אזרחים? או עדיין רק נתינים?

מאת: חנה ארמן

המתבונן בניצני ההוויה היהודית מוצא תכונה החותרת תחת מבנה החיים המשותפים במדינה ריבונית.

בימים אלה שוב מתעוררת התכונה ומציתה את הפתיל.

בעצם רעיון המצאת אלוהים שלנו, מצוי אותו עיקרון של התנצחות מסכסכת ומפרקת. התביעה המהפכנית לשלטון יחיד בשמים, המיוחד, המתנשא מעל שאר האלוהויות, מתפרצת אל תוך אטמוספירה של אמונות קמאיות, המתקיימות במקביל; היא מטלטלת ומשבשת מודוס ויוונדי של קדושה עממית ידועה ומקובלת, המתנהלת על בסיס עיקרון אוניברסלי עם מערכות אלים שונות, ב"אולימפוס" כזה או אחר. קריאת התגר שבהצגת אלוהים חדש, ביהירות חסרת גבולות, אינה יכולה לעבור בלא תגובה מצד העמים המוצגים כדחויים, מצד כל מי שהוגדרו בזה כמי שאיננו "חביב האלוהים".

רעיון העליונות (הזולג לרמה האישית, העליונות של אלוהי היהודים מאצילה עליונות על העם ועל האדם היהודי) בא לשרת את מסעו של מנהיג פורץ דרך. לצורך ארגונו והובלתו של ציבור בתנאי לחץ קשים, הוא מסמן מרחב תודעתי אשר יגדיר את הקהילה ויגבש אותה סביב תוכן התובע ציות ומחויבות, ומעניק להם סולם הגבוה מכל הסולמות, בהבטחות ובאיומים הנמסרים על פי עדותו מיישות עליונה, ישות המפגיעה בהם - ורק בהם! - להתמסר בקנאות.

הגורם החדש, האלוהים, משתלט על שמי האמונות, תובע חזקה על השמים המאוכלסים זה מכבר ועל הייקום כולו.

ההתגרות האומללה הזו הציתה בקרב סובבינו אש קנאה ושנאה אשר רדפה את עמנו, המחוייב לאלוהים יותר מאשר לצו החיים, זינבה בכוחותינו לאורך כל שנות קיומנו, ולשיאה הגיעה במחצית הראשונה של המאה ה-20.

גחלי השנאה רוחשות מזה אלפיים שנה בקרב תוצרי הלוואי של אותה המצאה - בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי (אותה תכונה מסכסכת ומפלגת אופיינית גם לבני העם השני שיצא על פי הסיפור מחלציו של אברהם).

במרחב הווירטואלי המקביל לעולמנו, בדמיונם של מאמינים עד לשלב הנדון כאן, הסתופפו זה לצד זה פונקציות של כוח עליון, כל חברה וסמליה, על פי צרכיה ותנאי חייה. האלוהויות נגזרות מן המציאות ומן הנפש, משקפות את המתחולל בלבם ובמחשבתם של בני האדם. וריאציות שונות של הפונקציה האלילית שימשו את העמים השונים מבלי לערער את יסודות הארץ, אך ההשלכות והאפקט של אותו אלוהים חדש עליון-אולטימטיבי על חיי צאנו, עדרו התמים והנאמן, הנן קטסטרופליות. אגב, יש לתהות על הכשל ההגיוני המפריך את בלעדיותו של אלוהי ישראל: חרף היותו אחד ויחיד הוא מתגרה ונלחם לא אחת באלוהים אחרים... מכאן שהוא (או מי מטעמו) מכיר בקיומם.

האלים המוקדמים היוו, כאמור, שלוחה ומעין מראה לעולם האנושי; עולם של מטאפורות שנועד "לנהל" את הנסתר מן העין. תרומתם היתה סמלית וכך גם הנזק. ובכן, אנחנו - אברהם המנתץ את אלילי אביו, או ההוגה-היזם בעל האג'נדה המעוניין להפיץ סיפור כזה - הכנסנו תוהו ובוהו במרחב האלים והתחלנו בהתססה.

האם המקרה של אלוהים היהודי משקף את הדחף התחרותי ואת תכונת ההתנשאות של ממציאיו... ובתהליך אפיגנטי תחושת העליונות זלגה מן הכללי אל הפרטי, אלה המאמינים כי חלק להם בעם עליון עסוקים בהוכחת עליונותם האישית כל העת, רדופים בתחרותיות חסרת מרגוע?

בהמצאת האלוהים הודענו שהשמים בידינו. הנטיה לטפס מעלה מעלה, להתחרות ולהשיג ולהתנשא, מתגלה גם באופי האישי של בני עמנו ומקשה מאוד על ארגון חיים משותפים במסגרת מדינית. באין נכונות לפשרה, להסכמה, לשיתוף פעולה, לא נוכל להתקדם. הכבוד הנחשק, החמקמק, ימשיך לפלג ובסופו של דבר יפרק ויפיץ אותנו. שוב.

