני מינין, הרי אלו כלאיים ואסור להרכיבן. כיצד: הזאב עם הכלב, והכלב הכופרי עם השועל, והצבאים עם העיזים, והיעלים עם הרחלים, והסוס עם הפרד, והפרד עם החמור, והחמור עם הערוד- אף על פי שדומין זה לזה, הרי הן כלאיים זה בזה".

אם פירוש המילה 'מינים' היה בעצם 'משפחות' והשתנה עם השנים, אזי יהיה הדבר שקול לכך שהרמב"ם טעה ואמר שהסוס והחמור הם בני משפחות שונות, דבר שהוא שגוי מן היסוד ושכלל לא טעה בו - ואני בטוח שהצד הדתי לא רוצה לראות בטעות הרמב"ם - שכן בפועל אכן הסוס והחמור הם מינים שונים בתוך משפחת ה'סוסיים' (למרות שטעה במקום אחר טעות ברורה, כשהתעלם מהעובדה שפרד הוא בן כלאיים של חמור זכר וסוסה נקבה, או שאולי גם הפרד של פעם הוא לא הפרד של ימינו?).

למרבה הפלא, אם לא למרבה האירוניה, הרמב"ם חזר והדגיש שלמרות שיתכן ובעלי החיים קרובים זה לזה במראה, ניכר כי הם מינים שונים על פי הקריטריונים המגדירים מין. הוא אפילו הגדיל לומר שגם אם המינים הללו הינם בני משפחה אחת ועדיין יכולים להביא יחדיו צאצאים, עדיין יחשבו ע"פ ההלכה מין שונה ומכאן שחזיר ופקרי וקרוביהם הם מינים שונים בהכרח, וכך יהיה נכון לומר גם לגביי הגמל, הלאמה, האלפקה, הגואנקו והויקוניה, שהיא השונה מכולם במראה.

 

זה מין של זה:

ואם עדיין ספק בליבנו האם חכמינו התכוונו למינים ולא למשפחות, נעיין בדברים הבאים.

התורה טרחה והביאה רשימה של עשרה בעלי חיים ספציפיים המותרים באכילה, וכך נכתב בספר דברים לגבי הבהמות הטהורות (דברים יד', ד'): "זאת הבהמה אשר תאכלו שור, שה כבשים ושה עזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע וכו' אותה תאכלו".

ולמרות שרב אחא בר יעקב הסביר בחולין פ' עא': "ואימא איל וצבי פרט, כל בהמה כלל. פרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט איכא טובא" [כלומר המקרא דיברה בכלליות וכל המוסיף לרשימה חיות ובהמות נוספות הרי זה משובח], עדיין, בגמרא בסוף הסוגיה, החכמים שניהלו את הדיון מגיעים למסקנה שיש לדחות את הפרשנות הזו ומוסיפים: "אמר רבי יצחק: עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא".

וכן כדעת רבי [יהודה הנשיא] בחולין ס"ג ע"ב: "אמר רבי: גלוי וידוע לפני מי שאמר ונהיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב בכל הטהורה".

ושימו לב עד כמה חשובים הדברים מאמריהם של רבי יצחק ושל רבי וקביעתם, שכן רבי היה תנא ונשיא על ישראל, ושניהם אומרים חד משמעית שאין כל בהמות וחיות טהורות מלבד העשר שנמנו בתורה בשמותיהם.

על סמך דברים אלה פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק א' הלכה ח': "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויים בתורה שלשה מיני בהמה והם שור ושה ועז ושבעה מיני חיה איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר".

דבר זה חשוב לנו כדי לשבור את טיעון "התורה דיברה על משפחות". אם כן הבהמות המותרות לאכילה הן אלו: שור, שה (שהוא כבש), עז, איל, צבי, יחמור (מין קרוב מאוד לאיל), אקו (יעל), דישון (ראם), תאו (שור הבר) והזמר (שע"פ פירוש הרס"ג הוא ג'ירפה).

ואם נאמר שהרי החיות שהוזכרו בסעיף הקודם אינם אלא הם תת מינים של אלא המוזכרים בתורה, אז מדוע מוזכר שור הבר ושור באותו פסוק? הרי זה מין של זה! וכך ניתן להגיד על יעל וראם ועל איל ויחמור!

