דמוקרטיה וחרדים
(או: כל מה שלא לימדו אתכם בשיעורי אזרחות)
להורדת גירסת Zip/Word (RTF) של המאמר, הקליקו כאן!
הקדמה
מה יעשה אדם בעל הגיון מינימלי ששומע את המשפט "אנו בעד הפרדת הדת מהמדינה בתנאי
שגם החילוניות תופרד מהמדינה"? התגובה הראשונה היא צחוק פרוע. קצת אחר כך מתחילים
לחפש את המצלמה הנסתרת, ובסוף מגיע זעזוע עמוק כשמבינים שמשפט זה נאמר ברצינות
תהומית. שלבים אלו (למעט השלב השני) עברו עלי כשראיתי את המשפט הזה מופיע באתר
אינטרנט של "מערך ההסברה החרדי" (רוצים כתובת? תמצאו משהו יותר טוב לעשות עם הזמן
שלכם). מייד פצחתי בסקר לא מדעי והתחלתי לשאול אנשים מהי דמוקרטיה. התשובות היו
בסגנון "שלטון הרוב", "שלטון העם", "הרע במיעוטו" וכן הלאה. באותו רגע התחוור לי שאין
לרוב האנשים, חילונים כדתיים, מושג מהי דמוקרטיה באמת. הבנה זו גרמה לי לכתוב את
המאמר הבא, בשאיפה שהוא יעזור קצת לאנשים להבין מהי דמוקרטיה, ובכך יפקח את עיניהם
לסכנה החמורה שמהווה השתלטות חרדית על מקורות הכוח (חמורה הרבה יותר מסגירת
כבישים בשבת) ואולי אף יעודד אותם לפעולה.
תוכן העניינים
1. מהות השלטון
2. דמוקרטיה
3. דמוקרטיה מודרנית
4. הבסיס ההומניסטי של הדמוקרטיה
5. הדמוקרטיה(?) בישראל
6. איפה החרדים לא משתלבים
7. דברי סיום נזעמים
נספח
1. מהות השלטון
נושא השלטון, מהותו והגדרתו הם סבוכים הרבה מעבר למה שניתן לפרט במאמר כזה, ולפיכך
אשאיר הרבה מהנושאים פתוחים, ואשתדל להתייחס לנושאים הרלוונטיים בלבד.
כל חברה צריכה שלטון. שלטון, במובן הכללי ביותר, הוא מקור לפעולות מתואמות של יחידים
היוצרים קבוצה. למעשה, עצם הרעיון של 'קבוצה' פירושו פעולה מתואמת של מספר כזה או אחר
של אינדיבידואלים, ומכאן אנו מגיעים למסקנה שעצם קיום הקבוצה מחייב קיום שלטון בה. זה
נכון כל עוד נתייחס לשלטון אך ורק לפי ההגדרה לעיל, וזה תואם לפיכך גם עדר עיזים. בשפת
היומיום למושג 'שלטון' יש הגדרה מצומצמת הרבה יותר: מקור ריכוזי (בדרך כלל גם מדיני) של
השפעה מחייבת, שיש לו גם כוח להעניש אינדיבידואלים שאינם מצייתים לו. רעיון העונש הוא
מרכזי ביותר לכל חשיבה על שלטון - לפחות, רעיון האפשרות להענשה. כל שלטון שתוכלו להעלות
בדמיונכם יכלול את אפשרות העונש, ויהיה זה שלטון דיקטטורי, דמוקרטי או שלטון ההלכה.
ישנן שתי סיבות לכך, השלובות זו בזו באופן בלתי ניתן להפרדה. אחת היא הניגוד הנצחי בין
טובת הכלל (הטווח הארוך) וטובת הפרט (הטווח הקצר), העלול לגרום לקריעה בחברה
ולהתפרקותה אם לא יבוקר, והשנייה היא רצון השלטון לשמר את קיומו, בין אם מסיבות
אנוכיות או בשל אחריות ציבורית.
