מבט אישי על חיוי הבלכי

קראתי בעניין רב את המאמר המשרטט קווים לדמותו של אחד האפיקורסים הנועזים ביותר בדברי הימים, הלא הוא חיוי הבלכי, מאמר המסתמך על ספרו של משה גיל (ספריית פועלים, 1965). מהרבה בחינות עולה חיוי הבלכי על כל הלוחמים בחשכת הדת שבאו אחריו, כי הוא חי בתקופה חשוכה מאוד - המאה ה 9, הלוז של מה שנהוג לכנות בשם "חשכת ימי הביניים", ועוד בעיר בלך באפגניסטן, מקום שעד עצם היום הזה שוררת בו נחשלות מבהילה. הוא לא זכה לקבל השראה מן הרנסנס התרבותי של אירופה כמו ברוך שפינוזה, ומובן שלא זכה להכיר את המחקר המודרני של המקרא. ובכל זאת, בשכלו הבהיר הבחין עד כמה תכונות האל במקרא נראות פגומות: הוא יוצר את האדם כבעל יצר רע, ואחר כך מעניש אותו על כך! האל המקראי חסר ידע (שואל את האדם היכן הוא, מנסה את אברהם כדי לדעת את גבולות אמונתו), הוא דורש מהאדם דרישות חסרות הגיון (דם הזבח, מאכלות אסורות).

וזאת לדעת: גם חז"ל וגם פרשני ימי הביניים חשו בדיוק מה שחש חיוי הבלכי, אלא שלא היה להם העוז לומר לצאן מרעיתם שהתנ"ך מלא סתירות, חוסר הגיון וצווים חסרי שחר. הם היו משוכנעים, שאף על פי כן, בתנ"ך מצויים דברי אלוהים חיים, ואוי לו למי שיכחיש זאת - כל הקללות שבויקרא כ"ו ודברים כ"ח, וכן כל קללות הנביאים הזועמים - יחולו על ראשם. הברירה שנותרה בידיהם הייתה לפרש, להחליק ולדרוש דברים שעל פניהם נראים באמת חסרי שחר.

חיוי הבלכי היה הראשון שלא פחד, שהבין שבני אדם בעלי נפש מסוכסכת בנו גולם אדיר ממדים של שטויות, והם סוגדים ליציר כפיהם.

ספרו של חיוי הבלכי, ובו 200 שאלות חכמות על הספר המבהיל ביותר שקבע את גורל העולם לשבט, לא הגיע לידינו - נמצאו בוודאי שומרי האמונה שהשמידו אותו באיזה שהוא שלב בדברי הימים. אנו יודעים על קיומו מהפולמוס שערכו נגדו ר סעדיה גאון ור' אברהם אבן עזרא. מעניין שר' אברהם אבן עזרא, שהיה ספקן גדול בעצמו, מצא לנכון לקלל את חיוי הבלכי על דברי האפיקורסות שלו ועל עוז רוחו. ר' אברהם אבן עזרא הבין, למשל, שלא ייתכן כי משה רבנו יכתוב פסוקים כגון "והכנעני אז בארץ", - בראשית י"ב 6; "וירדוף (אברם) עד דן" - שם, י"ד 14; "אלה הדברים אשר דיבר משה... בעבר הירדן...", דברים א' 1 ועוד. זאת הרי כפירה ביסוד היסודות של האמונה (אם משה לא כתב את התורה - הרי שהתורה לא הגיעה אלינו ישירות מפי האל, כפי שהתורה טוענת!). אבל ר' אברהם אבן עזרא עושה את זה ב"שו שו" גדול, ורק מרמז על מחשבותיו האפיקורסיות (ראו, למשל, דבריו לבראשית י"ב 6, הדיבור המתחיל "והכנעני אז בארץ").

חיוי הבלכי היה עבורי מורה דרך גדול, ובעקבות השפעתו והשראתו עליי כתבתי מספר ספרים "המוות והנצח - עיוני מחקר במקרא" (אור-עם, 1977), ששובץ מאוחר יותר בספר "אדיפוס ואבשלום" (ידיעות אחרונות, 1996); "שיחות עם חוזר בתשובה" (עם חופשי, 1999); ובעיקר, הוא השפיע על כתיבת ספרי "התנ"ך כף החובה" (סטימצקי - תמוז, 1986).

התנ"ך כף החובה

בעטיו של הספר האחרון, היו דרישות לפטר אותי ממשרתי במשרד החינוך. הוקמה ועדה שדנה בענייני, ובראשה עמד דוד פור, איש קיבוץ נצר סירני, וזאת כשבראש המשרד עמד השר יצחק נבון - לא זבולון המר או יצחק לוי הדתיים!. הוועדה קראה לי לבירור, אך כיוון שהוכחתי להם שלא עברתי על שום סעיף בתקשי"ר (תקנות שירות עובדי המדינה), פטרו אותי בנזיפה.

בכל זאת השתנה משהו מימיו של חיוי הבלכי בעולם "הנאור" - לא נידו אותי, ולא שרפו את ספרי. לעומת זאת, העולם החשוך נעשה עוד יותר חשוך. הטמטום הוא כנראה צורך נפשי, והרציונאליות שרויה תדיר במגננה.