כיצד יתכן לטעון שהתורה דנה במשפחות ולא במינים כשיש לך זה לצד זה שור ותאו, שני מינים קרובים זה לזה בתוך סדרת ה'פריים' במשפחת ה'פקוריים'!

אבל תמיד יימצא המתחכם שינסה לסובב את העניין ולהתחמק בכך שיאמר שמדובר במקורות שונים, האחד ספר ויקרא והשני ספר דברים, ואולי בשני המקורות התכוונו לדברים שונים?

לטיעון זה אין כל משקל שהוא, שכן כולנו יודעים עד כמה אוהבים פרשני התורה דווקא כן לגזור ממקום אחד לגבי מקום אחר בתורה, ועד כמה מייחסים חכמינו חשיבות רבה למקומות שבהם ישנה הצטלבות של מידע.

טיעון מקרטע אחרון זה גם ישבר לנוכח ההגנה שאותו המתחכם הביא בנושא קודם - השפן והארנבת.

הרי כדי ליישב את בעיית העלאת הגרה בשפן טענו המפרשים כי השפן הוא למעשה ארנבון מסוג פיקה, וגם אם לא נקבל טענה זו, הרי די בעצם העלאתה כדי להוות תימוכין לסוגיית המינים והמשפחות! כאן לא מדובר בספרים שונים אלא באותו קובץ הפסוקים עצמו. אם, לטענת המתחכם, התורה דיברה על משפחות ולא על מינים - מדוע מוזכר בפסוק גם הארנב וגם ארנבון הפיקה - שני מינים שונים במשפחת הארנבאים?

לאחר שסיכמנו את העניין שכותבי התורה והפירושים אכן התכוונו למינים שונים ולא למשפחות, אין עוד ספק בכך שהפקרי ושאר המינים שבתמונות הסעיף הקודם ראויים להתייחסות נפרדת ולא להיכלל תחת הכותרת האחת "חזיר", וכמוהם גם כל בני משפחתו של הגמל שהזכרנו זה מכבר בהרחבה רבה.

וכך נשברה פעם נוספת הטענה שהצגנו בתחילת הסעיף הראשון ש"החיות בעלות סימן טהרה אחד המוזכרות בתורה הן ורק הן החיות היחידות שנמצאו בכל העולם שהן באמת בעלי סימן טהרה אחד, וזה אות לכך שמאלוהים התורה."

 

ללמוד לספור:

כפי שכבר ראינו, אמר הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק א' הלכה ח'): "אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויים בתורה". ומציטוטים סמוכים לו בסעיף הקודם ראינו שהוא לא היה היחידי שחשב כך.

לפני שנסיים את דברינו, לאחר שכבר הסברנו כיצד ממיינים ומסווגים את הבהמות והחיות לסוגיהם ומיניהם, נראה כיצד חלוקה מדייקת זו מגלה נפלאות לגבי גודל הטעות אותה טעו חז"ל. החלוקה, כזכור היא כזו: ממלכה, מערכת, מחלקה, סדרה, משפחה, סוג, מין וגזע.

והנה כל הבהמות הנ"ל הן כולן ממלכת החי, ממערכת החולייתנים, מחלקת היונקים, סדרת מכפילי הפרסה, תת סדרה מעלי גרה - וכולן בתוך שלוש מתוך שש המשפחות שבתת-סדרה זו: השור, הכבש, העז, הצבי והאקו (שהוא היעל, כדברי המתרגם "יעלא"), הדישון (שהוא הראם, כדברי המתרגם "רימא") והתאו (שהוא שור הבר, כדברי המתרגם "תורבלא") - כל אלו שבעה מינים ממשפחת ה'פקוריים'.