צורות השלטון השונות נבדלות זו מזו במספר ממדים. ממד אחד הוא האידיאולוגיה העומדת
מאחוריה, אם כי כבר היו מקרים בהם האידיאולוגיה צמחה מתוך השלטון, ולא להפך. בחברה
של קופים ניתן לנסח את אידיאולוגית השלטון כך : "אני יותר גדול ממך ולכן תעשה מה שאני
אומר". אצל בני אדם המצב מעט מורכב יותר. במאפיות, למשל, ניתן לנסח אותו כך : "יש לי את
הכוח לגרום נזק בלתי הפיך לך ו/או ליקרים לך ולכן תעשה מה שאני אומר". ככל שהשלטון רחב
יותר גם האידיאולוגיה מאחוריו מתנפחת. לדוגמא - "מקור יודע-כל וכל-יכול יצר את החוקים
האלה, ולכן גם אני וגם אתה חייבים לעשות מה שהוא אומר, ואני אגיד לך מה הוא אומר". לא
ניתן לגזור מתוך אידיאולוגיות אלה את אופיו של השלטון כולו, כי כאמור לעתים השלטון הוא
המקור לאידיאולוגיה ולא להפך, והוא יכול לתפור אותה לצרכיו. כדי להבין את אופי השלטון אנו
נזקקים לממדיו האחרים. ממד שני הוא מקור הסמכות - אלוהי (לכאורה) או אנושי. עוד ממדים -
מידת ההשפעה של הפרט על השלטון, מידת ההתערבות של השלטון בחיי הפרט, דרך קבלת
ההחלטות, אפשרות השינוי ועוד.
שלטון, חשוב לזכור, לא קיים כדי לשרת את העם. להפך. ההיסטוריה מראה דוגמאות אינספור
כיצד השלטון פגע באזרחים (במאמר מוסגר: אפילו אם תגידו שהשלטון יכול להגן על האנשים
מהתקפה של אויבים [למשל על ידי ארגון ופיקוד על צבא], הרי יש לזכור שמלחמות נגרמות,
ברובם המכריע של המקרים, מסכסוכים שמקורם בשלטונות עצמם. מי שפוצח במלחמה ומתפאר
בכך שהגן עלינו מפניה מזכיר את המנוול שרצח את הוריו וביקש מהשופט רחמים כי הוא יתום).
השלטון פשוט קיים. יצר השליטה טבוע בכולנו ומתבטא בצורות שונות; בצורך לנווט את מעשי
האחרים כשעובדים יחד, בצורך להיות מוערך על ידי אחרים, בעצבים שאנו מקבלים כשהדברים
לא מסתדרים בדיוק כפי שהיינו רוצים. גם יצר הכניעה לשלטון טבוע בכולנו - בתחושת הנוחות
שלנו כשאחריות מוסרת מעלינו, בחשיבות שאנו מקצים למה שאחרים חושבים עלינו, וכן הלאה.
יצרים אלה מביאים ליצירת שלטון כלשהו בכל מקום בו יש בני אדם, ולא משנה כמה הוא מועיל
או כדאי. הסיבה היחידה שבגללה באמת כדאי שיהיה שלטון היא קיום שלטון אצל אחרים.
כידוע, ארגון הוא כוח (מנהיגי החרדים יודעים זאת היטב), ואיפה שיש שלטון יש ארגון. לכן
אנשים חופשיים שאינם רוצים להסתפח לשלטון חיצוני חייבים ליצור שלטון משלהם.
אם כן, ראינו עד עתה שתי סיבות להיווצרות שלטון התלויות בעומק מחשבתם של האנשים.
בדרגה הפחותה ביותר שלטון נוצר מתוך היצרים שלנו. בדרגה הבאה אנשים חושבים מודעים
לנזק ששלטון יכול לגרום, אך מקבלים עליהם אותו מתוך חשש מפני שלטון אחר. האם תוכלו
לנחש מה תהיה הדרגה הבאה? נכון; אנשים שמודעים כל כך לסכנות השלטון, שאפילו שהם
מקבלים אותו מחוסר ברירה הם דואגים, אם נשתמש בלשון מטפורית וולגארית, שהביצים שלו
יהיו תפוסות טוב טוב בידיים שלהם. למי שמסיבה זו או אחרת לא הבין נסביר, שפרוש הדבר שלעם
יהיה תמיד הכוח לעצור את השלטון ברגע שזה מנסה להתחכם ולפעול מעבר למטרה שלשמה נוצר.
לראש הדף
2. דמוקרטיה
עכשיו נשאלת השאלה - איך עושים את זה? אסור שהעם יהיה חזק יותר מהשלטון, שכן אז העם
עצמו יהפוך לשלטון והשלטון - לעם. מצד שני, אם השלטון חזק יותר, הוא יוכל להתחזק עוד
ולחרוג מסמכויותיו באין עוצר. לזה יש שני פתרונות. האחד הוא הפתרון היווני, לפיו העם עצמו
הוא השלטון. באותם ימים ה"עם" כלל בהגדרה רק את האזרחים הגברים החופשיים (לא עבדים).