אנו נדחקים להיות במקום הראשון, אך יחד עם זאת גם ידועים כשופעי דבק גנטי, חדורי תחושת קירבה, וכך נגזר עלינו - כחברה - להתכווץ ולהתחרות בו-זמנית, להתקיים במתח שבין שני הווקטורים ההפוכים הללו.

תחום הכישורים האזרחיים - אשר לצד הפתרון המדיני והפרדת הדת מן המדינה, יקבע את גורלנו - טרם הבשיל בחברה הישראלית. מערכת החינוך מתעלמת מתפקידה להכשיר אזרחים בעלי תודעה ומעורבות. ושמא המערכת ולמעשה הממסד כולו מעוניינים להותיר את הדור חסר אונים.

גם עובדת היותנו מדינה צעירה בשלב התגבשות עשויה אולי להסביר את המתח והחספוס בהתנהלות הבין-אישית. באומות הנהנות מישיבת קבע על אדמתן וממידה ידועה של ביטחון, ניכרים הליכות ונימוסים אשר מקלים על המגעים הבין-אישיים, "חומרי סיכה" המעדנים ומפחיתים את כאב החיכוך. אך מהו המסובב ומהי הסיבה? האם חוסר הקביעות והביטחון הוא הגורם למצב הבוסר, לכך שההתנהגות אינה מתרככת, או שתכונות הטבועות בחברה הישראלית, וביניהן גסות ההליכות, אינן מאפשרות ניהול יציב והסכמה החיוניים לקיום בטוח ומתמשך?

אותה "חומצה" אשר דוחה את חומרי הסיכה החיוניים לקיום חיים בצוותא, כגון אדיבות וענווה, מתגלה כבר ביסודותינו.

שנאת האחים מאפיינת את סיפורי המקרא וכן הלאה, כל פרקי ההיסטוריה שלנו צבועים במלחמות אחים, פלגנות ושנאת חינם הגוברות על דחף החיים ומפיצות אותנו לכל רוח. האם תקומתנו בסיבוב הזה, למודי ניסיון של אלפיים שנות רדיפה, מתנהלת בנחת רבה יותר? נראה ששנאת חינם ברמה היומיומית ביחד עם הציפיה למשיח ולבית מקדש בממד הנצחי, יפיצו אותנו שוב לכל רוחות השמים. איננו בשלים, כחברה, להתאגד לפעולה על בסיס אינטרס משותף ואין בכך תמה - איננו עונים על ההגדרה "חברה". ישראל היא זירה כאוטית של חברות המתנגשות זו בזו ואינן מסוגלות להתכנס לדרך אחת שתבטיח את המשך הקיום; האסטרטגיות שלהן מנוגדות, ההיאחזות במסרים נצחיים - חלוקת קרקעות קדושה שנקבעה בשמים ואמונה במשיח - מתנגחת בערכי כבוד וזכויות אדם, ופוטנציאל הפיצוץ וההרס כבר נראה בעין.

השדה הגועש שלנו, על כל גיוונו היפה והמעניין, לא הבשיל להצמיח מתוכו אישיות חכמה וחזקה הרואה למרחק ומסוגלת להוציא אותנו מהבוץ. אנחנו בעליה של מדינה ריבונית אך מתנהלים עדיין על פי דפוס שהופנם במהלך הדורות בנכר: מוכנים לקבל את דין המדינה רק מריבון זר, במדינה מארחת; לרצות את השליט ולקיים את חוקיו אשר על המרחב הציבורי רק מחוסר ברירה. כאשר אנחנו מצויים במרחב שלנו, בינינו לבין עצמנו - "בעלי הבית" - נלחץ השריר: "למה מי יגיד לי מה לעשות, למה מי אתה???!"

האם חוסר התפקוד האזרחי שלנו, כעם שהוא סוף סוף "חופשי בארצנו", אכן נובע ממרכיב המצוי עמוק בגרעין עצמו? ואולי אין אלא להמתין דור או שניים עד לשחרור מקליפת "עם נתינים" ולהופעת "מדינת אזרחים". אני חוששת שחוקי הדת יחבלו בתהליך ההזדקפות, החופש והנורמליזציה; ה"נתינים" לא יהפכו ל"אזרחים" אם נאפשר לסוכני הדת להמשיך את התערבותם בחיינו. יתכבדו נא וינהלו את חיי חסידיהם - ורק אותם - המבקשים שחרור מאחריות אזרחית, ולהתקיים מנדבה. אגב, אותו היבריס רבני הדורש את זכות ייצוגו של "הכל יכול" הרחיב באותה הזדמנות פז את ממשלו וצירף למנדט העליונות שלו את השלטון על המין הנשי, מנשל את כלי ההולדה מעצמיותן.

סוכני האלוהים בחרו לכרוך ביחד את הקדושה עם הזעם, לטפח לו דימוי של אל מעניש - לעולם לא נדע איזה אנושות היתה נרקמת אילו בחרו עבורו כמאפיין עיקרי את תכונת האהבה, ובמקום להטיל מורא היו נוסכים בנפשו של המאמין את בטחון האהבה.