אך במשפחת ה'פקוריים' (Pecora, בהם נמצא הסוג 'פריים') עוד חיות כשרות רבות, ואם עדיין אין אתם מבינים את גודל הטעות, רק נגלה לכם שיש במשפחה זו כ-110 מינים שונים שמסווגים ל-45 סוגים שונים, וכולם כשרים ע"פ חוקי הטהרה. הזמר אמור להיות הג'ירפה (ע"פ הפירוש שראינו) - והוא הבן היחיד המוזכר כאן ממשפחת ה'ג'ירפיים' (Giraffidae), למרות שקיים מין נוסף, והוא האוקפי.

שתי החיות הנוספות שמנתה התורה הם האיל והיחמור השייכים למשפחת ה'איילים' (Cervidae). ואילו במשפחת ה'איילים' נמצאו 44 מינים שמסווגים ל-17 סוגים שונים, גם אלה כולם בעלי שני סימני טהרה למהדרין.

אזי במקום 10 בהמות בלבד, אותם מנה "מי שאמר והיה העולם" (חולין ס"ג ע"ב) ע"פ שיטת הגמרא - נמצא וישנם כ-150 מהם!

ולא נסתפק בכך, כי נותרו עוד שלוש משפחות שלמות ונוספות של חיות טהורות, אשר על-אף היותם בעלי שני הסימנים, לא נזכרו במקרא כלל וכלל, לא כשלעצמן ולא ע"י נציגים ממשפחותיהם. ואלו הם: משפחת 'איילי המושק' (Moschidae, שהיא משפחה נפרדת מה'איילים') הכוללת בתוכה 5 מינים נוספים, משפחת ה'איילונים' (Tragulina) הכוללת 8 מינים שמסווגים ל-3 סוגים, ומשפחת ה'אנטילוקפריים' (Antilocapridae) הכוללת כיום מין אחד מסוג אחד (אך בעבר הייתה ענפה וכללה כ-100 מינים מכ-20 סוגים שונים).

אם תוסיפו אותם על המינים הקודמים, נקבל, נכון להיום, כ-170 מינים של בעלי חיים מעלי גרה ושוסעי שסע, טהורים ומותרים לאכילה לכל דבר ועניין ע"פ החוקים שניתנו לנו בספר ויקרא - שזה כ-160 יותר ממה שחכמינו יכלו לדעת עליהם!

וגם אם נוותר על מניין המינים במשפחות ה'גמליים', 'דמויי-החזיר', ה'שפנאים' וה'ארנבאים': הנה ראינו שבמקום ארבעה מינים בלבד שיש חשש שיטעו בכשרותם, נצטרך לפסול מאות מינים וסוגים, ביניהם גם כשרים לחלוטין, כדי להגיע למצב של "עשר בהמות ותו לא"!

 

על חכמי העבר ועל המחזירים בתשובה של היום:

על הבל כזה מה נאמר ומה עוד נדבר?

דבר זה מוכיח לנו מעבר לכל ספק שהתורה לא נתנה לנו מידע מדויק לגבי בעלי החיים, ואם ישנה טעות, לא מפי השכינה היא, אלא בידי אנשים בשר ודם. ודעו לכם שמתוך חוסר ידע משווע בהליכות הטבע והעולם פסקו לנו האנשים ההם תילי תילים של הלכות ומצוות, סייגים והוראות לשמור ולעשות ולא לעשות - ולא בושו לתת פסיקותיהם תחת אצטלה של רוח הקודש אשר שרתה עליהם, כביכול.

ובאשר ל"חכמי" הדור החדש, הרבנים המחזירים בתשובה - כיצד הם מתנהלים וכיצד הם מסיקים את מסקנותיהם וקובעים קביעותיהם? שהרי, שלא כמו חז"ל, אין הם סובלים ממחסור במידע - שזה נמצא סביבנו כל הזמן.

חושש אני שלא נותר לנו אלא לקבוע שנראה כאילו הם מנסים להסתיר מאיתנו אותם הדברים שאינם רוצים שנראה. הם רוצים לצייר את דברי חז"ל כ"חוק אמת שלא ניתן לערעור", אך בפועל הם עסוקים בנסיונות חוזרים ונשנים להציב פיגומים ותומכות סביב אותו "חוק האמת", להטליא אותו וליצור מעקפים סביבו, ובלבד שלא ייפול ויקרוס כמגדל קלפים ברוח.