אלו היו מתאספים בכל פעם שהייתה החלטה חשובה לקבל, והיו מצביעים בעד או נגד רעיונות
לפתרון שהציעו אזרחים כמוהם. ניתן לדמות את הדמוקרטיה היוונית ל"אפס שלטון", שכן לא
ניתן לזהות ממש איפה נגמר העם ומתחיל השלטון (הערה להיסטוריונים: אני יודע שזה לא היה
לגמרי בדיוק ככה, אבל זה לא מאמר היסטורי אלא רעיוני).
פתרון כזה אינו מעשי בימינו משתי סיבות. אחת, יש המון אנשים ועד שיספרו את הקולות של
כולם כל פעם כבר תצא לנו הנשמה. הסיבה השניה והרצינית יותר היא שהאנשים כיום הם
ממוקדים יותר מבחינת הידע שלהם; כלומר, בזמן שפעם אזרח יווני ידע את תורת הלחימה,
מתמטיקה, פילוסופיה ועוד ובנוסף לכל זה היה בעל מודעות פוליטית, הרי היום רוב האנשים לא
מכירים אפילו תחום בודד מתוך אלו שהזכרתי. כל אחד שקוע בעולם ידע משלו ורוב האנשים,
לרוע המזל, הם חסרי מודעות פוליטית מינימלית. לכן, כמו שלא תביא את האוטו לווטרינר, אין
סיבה שתיתן החלטות פוליטיות בידי עם שאין לו מושג בקבלת החלטות פוליטית.
לפיכך הומצא פתרון מורכב למדי שהוא הבסיס לדמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה היום.
פתרון זה מצליח לגבור על בעיית העם הבור וגם על בעיית השלטון החזק מדי. זה נעשה באמצעות
דמוקרטיה ייצוגית ובית משפט עליון.
לראש הדף
3. דמוקרטיה מודרנית
דמוקרטיה ייצוגית פירושה שכל אדם בעל זכות בחירה מפקיד את כוח ההחלטה שלו בידי אדם
אחר המוכשר לקבלת החלטות פוליטית. זה פותר את בעיית חוסר הידע וגם את בעיית מספר בעלי
זכות הבחירה הגדול. כיוון שיש מספר מצומצם של בעלי ידע פוליטי, ומספר מצומצם עוד יותר
מתוכם שמוכן לקחת על עצמו את השלטון במדינה, הרי אל מיעוט זה מתנקז כוח ההצבעה של
ההמונים, ואז מיעוט זה מקבל בינו לבין עצמו בצורה דמוקרטית אמיתית את ההחלטות
החשובות, בכוח הסמכות שניתנה להם בידי העם ("החוק עבר ברוב של ששים ושמונה חברי
כנסת"... מצלצל מוכר?). גם כאן, תאמינו או לא, נוצרות בעיות. נניח כל העם בוחר להעניק את
כוח ההחלטה שלו לאותו אדם. האם אדם אחד ינהיג אז את המדינה? והאם אדם אחד מסוגל
לטפל בכל הנושאים החשובים של מדינה שלמה בעצמו? זה לא מתקבל על הדעת. צריך לדאוג
שיהיה מספר מינימלי של מקבלי החלטות בשלטון, ושלכולם יהיה כוח שווה.
למרות האמרה, שבמקום שיש שני יהודים יש שלוש דעות, מסתבר שמספר הדעות שאפשר
לחשוב עליהן בנוגע לנושא מסוים הוא מצומצם. תופעה זו מאפשרת יצירת מפלגות, שהן הפתרון
לבעיה שהוצגה קודם. מספר רב יחסית של אנשים בעלי יכולת פוליטית מתאגדים סביב רעיון
משותף, והבוחרים נותנים את קולם למפלגה כולה ולא לאדם בודד. מספר המקומות (כיסאות)
בשלטון קבוע, ואנשי המפלגות נכנסים לתוכם על פי פרופורציית המצביעים למפלגה מתוך סך
המצביעים. וכדי לוודא שרצונם של האזרחים לא מתרחק יתר על המידה, עם הזמן, מרצונם של
מקבלי ההחלטות, מבצעים בחירות חוזרות לשלטון כל זמן קבוע.
