על חינוך וכסף

באותו נושא, מאמר של אריה כספי ב"הארץ"

מספרים יכולים לזעזע. המספרים עצמם הם נייטראליים, כמובן, אבל בהקשרים מסויימים המשמעויות המיוצגות על ידי המספרים יכולות לזעזע, ולא רק את מי ששונא מתמטיקה. סטיבן הוקינג מספר על ספרו רב-המכר "קיצור תולדות הזמן", שהמו"ל שלו איים עליו שכל נוסחא שתופיע בספר תקטין בחצי את מספר הקוראים. הוקינג בחר להשאיר בספר נוסחא אחת, ולהסתכן במחצית מהקהל, משום שחשב שלא יוכל לכתוב את הספר בלעדיה. אני מרגיש שעם כל מספר שיופיע כאן עוד זוג עיניים יבחר לעבור לעמוד הבא, ולכן אשתדל למעט במספרים. אבל לגמרי בלי אי אפשר - אז בואו נגמור אתם על ההתחלה. 2020 ,12%, כ-8%, וזהו. מבולבלים? חכו חכו.

• 12% מתלמידי הגנים ובתי הספר בארץ לומדים במוסדות חרדיים.
• כ- 8% מאזרחי ישראל הם חרדים. יש הטוענים שפחות, יש הטוענים שיותר, על פי מצב הירח והנטייה הפוליטית של מי שסופר.
• בשנת 2020 יהיה הציבור החרדי מחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל, על פי אומדנים שונים.

שלושת המספרים האלו מביאים למסקנה שחינוך חרדי (או להבדיל, חינוך הציבור החרדי) הוא שדה קרב מרכזי במלחמה על דמותה של מדינת ישראל.

למה חינוך?

בזמן ממשלת רבין השניה ('95-'92) הפך תקציב משרד החינוך לנתח השני בגודלו בתקציב המדינה, ורק תקציב משרד הביטחון גדול ממנו. בכך הפך תפקיד שר החינוך ממשרה זנוחה, שהמפד"ל מקבלת כתוספת ל"שר הבכיר" שהיא דורשת, לתפקיד נחשק, שכל המפלגות נלחמות על איושו. אבל למה בכלל יש משרד חינוך ותקציב חינוך? למה צריכה מדינת ישראל להשקיע הון עתק בהקניית ידע, ערכים או השכלה לזאטוטיה? ומי בכלל קבע שהמדינה היא המוסד המוסמך לספק את החינוך הטוב והראוי לילדינו? מדוע לא יחנך כל איש את ילדיו לפי השקפתו ואמונותיו, ונחסוך את הכסף המיותר מהתקציב?

התשובה טמונה בהיותנו חברה, ולא קבוצה מקרית של פרטים. בחוזה הבלתי כתוב שבין הפרט לחברה (ה"אמנה החברתית"), כלולים שני סוגים עיקריים של כללים: זכויות של הפרט מצד שאר הפרטים ומצד החברה כולה (למה אני רשאי לצפות), וחובות של הפרטים החברים כלפי החברה כולה (למה רשאית החברה לצפות). כללים אלו הם ההופכים אותנו מאוסף אנשים הגרים בשכנות לקבוצה אחת (וכל מהותו של אתר חופש היא להשפיע על מה יופיע ומה לא יופיע בחוזה הזה). אחת הזכויות הבסיסיות ביותר של הפרט, המהווה בסיס לכל קיומה של החברה, היא הזכות לדעת מה כתוב בחוזה - הזכות לקבל גילוי נאות מצד החברה לגבי מה מצופה ממנו כחבר בה, ומה מגיע לו בתמורה.

סעיף זה לבדו יכול להיות ההצדקה לקיומה של מערכת חינוך, אשר תיידע כל פרט ופרט על זכויותיו וחובותיו, מרגע שהוא מצטרף לחברה, ומסוגל "לחתום בעצמו" על החוזה. ברוב המקרים זה קורה בגיל הגן, ובמידה פחותה יותר בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי. הסיבה שהתהליך הוא ארוך ולא מיידי היא פשוטה - לחברה יש אינטרס ברור שמרגע שהפרט נכנס תחת כנפיה הוא לא ירצה לצאת אף פעם. לכן ה"יידוע" על זכויותיך וחובותיך החברתיות נעשה בצורה של הטמעת הערכים והכללים הללו ברובד העמוק ביותר האפשרי - חיברות (סוציאליזציה) בלשון הסוציולוגים. אבל כאן לא נגמרים האינטרסים הגבוהים של החברה - אנחנו עדיין רוצים שכל פרט ופרט ימצה ככל האפשר את הפוטנציאל שלו להצליח ולתרום לעצמו, ותוך כדי כך גם לתרום לחברה (או אולי להיפך?). בשל כך בוחרת מערכת החינוך (שהקמנו בתחילת הפסקה) להקנות במידת האפשר ארגז כלים עשיר לפרט, שיאפשר לו לשרוד ולהצליח בתור חבר בחברה. הכלים הראשונים (והבסיסיים ביותר) בארגז הם לימודי קרוא וכתוב ותחילת לימודי החשבון בכיתה א', והאחרונים בו (והנדירים בהתאם) הם התארים המתקדמים באוניברסיטאות.