כיצד מחליט אדם אם חיה או פעולה כזו או אחרת במציאות העולם, היא החיה או הפעולה האמורה בתורה?

נוסחת ההסבר שנותן המחזיר בתשובה היא פשוטה: אם במקרה אכן הכתוב בתורה נכון - אזי החיה המדוברת היא אותה החיה של היום, ואם התורה טועה - אזי יש לתרץ זאת בכל דרך אפשרית, ותוך כדי כך לרמוס הגיון ודעת, והעיקר שלא יודה בטעות בפה מלא.

שהרי בידיעת חכמים במדעי הטבע, אף בבעלי החיים הנמצאים קרוב למפתן ביתם, הפגינו חכמי העבר חוסר ידע וחוסר זיקה למציאות - כגון הקביעה שהשפן והארנבת מעלי גרה הם - וודאי שלא ידעו ואף לא יכלו לדעת על החיות והבהמות שנמצאו רחוק עד מאוד מסף ביתם, מאות שנים אחר כך, לאחר שנתגלו יבשות חדשות.

אך חלילה ל"חכמי" ההווה מלקבל אמת פשוטה זו כפי שהיא. יש להם פיגומים וטלאים ומעקפים לבנות.

שימו לב כיצד בידי מפרשים מאוחרים יותר, ארנב ושפן הופכים לחיות אחרות, כיצד גרון הופך לפי טבעת, וכיצד העלאת גרה הופכת לאכילת גללים. ראו כיצד טעו חכמינו בדבר עשר החיות הכשרות ה"יחידות", ומיני בעלי החיים בעלי סימן הכשרות האחד ה"יחידים". ראו כיצד מאות מינים הופכים לעשרה ולארבעה בהתאמה. ראו כיצד הם קופצים שוב ושוב אל רעיונות שביסוסם היחיד הוא עצם נוחותם כטיעון, ולא חיוב המציאות, ראו כיצד מנסים אותם המחזירים בתשובה להתפלש בטענות אך ורק כשהן מתאימות להם, ומיד להשליך אותן ולמצוא חדשות כשהן נפגמות בידי כוחה של המציאות וההיגיון, או כיצד תשובת ברירת המחדל שלהם היא שהאשמה בשפה המדוברת ולא חלילה בבורות חכמיהם.

מכל הנאמר לעיל הנה עיניכם הרואות שחכמים לא ידעו דבר וחצי דבר מעבר למה שהיה ידוע ומקובל בימיהם, בדבר בעלי החיים או בכל נושא אחר, ושהתורה נכתבה בידי אדם ולא בידי גורם אלוהי כל יודע, שאם כן לא היו מופיעות כל הבעיות שבבסיס הדיון הזה. ואם טעו חכמינו בכל הדורות - בין אם מפרשים כמו רש"י, רשב"ם ואבן-עזרא, ובין אם פוסקי הלכות כמו הרמב"ם, ובין אם תנאים ואמוראים כמו רבי יצחק ורבי ישמעאל ורב חסדא ועוד רבים וטובים - ואם טעה הטקסט התורני המקורי עצמו (!) - כיצד הם באים, המחזירים בתשובה של ימינו, ונואמים בגאווה גדולה על ידיעת חכמינו בדבר מדעי החיים, ומכתירים אותם כ"ידע מן השמיים"?

קל מאוד לקרוא במדעים של ימינו ורק אחר כך לחפש הצדקות ורמזים בספרי הקודש. אבל אנו נדע כי רוח הקודש אינה שורה על הבלים, ומה שאמרו אלה, רק מדעתם אמרו, שהרי ראינו כיצד טועים מפרשים גדולים. ולכל דורש אמת - תבוא המציאות ותוכיח.