סוגיה אחת נותרה לא מיושבת. איך מונעים מאנשי השלטון להחליט שנמאס להם מעניין
הבחירות ולבטלן? או, נניח, האנשים שבשלטון שונאים את העדה הפרטצ'ית הקטנה, ומחליטים
להטיל מס מיוחד וכבד על פרטצ'ים. אולי אפילו מקרה שהוא כל-כך אבסורדי שלא ייתכן שיקרה
במקום שבני דעת מנהלים אותו - שיוצע חוק שיכשיר (גם בדיעבד!) פעילות לא חוקית בעליל של
אנשים מסוימים רק מפני שהם עושים זאת כבר הרבה זמן, ובגלל שיש להם חברים בשלטון. אסור
שדברים כאלה יקרו. לשם כך יש את בית המשפט העליון. זהו, אם תרצו, השלטון שמעל השלטון.
כל סמכויותיו נוגעות לאותו שלטון דמוקרטי. ביהמ"ש העליון אינו יכול להחליט יום אחד, נגיד,
על מס חדש. כל החלטותיו הן תיקונים לחוקים שיצר השלטון הדמוקרטי (בישראל - הכנסת).
תיקונים אלו אינם נובעים ואסור להם לנבוע משרירות ליבם של השופטים. הם נובעים מתוך חוקי
המדינה הקודמים, חוקי יסוד ואם יש - גם מתוך חוקה. זאת אומרת שגם שופט פרטצ'י אינו יכול
להחליט שחוק המס הפרטצ'י אינו מקובל עליו ולבטלו; הוא חייב למצוא הוכחה במסגרת החוק
הקיים לכך שהחוק הפרטצ'י אינו קביל. כיוון שהשופט אינו יוצר חוקים, אין טעם לבחור אותו
בצורה דמוקרטית; מה שצריך הוא אדם המוכשר ביותר למצוא את דרכו בסבך החוק ולהבין את
מהות החוקים, לא אדם שהציבור חושב שהוא כזה.
בית המשפט העליון הוא ה"גורילה" בפתח המועדון. חוקים טובים יעברו, חוקים לא טובים לא
יעברו. לבחור את שופטי ביהמ"ש העליון בצורה דמוקרטית זה כמו לתת לאחד החבר'ה שמנסים
להיכנס את הסמכות להחליט מי ייכנס ומי לא. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת.
לראש הדף
4. הבסיס ההומניסטי של הדמוקרטיה
תשאלו - מה פתאום דמוקרטיה? הרי אלוהים נתן לנו אחלה חוקים שבעולם לחיות לפיהם.
למה צריך שבני אדם ייצרו לנו חוקים חדשים? התשובה לשאלה זו היא פשוטה אפילו לאנשים
מאמינים. השלטון משחית. כל אדם המגיע לעמדת כוח, ולא משנה אם זה נעשה בצורה
דמוקרטית או מתוך בחירה על ידי נביא, עלול ליפול קרבן ליצר השלטון שלו ולהתחיל לעשות
דברים על דעתו. תופעות כאלה מתוארות בדרך כלל תוך שימוש בשמות עצם הקשורים לאזור אגן
הירכיים - למשל "תפס תחת" או "עלה לו השתן לראש", וכיוצא בזה. במסגרת דתית קשה
להתמודד עם בעיה כזו. הדבר דורש התערבות אלוהית או התקוממות עממית רבתי, ושני אלה
מצרכים נדירים מאד כיום. במסגרת דמוקרטית, לעומת זאת, העניין הרבה יותר פשוט. ברגע
שהשליט מתחיל להתלהב, ביהמ"ש העליון יעצור אותו, והוא יוחלף בבחירות הבאות, אם לעם יש
טיפה שכל. לכן, אפילו אם החוקים הם אלוהיים, שיטת השלטון הטובה ביותר מבחינת העם היא
דמוקרטיה, בהיותה מודעת למגבלות ויצרי בני האדם. חוץ מזה, גם ההלכה נכתבה על ידי בני
אדם שיכולים, תאמינו או לא, לטעות; ותמיד עדיף שיהיה לעם מנגנון בקרה כלשהו על השלטון.