אז הקמנו מערכת חינוך לתפארת, ופתאום מתחילות להתעורר בעיות - כמו בכל חוזה לא כתוב, יש ויכוח בין הצדדים (רק כמה מיליוני חתומים, במקרה שלנו) על מה בעצם כתוב בו. האחד רוצה להוסיף, השני לגרוע, והשלישי להרוס הכל ולבנות מהתחלה. זהו המשחק הפוליטי המוכר וההכרחי, אבל הנחות היסוד לא משתנות - מערכת החינוך המנוהלת וממומנת על ידי המדינה (=החברה) חייבת לספק מקום לחיברות הבסיסי של ילדיה, ולתת להם ארגז כלים עשיר ככל הניתן להצלחה בחיים. אחד הפתרונות המקובלים לאזורים היותר חמים של הויכוח, הוא יצירת מערכות חינוך פרטיות כתוספת או כאלטרנטיבה. תנועות הנוער הן דוגמה טובה למערכת נוספת, הממשיכה את עבודת החיברות על פי ערכים והשקפות מסוימים, אחרי שמערכת החינוך "הרשמית" סיימה את חלקה העיקרי בתחום זה. דוגמה אחרת היא תיכונים פרטיים המבקשים להעניק לתלמידיהם ארגז כלים עשיר יותר מזה הזמין להם במערכת החינוך הרגילה. המשותף לשתי דוגמאות אלו הוא שהן אינן באות להחליף את מערכת החינוך הרשמית, אלא להוסיף עליה - תנועות הנוער עושות זאת על ידי דרישת זמן נוסף מהחניכים, ובתי הספר הפרטיים נדרשים לפיקוח של משרד החינוך, המוודא שהם עומדים בתוכנית הלימודים המינימלית שקובע המשרד.

אז מה כל כך גרוע?

כאן מתגלה העיוות הנורא שבקיומן של מערכות החינוך העצמאיות של המגזר החרדי - הן קיימות בהסכמה ממשלתית (=הסכמת נציגי החברה) ובמימון תקציב המדינה, אבל הן לא עומדות באף אחד מהקריטריונים לפתרון לגיטימי. הן טוטאליות - כבר מגיל גנון הילד נחשף רק למערכת החינוך האלטרנטיבית, ואינו זוכה לחיברות המגיע לו, שאמור לקשר אותו אל כלל החברה, והן נטולות פיקוח - גם אם על פי חוק עדיין מחויב החינוך החרדי להעניק לתלמידיו חלק מארגז הכלים המינימלי (וההקלות הרבות ש"נתפרו" למען החרדים בחוק הופכות ארגז כלים זה לפחות ממינימלי) אף אחד לא מדמיין לנסות לאכוף את החוק הזה. אם להוסיף חטא על פשע, מערכות אלו מגדלות ילדים שאינם מזדהים עם החברה, אינם רואים עצמם חלק ממנה, ומתייחסים לשאר החברים בה כנחותים במקרה הטוב.

התוצאה: קבוצה גדולה ומשמעותית בתוך החברה, שאינה שותפה לערכיה ולכללי ההתנהגות הבסיסיים הנהוגים בה (משום שלא זכתה לחיברות המאחד), ושאין לה את היכולת להצליח בחברה ולתרום לעצמה ולסובב (משום שלא זכתה להקניית כלים אלו, ולו ברמה הבסיסית ביותר). על פי כל הגיון פשוט, מערכת חינוך חליפית זו הייתה צריכה לזכות באחוז זעום מהתקציב הניתן למערכת החינוך הכללית, כנגד אותו חלק זעום מתפקידיה שהיא בוחרת למלא (הוראת עברית, שמרטפות וקצת נימוסים שבין אדם לחברו), ולגייס את שאר תקציבה ישירות מהורי התלמידים. במקום זה, החינוך החרדי בישראל זוכה לתקציבים שלכל הפחות מתקרבים למגיע להם על פי חלקם באוכלוסייה (אם לא עולים עליו), ובשל כך (ובשל העלות הנמוכה יותר, הנובעת מהרשלנות הפושעת של המחנכים החרדיים כלפי ילדיהם) זוכים לתנאים פיסיים טובים הרבה יותר מהמקובל במערכת החינוך הכללית.

ואם בכל זאת אנחנו רוצים לאפשר לחרדים לחנך את ילדיהם בעצמם ולפי דרכם? אז כמאמר הדוגלים בעצמאות אמריקה מאנגליה (מסיבת התה של בוסטון, אם מישהו זוכר): "No Taxation without Representation!" או בעברית - אתם רוצים את כספי המסים שלנו? תנו לנו ייצוג במערכת החינוך שלכם. אתם רוצים תקציב ייחודי? תאפשרו פיקוח על התכנים המועברים, החל מגיל הגן ועד לישיבות הגבוהות ביותר, שיבטיח גם את הסולידריות של הילדים החרדים עם שאר החברה (במקום התנכרות והתנשאות כיום) וגם את היכולת שלהם לתמוך בעצמם ביום מן הימים, ולהפוך לחברים תורמים לעצמם ולחברה, שמימנה את חינוכם.

ולסיכום -

תקציב החינוך לא מופיע בעשרת הדברות, ולא נופל מהשמיים כמו מן. יש לכסף הזה מטרה וייעוד, שהם הבסיס הראשוני לקיומה של חברה. לא טובת ההורים היא העומדת לנגד עינינו, אלא טובת הילדים. חשוב לזכור: אם מי שמשלם את הכסף הזה לא דואג שהוא ימלא את המטרה שלה הוקצב, הוא מועל בתפקידו לכל הפחות, וגוזר את גורל החברה לכיליון במקרה הרע. חברה הבוחרת לממן מערכת חינוך בדלנית ללא פיקוח, כורתת לעצמה רגל, אם לא ראש.