הערה על החיים והמתים

נרי אראלי הוא מורה לשעבר להיסטוריה ויהדות בבית הספר האזורי בעין גדי
ומנהל הארכיון לתולדות ההגנה בתל אביב

הלב נצבט למשמע הידיעות המרות על האסונות בהם נרצחים בני אדם. משפחות רבות, בין אם הן חופשיות, דתיות או חרדיות, מחפשות דרך להתמודד עם האירוע הקשה לתוכו נקלעו. מראש אני מבקש להתנצל בפני כל מי שימצא את עצמו נפגע מרעיונותיי. לא באתי בשעה קשה אלא להוסיף תיקון לעולם, ולא לפגום בו.

לא משפחה חרדית אחת, כמשפחות יהודיות רבות אחרות, שילמה בחייה במתקפת זדון טרוריסטית או בתאונת-דרכים, וחדשות לבקרים מתפרסמות ידיעות על ילד החולה במחלה קשה וזקוק לתרומת איברים, שכמו כל אדם "נברא בצלם". במידה ולא ימצא לו תורם יהיה מותו, חס וחלילה, מידי אדם.

פעמים רבות, במהלך ויכוחים עם אחינו בני-ישראל אנו שומעים מהם כמה היהדות היא אוצר בלום של ערכים, ועד כמה נאורה ומתקדמת היא ההלכה היהודית, ולעומתה התרבות החילונית ריקה מערכים ומוסר. לצערי הרב יש באחינו החופשיים כאלו, הנופלים בפח האמירה הריקה מתוכן הזאת. הבה נעיין בסוגיית ההשתלות כדי לשרטט בעזרתה את קווי התיחום שבין הערכים האוניברסליים ובין דרישות ההלכה ונחכים.

מערכת הערכים החופשית רואה בגוף האנושי כלי, הקיים כל עוד האדם חי, ולאחר מותו חוזר הכלי לעפרו, אין לו קיום משלו ללא רוח החיים ששרתה בו ונעלמה. אין בכך כדי לומר, שמותר לבזות את הגופה המתה, לחמוס את חלקיה ולהשאירה מוטלת בשדה. אבל אפשר לנתחה בהסכמת המשפחה, ובמקרים מסוימים גם בלא הסכמתה, מותר להוציא מתוכה חלקים אורגניים מצילי חיים ולהשתילם בגופו של אדם אחר, ולהביאה לקבורה הולמת במקום שיועד לכך על פי תקנת הציבור.

לא כך היא ההלכה היהודית, ולא כך נוהגים אחינו בני ישראל הרבניים. הגוף הוא אכן כלי, אך טעון, לכאורה, נפש אלוהית, הנותרת גם לאחר המוות, ויש סוברים שהיא תחזור למשכנה הקודם באחרית הימים. בשל כך אסור לפגום בכלי, ויש להביאו לקבורה במהירות האפשרית כדי לא להביא חלילה לניוול המת. ולכן אין כמעט חרדים או חרד"לים הנושאים על לוח ליבם או למצער בארנקם תעודת "אדי", שהיא כרטיס תורם של האגודה על שמו של אהוד בן דרור, והנושא אותה מצווה - במקרה של מיתה חטופה - על קרוביו לתרום להשתלה "כל אבר מגופי שהזולת יוכל להיעזר בו להצלת חייו".

אך אין זה פגם של ההלכה בלבד. ככלל ישראל נמצאת באחד המקומות הנמוכים בעולם מבחינת השתלות-מצילות-חיים. ישראלים רבים הנזקקים להשתלות-איברים מוצאים את פתרונם רק מעבר לים. בישראל שוררת אווירה כללית של העדפת המתים על החיים בנימוקים פסאודו-דתיים, שכן, על פי ההלכה היהודית, מותר לו אדם הדתי לקבל תרומה מיהודי אחר ולפעמים אפילו מגוי אך ראוי לו להימנע מלתרום מאיבריו לזולת.

האם זאת היא היהדות היפה והנאורה שאחינו המאמינים הדתיים מטיפים לה?