ולפי אילו חוקים יפעל בית המשפט העליון? ברור שצריך משהו חזק יותר מהחוקים שהשלטון
הדמוקרטי עצמו מחוקק, שאם לא כן ניתן יהיה להשוות זאת לשימון בלמי הרכב בגריז. חוקים
עליונים אלו יכולים לבוא מכל מקום. הם יכולים להיות אלוהיים (אם יש אלוהים), והם יכולים
להיות אנושיים. אם נדמה לעצמנו שאין אלוהים, נוכל להסתדר. אם נדמה שאין אנשים, אנחנו
בבעיה רצינית. לכן, כל עוד אלוהים לא מוכח מעבר לכל ספק (וברור שהוא לא יוכח כך אף פעם)
עלינו לקבל חוקים אנושיים. אנסח זאת כך: כל עוד לא הוכח אחרת, ועדיין לא הוכח אחרת, חוקי
האלוהים גם הם בעצם חוקים שנכתבו בידי אדם. ככאלה, יש להשוותם לחוקי-אדם אחרים.
למזלנו ישבו חכמים זמן רב מאד וניסחו את חוקי היסוד האנושיים המושלמים, ביניהם:
האדם הוא ערך עליון. לפיכך
יש לדרוש את טובת בני האדם המקסימלית האפשרית
יש לתת לאדם את החופש והזכויות המקסימליות כל עוד הדבר לא פוגע בבני אדם אחרים
כל בני האדם נוצרו שווים. לפיכך
כל בני האדם שווים בפני החוק (ללא הבדל דת, גזע ומין)
לכל בני האדם מגיעות אותן זכויות (כנ"ל)
ניתן להתווכח פילוסופית על כל אחד מהחוקים האלה, אבל מסתבר שאין טובים מהם אם טובת
הכלל היא הנר לרגלינו. ואלו בדיוק החוקים שלפיהם פועל בית המשפט העליון. אין מה להשוות
בין הצדק ורוחב המחשבה בבסיס חוקים אלה ובין התפיסה המגבילה, האגואיסטית והמפלה של חוקי
היהדות*
(או כל דת אחרת). מתוך כך ברור שדמוקרטיה אמיתית אינה יכולה לחוקק חוקים
דתיים, שכן ביהמ"ש העליון חייב יהיה לפסול את כולם. מכאן נובע שהדמוקרטיה היחידה
שמסוגלת לפעול באורח תקין היא זו המבוססת על חוקים הומניסטיים כדוגמת אלה שהוצגו,
שומרת על עקרון הייצוגיות ומוגבלת על ידי בית משפט עליון.
מי שעדיין לא השתכנע שהחוקים ההומניסטיים עדיפים מכל מערכת חוקים אחרת, מוזמן לקרוא
את הנספח.
לראש הדף
5. הדמוקרטיה(?) בישראל
מתוך האמור לעיל הבנתם בוודאי שהדמוקרטיה הישראלית לא תעבור אף את שלב המוקדמות
בתחרות הדמוקרטיה המצטיינת. אציין כמה מהבעיות העיקריות שלה, וגם אפרט את הנזקים
הנגרמים כתוצאה מכך.
1. הדמוקרטיה של הכיכרות. תופעה זו נפוצה יותר במפלגות הגדולות; המועמדים, מתוך רצון כן
ואמיתי להיות בשלטון, פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר (בעצם, השני הנמוך ביותר; הראשון
הוא סקס) - כלומר רגש ויצרים (לא כולל סקס) - כדי להשיג מקסימום בוחרים. לא משנה אם
מדובר בשנאה או בגאווה לאומית; פוליטיקה, כמו מדע, אסור שיתערבו בה רגשות. טובת העם
חייבת להיות השיקול היחיד. פניה לרגש על ידי מפלגה אחת מחייבת גם את האחרות לעשות כן,
ומצב זה מביא בהכרח להידרדרות מהירה וחסרת מעצורים לסיסמאות נבובות, הכפשות וגם
שקרים בוטים לבוחרים. התוצאה: התנתקות של העם מתהליך קבלת ההחלטות המהותי
והפיכתו לעדר שוטים שמצביע למועמד שפולט יותר קשקושים חסרי תועלת ומובנים מאליהם
("שלום הוא דבר חשוב מאד"). מפלגה שפונה אל השכל תתויג מיד כמתנשאת (האם שתלתי כאן
רמז לאחת המפלגות הגדולות? הצחקתם אותי.. אלה פונים לשכל אלה?!). תוך מערכת בחירות
אחת או שתיים רוב העם מאבד את שיקול הדעת הפוליטי המועט שעוד היה לו. זהו צעד ראשון
בדרך לדיקטטורה.