 

נספח:

והרי לפניכם ציטוטים מתוך אנציקלופדיית החי הצומח של ארץ ישראל, שיבהירו לכל המפקפקים את העניינים הנדונים:

משפחת הארנבאים:

"המעי העיוור שלהם מפותח ביותר, הוא ארוך ורחב ובו מתרחש פירוק התאית שבמזון, בסיוע חיידקים וחד-תאיים המפרקים את התאית שבמזון ומכינים אותה לעיכול סופי ע"י הארנבת. הגללים היוצאים מן המעי העיוור ארוכים, רכים ועטופים במעטפת ריר - בניגוד לגללים הכדוריים שלא עברו דרכו. את גלליהן הרכים חוזרות הארנבות וקולטות בפיהן, מיד עם היפלטם מפי הטבעת, הן לועסות ובולעות אותם, ובדרך זו מתאפשר ניצול טוב יותר של המזון: מזון שלא עוכל מתעכל עיכול חוזר, ולגוף הארנבת נוספים ויטמינים שונים, המיוצרים ע"י חיידקים."

משפחת השפנאים:

"הקיבה פשוטה, המעי ארוך מאוד, ובו מעי עיוור בצורת שק. מאחוריו, בצמוד למעי הגס, מצויים שני מעיים עיוורים נוספים, מחודדים בקצה, שבהם מתבצע עיכול נוסף של המזון."

לפרה, ולכל בעל חיים מעלה גרה אחר ישנן ארבע קיבות. לעומת זאת, גם לשפן וגם לארנב יש אך קיבה אחת. הארנב אוכל גללים ולשפן יש שלושה מעיים עיוורים, אבל זה פשוט לא אותו הדבר, לא מבחינה ביולוגית/זאולוגית ולא מבחינת הדבר שחז"ל עצמם כיוונו אליו.

בעניין שיני השנבוב הבוגר:

"לשיניים אין ציפוי אמייל והן נשחקות וגדלות מחדש ברציפות. בדומה לכלביים, השנבוב נולד עם שיניים חותכות קבועות בקדמת הלסת, אך (בניגוד לכלבים) אלו נופלות ולא מוחלפות. לבוגרים יש רק שיניים טוחנות בלסת האחורית."

ודעו שישנן חיות נוספות שנתוניהן הפיסיים שוברות את "כלל השיניים העליונות", אך השנבוב הוא הדוגמה המפורסמת מבינהם.

בעניין השיניים העליונות של האיילים הזכרים:

"ברוב המינים - הניבים העליונים של הזכרים הם דמויי-חרב, והם מפותחים במיוחד במינים חסרי הקרניים. לנקבות אין ניבים עליונים. הניבים התחתונים דומים לשיניים החותכות וצמודים אליהן, כמו ביתר מעלי הגרה. לשיניים הטוחנות רכסי אמייל."

האיילים זקוקים לניבים אלו כדי לתלוש קליפות עצים למאכל בחורף, כאשר העשב מתמעט או נקבר תחת שלג.

אילו היו טורחים חז"ל להעיף מבט בפיה של החיה, במקום לומר את מה שנדמה להם בראשם, לא היו באים לידי טעות גדולה ומביכה שכזו.

 

דברי תודה:

מאמר זה, שקראתם עכשיו נוצר משילוב של שני מקורות, והוא פרי מאמציהם של שני אנשים נוספים לפחות, פרט לי עצמי. אני מרגיש מחויב לתת את הכבוד הראוי ואת האשראי לאנשים היקרים, שחלק ניכר מהדברים אשר הובאו במסמך זה היו פרי עמלם. אני לקחתי על עצמי את החרות להוסיף ולדון בנושאים שהם לא נגעו בהם, וכמובן שערכתי את כל זאת יחדיו - אבל פסקאות שלמות מתוך המאמר הזה לקוחות כמעט ישירות מהקישורים המופיעים מטה. ללא עבודתם הקשה והטקסטים המעשירים שלהם, לא היה מאמר זה יוצא לפועל.

ברצוני לומר להם תודה, גם אם אין הם יודעים זאת:

1. דעת אמת - http://www.daatemet.org.il/articles/article.cfm?article_id=13
   
   
2. יואב ויינגרטן, מהייד פארק דת ואמונה - http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2400005&forum_id=11784
   
   

* הערה: בגירסה הראשונית של המאמר השתרבבה טעות קטנה לפיה מקורה של המילה 'וואבר' הוא לטיני, ואנו מתנצלים על כך. בחזרה למאמר

---

פורסם: אוגוסט 2008; עודכן: נובמבר 2011