2. חוקים עוקפי בג"ץ והכפשת מוסדות החוק. מי שעושה זאת מודה: אני מעל החוק. רצוני-שלי
חשוב יותר מטובת העם (ר' ההסבר לגבי מהות ביהמ"ש העליון). אני מזלזל בכל רעיון
הדמוקרטיה ולפיכך - בזכויות הבסיסיות של בני האדם. ברור שלא תשמעו מילים אלו בדיוק מפי
הפוליטיקאים, אך זוהי בדיוק המשמעות שלהן. כשאדם מן הרחוב מכפיש את מערכת המשפט
הוא בעצם אומר: אין לי מושג מהי דמוקרטיה, ואני מוותר על כוח ההשפעה שלי ועל זכויותיי
הבסיסיות כבן אדם, משום שלא מוצא חן בעיני שטובת הכלל היא העיקרון המנחה את השלטון.
זה צעד שני בדרך לדיקטטורה.
3. מפלגות סקטוריאליות. נניח שנוצרת מפלגה של חובבי ברווזי הגומי; במצעה מופיעים הקלת
מס לבעלי ברווזי גומי, עזרה ממשלתית ברכישת אמבטיות ובייבוא מוצרי גומי בצורת חיות,
הכרזה על "שנת ברווז הגומי" במערכת החינוך, וברווז גומי במקום דגל ישראל בכל משרד
ממשלתי. מגוחך, מה? אבל יש מפלגות שעושות בדיוק את זה. הטבה בתנאים של אזרחים
מסוימים רק בגלל שהם שייכים לקבוצה מסוימת. למעשה, מפלגות כאלה הן יותר סימפטום
מאשר הבעיה. המקור האמיתי הוא ההזנחה המתמדת של נושאים חשובים בידי הנבחרים,
הגורמת לאי שוויון ולהחמרה במצבם של סקטורים מסוימים, שנאלצים בעקבות כך ליצור מפלגה
משלהם. זו האחריות של כל מפלגה בשלטון לטפל בנושא השוויון בין כל האזרחים בכל המובנים.
מי שלא עושה זאת, שלא יתפלא אם הוא צריך אחר כך לקמבן קואליציה של שלוש-מאות מפלגות
זעירות שכל אחת מושכת לכיוון אחר וביחד מונעות כל אפשרות לשלטון תקין. מבחינת העם,
הנזק הוא (א) חוסר אמון ביכולתו של הממסד הדמוקרטי (ב) ההתרגלות להצבעה למען
אינטרסים אישיים ולא כלליים. אני מצפה שבשלב זה כבר תבינו מה לא טוב בזה.
4. ערבוב מדינה ודת. חוקי הדמוקרטיה נבנו מתוך ראייה של האדם כערך עליון. אנשים דתיים
(לפחות האדוקים מביניהם) לא מאמינים שהאדם הוא ערך עליון - למשל "ימות ובל יעבור" לגבי
חוקים משוללי כל משמעות רציונלית פרט לעובדה ש"ככה אמר אלוהים". איך יוכלו אלה לחיות
לפי חוקים הומניסטיים? הרי זה בסתירה למה שהם מאמינים בו. אם נותנים להם את הכוח, הם
יחוקקו חוקים התואמים את אמונתם ונוגדים את זכויות האדם הבסיסיות המוגדרות על ידי
ההומניזם (למשל, חוק האוסר ייבוא בשר של חיה ספציפית הנוגד את חופש העיסוק). וכפי
שאמרתי, דמוקרטיה המאבדת את הבסיס ההומניסטי שלה אינה ראויה עוד להיקרא דמוקרטיה.
הנזק - השלטון הופך לפחות מדמוקרטי ולפיכך בעל פוטנציאל גדול יותר לפגוע בעם.
לראש הדף
6. איפה החרדים לא משתלבים
יסלח לי זאוס אם יתברר שטעיתי, אך הניתוח שאני מציע כאן מבוסס על התדמית שמשדר
לדעתי הממסד החרדי כל פעם מחדש. נדמה שכל מה שהחרדים יודעים על דמוקרטיה היא האמת
החלקית "הרוב קובע". מזה הם מסיקים, שאם הם יהיו הרוב, הם יוכלו לעשות מה שבראש
שלהם, קרי מדינת הלכה (וגם פרוייקטים לתיקון דרך המחשבה של החילונים). מתוך עקרון הרוב
הם מסיקים שהדמוקרטיה היא צורת שלטון כמו כל אחת אחרת, שמתייחסת אליהם בצורה
מזלזלת (כלומר לא כשווים
יותר**)
רק בגלל שחילונים עומדים בראש, וברגע שיוכלו יחליפו אותה
בצורת שלטון טובה יותר להם-עצמם. את עיקרון המוטעה הזה הם מחילים גם בתחומים
מצומצמים יותר; אם ברחוב מסוים יש רוב חרדי, אז צריך לסגור את הרחוב בשבת - הרוב קובע,
לא? זו חוצפה ובורות שאין כדוגמתן. אין שום קשר בין עיקרון הרוב הדמוקרטי ועיקרון הרוב
השכונתי. השני אסור שיתקיים. כללי המדינה צריכים להיות תקפים בכל מקום באותו אופן. אם
רוב הדיירים בבניין מסוים הם חילונים ומחליטים אי לכך לגדל חזירים בחצר, כלום לא יזעקו
הדיירים החרדים עד לב השמיים?
ומה התירוץ שלהם? התחשבות ברגשותיהם. כאילו שמישהו הכריח אותם לנסוע בשבת או
לאכול חזיר. ומה עם הרגשות של האדם החילוני שמזדעזע בכל פעם שזכויות היסוד שלו מושמות
ללעג ונגזלות ממנו? כל החכמות של "האופי היהודי של המדינה", "כיבוד המסורת" וכולי הן
עטיפה יפה להצהרה מכוערת: "הרגשות שלי שווים יותר משלך". הגסות וההתנשאות בהתנהגות
כזו נתמכות על ידי השלטון שמסיבות קואליציוניות חייב לוותר למפלגות החרדיות.
עוד בעיה רצינית של החרדים, מבחינת הדמוקרטיה, היא הסמכות הרבנית. המצב בו אדם
מצביע לפי מה שהרב הגדול קבע הוא בלתי נסבל. הוא מבוסס, אמנם, על רעיון יפה: הרב הוא
אדם חכם ממני, ההצבעה שלו טובה ומועילה יותר מאחרות ולכן כדאי גם לי להצביע כמוהו. אלא
מה? הרב מתמצא בענייני יהדות, לא פוליטיקה רציונלית והומניסטית. הבחירה שלו עשויה להיות
פחות מאופטימלית מבחינה זו. יש כאן בלבול בין יהדות ופוליטיקה, שאינו מקרי כלל וכלל.
בנוסף, ההצהרה "הרב חכם יותר ממני" ניתנת לתרגום ל-"הרב שווה יותר ממני". הרי אם על פיו
יישק דבר, הוא מהווה שלטון מבחינתי = עליון ממני. הכרה בעליונות של אדם אחר היא הכחשה
של עקרון יסוד של הדמוקרטיה - השוויון בין כל בני האדם. לכן הצבעה לפי אדם אחר היא
הצבעה אנטי-דמוקרטית. על כל אזרח במדינה דמוקרטית מוטלת החובה לחשוב ולשקול בעצמו
את המידע ולהחליט במי לבחור. אם לא, היינו יכולים לתת לרבי מאה אלף מעטפות ולחסוך
להמוני מצביעים את הטרחה להגיע לקלפי, חלקם גם יותר מפעם אחת. אגב, המפלגות אינן ששות
למסור לידי הציבור את המידע הדרוש לו, וזו עוד בעיה רצינית ביותר בדמוקרטיה הישראלית,
שהפעם (תאמינו או לא, ציניקנים) לא החרדים אשמים בה.
יש לבעיה זו פתרון פשוט. לנקות את הדמוקרטיה מכל ההשפעות הלא-הומניסטיות שדבקו בה,
וביניהן, למשל, פוליטיקת הכיכרות והדת. זה ינטרל את כל ההשפעות המזיקות מכל הסוגים. זה
המקום לסגור את המעגל ולהזכיר את הציטוט מתחילת המאמר: "אנו בעד הפרדת הדת
מהמדינה בתנאי שגם החילוניות תופרד מהמדינה". יסוד הדמוקרטיה הוא בחילוניות. זה כמו
לנסות להפריד חתול מהגובה שלו. אין חיה כזאת. העובדה שמערך ההסברה החרדי (שבראשו
אדם ידוע מאד), לא פחות, אומר שטות כזאת אמורה להטיל פחד בלב כל אדם בעל מודעות
פוליטית. אין הם מבינים את מהות השלטון שלנו, וחותרים תחתיו. אסור לתת לזה לקרות.
לראש הדף
7. דברי סיום נזעמים
אובייקטיביות, יש להבין, אינה בהכרח סלחנות. לא שמעתי אף פעם מישהו דורש מהחרדים
להיות אובייקטיביים. רק אנו, האנשים החורטים את הרציונליות על דגלנו, נדרשים לזאת. אך מה
בנוגע לבעיה עצמה? האדמה בוערת מתחת לרגלינו ואנחנו נשתוק? יש אשמים, חילונים כחרדים,
ויש להוקיע את מעשיהם הנפשעים. נמאס לשמוע את השטויות האלה, "אתה מלבה את השנאה
בעם" "אתה חד צדדי" וכיוצא בהן. שנאה לא תועיל במאום ובוודאי שלא אותה אני מחפש. אני
מעוניין בחיסול ההשפעה המזיקה וההרסנית על דרך החיים שלי, המבוססת על כבוד בני האדם
באשר הם. ולקוראים עדיני הנפש שנעלבו מהכעס שהבעתי במאמר אוסיף: איה האובייקטיביות
שלכם? האם קראתם בכלל מה שכתבתי? אילו פגמים מצאתם? זאת אני רוצה לשמוע, לא ניתוח
פשטני של האופי שלי-עצמי. אך למה לי להתלונן בכלל? החשוב באמת הוא שהקוראים ייצאו
מהאפתיה שלהם; פחות חשובה הדרך בה זה נעשה.
הערה נוספת: ניתן לטעון שאני מכליל את דעותיו של הממסד החרדי על הציבור החרדי כולו ללא
הצדקה. אני אומר - אדרבא, הראו לי שאני טועה. היכן הם אותם חרדים בני-חיל, שיקומו ויאמרו
- "עד כאן, לא בזאת אנו מאמינים"? שישליכו מעליהם את הממסד שלא מייצג את דעותיהם
שלהם? שיעשו מעשה ויוכיחו לכולם שאכן לא נס ליחה של היהדות האמיתית, המקורית, אוהבת
האדם ורודפת הצדק והחופש?
המחבר, מאי '99
לראש הדף
נספח
מדוע החוקים ההומניסטיים הם הטובים ביותר
(או: ביקור החייזר)
דמיינו לעצמכם חייזר המגיע לביקור בכדור הארץ. האתר הראשון בו הוא נוחת הוא, משום מה,
דווקא זה של "חופש". הוא מסתובב קצת, נכנס לאתרים המקושרים, קורא
פה ושם ומגיע למסקנה שאי אפשר להוכיח שיש אלוהים. לאחר מכן הוא יוצא לעולם האמיתי
ומתחיל לתחקר אנשים לגבי הדברים בהם הם מאמינים. את כל החוקים שהם מפרטים בפניו הוא
רושם בקפדנות, ומוחק חוקים הסותרים זה את זה. למשל, הוא שומע ממחזיר בתשובה
שהיהודים שווים יותר מכל השאר. לאחר מכן מספר לו נוצרי אדוק מדי שהנוצרים טובים יותר
מהיהודים. "הממממ..." מגרד החייזר את האנטנות שלו "יש כאן סתירה" - ומוחק את שתי
האמרות האומללות האלה, משום שאין לו כל דרך להחליט מי נכונה יותר, אם בכלל.
מה יצא לו בסוף? כל החוקים המפלים, השוביניסטיים, האתנוצנטריים, המבדלים, המסכסכים
- כולם ייעלמו. אלו שיישארו הם אלו המאחדים את כל בני האדם, החפצים בטובת כולם,
הדוגלים בחרות, אחווה ושוויון. במילים אחרות - החוקים ההומניסטיים.
לסיום, ייפגש החייזר עם חרדי. "אבל מר חייזר," יאמר החרדי "אנו יודעים שיש אלוהים והוא
נתן לנו את החוקים, ולכן חוקים אלו הם הנכונים". "רגע," יקמט החייזר את מחושיו "זה לא
אתם, אלה שטוענים שהרוב קובע? כי אם ספרתי נכון, יש הרבה יותר נוצרים מאשר יהודים, והם
אומרים שהחוקים שלהם נכונים". ולך תתווכח.
* ההתייחסות השונה ליהודים ולגויים ולגברים ולנשים בחוק היהודי מוכיחה זאת. אם מישהו רוצה להתווכח על
כך, הרי הוא מניח מראש שהגויים (או הנשים) נחותים יותר ולכן החוקים אינם אגואיסטיים/מפלים אלא צודקים,
ובזה הוא מאשש את הנאמר, וכבדרך אגב גם מוכיח שהוא בהמה.
חזרה
** את זה לא אני אמרתי. תקשיבו למחזיר בתשובה פעם ותראו
חזרה
לראש הדף
מאי 1999