הכשרות: כלוב המזון של הדת היהודית

כל בני האדם זקוקים למזון על מנת לחיות. כל מוסד פוליטי המסוגל לשלוט על הרגלי האכילה של בני-אדם, זוכה לעוצמה אדירה. דיני הכשרות של הדת היהודית אוסרים, מתירים, מווסתים, מודדים ומנחים את צריכת המזון של היהודי הדתי. ההיגיון מאחורי החוקים הללו הוא פוליטי לחלוטין, ומבוסס על שליטה. עם זאת, הוא מטשטש את מטרותיו הכוחניות מאחורי ערבוביה של נימוקים בריאותיים מפוקפקים, הסתייגויות המבוססות על דעות קדומות, ושנאת זרים פשוטה.

חוקיה הנוקשים של הדת היהודית הפכו אותה לכת סגורה ומצומצמת למתי-מעט: 18 מליון יהודים בלבד, מתוך 6 מיליארד בני-אדם בכדור הארץ (דהיינו, פחות מאחוז). רוב העולם בו אנו חיים מורכב מנוצרים (33% מהעולם), מוסלמים (20% מהעולם), הינדואיסטים (13%), בודהיסטים (6%) ועוד. רוב-רובו של העולם, למעשה, איננו שומר על כשרות כלל.

מדוע התפתחו דיני הכשרות?

דיני הכשרות הם חלק מן הפוליטיקה של הדת היהודית. מטרתם: להגביל את חופש התנועה, ההתקשרות, ההסתגלות וההיטמעות של היהודי ברחבי היישוב, המדינה ושאר העולם. ההיגיון מאחורי הדינים הוא פוליטי, לא תרבותי, לא קולינרי ולא בריאותי. דיני הכשרות התפתחו על ידי פוליטיקאים יהודים ומנהיגי קהילות, כמכשיר לביצור כוחם ומעמדם כמנהלי חיי-אדם. הרבנים, יוצאי שבט לוי וכהן, השתמשו בכשרות כדי למנוע מיהודים אחרים לנדוד בעולם, להפחית יצירת מערכות יחסים פתוחות עם נוצרים ומוסלמים, ולמנוע מיהודים להתנתק מן הקהילה ו/או להרחיב את זהותם העצמאית. הכשרות הידקה את שליטת מנהיגי הקהילה בצאן מרעיתם.

היהודי שומר הכשרות איננו מסוגל לנוע כאחד האדם. הוא תמיד זקוק למסעדות כשרות, לחנויות מזון כשרות, להכשר רבני צמוד, להשגחה הלכתית. היהודי שומר הכשרות הוא למעשה אדם מוגבל מבחינה גופנית, מחשבתית ותרבותית: הוא אינו יכול לבקר במקומות בהם אין יהודים אחרים; הוא אינו יכול להיפגש לארוחת צהריים עם נוצרי או מוסלמי; אינו יכול ללון במלון או אכסניה שאינם מגישים אוכל לא-יהודי; אינו יכול ליהנות ממטעמיה של תרבות אחרת, ואינו יכול לחרוג מן ההרגלים הקודמים של קהילתו הכפרית הקטנה.

הכשרות מונעת מן היהודי להכיר כראוי תרבויות אחרות. דיני הכשרות גורמים ליהודי להסתגר בקהילתו הקטנה, וליצור גטו בו הוא אוכל יום-יום, עד שארית חייו, מזון מסויים בלבד. הכשרות, למעשה, אוסרת על היהודי לפגוש לא-יהודים בנסיבות חברתיות. אל כל אירוע חברתי משמעותי מתלווה תמיד טקס של אכילה. אלא שהיהודי מנוע מלאכול עם נוצרים, מוסלמים או אתיאיסטים, וכך הוא מוגבל לחברה יהודית-דתית בלבד.

מה כשר ומה לא? המבחן הוא שרירותי לחלוטין. כוח הפסיקה נתון בידי רבנים ופוליטיקאים. משגיחי הכשרות קובעים את ההכשר לפי קריטריונים חסרי כל הגיון מדעי, גסטרונומי או אפילו בריאותי. למעשה, דיני הכשרות מבוססים על גחמות: הרבנים עוטפים את החלטותיהם בביסוסים מוסרניים, כמו למשל "אל תבשל גדי בחלב אימו", שאולי נשמע טוב לאוזניים, אבל אין מאחוריו שום הגיון. לא פלא שרוב תושבי כדור הארץ אינם פועלים לפי דיני הכשרות, ותוחלת החיים של ה"לא-כשרים", כמו היפנים, השוודים, הגרוזינים והקנדים גבוהה לא פחות משל היהודים, ולרוב אף יותר.

רוב היהודים בישראל לא מסוגלים לנמק מדוע הם שומרים כשרות. התירוץ המקובל ביותר הוא "מסורת". הדבר דומה למצב שבו אדם כלשהו יקום כל בוקר ויחבוט את ראשו בקיר שלוש פעמים; כאשר ישאלו אותו מדוע עשה זאת, יגיד "סבא שלי עשה זאת, אבא שלי עשה זאת, ומי אני שאלך נגד המסורת?". נימוק ה"מסורת" הוא מעגל-קסמים סגור שאיננו פותר דבר, בדיוק כפי שההגדרה "יהודי = מי שאימו יהודיה" היא סתומה וחסרת-משמעות. איך יודעים שעיגול הוא עיגול? עיגול הוא מי שצורתו עגולה, יאמר היהודי וירגיש חכם.

למעשה, הסיבות שבגללן אנחנו שומרים כשרות הן אלו:

1. פחד אישי משינוי באורח החיים
2. פחד מתגובת ההורים ושאר המשפחה
3. פחד מפני איומיהם של מנהיגים פוליטיים, בעיקר דתיים
4. פחד מחרם כלכלי
5. הרגלים חינוכיים וקיבעונות תרבותיים
6. תשוקה לזהות ייחודית
7. בורות היסטורית

האומנם הכשרות היא שהחזיקה את העם היהודי לאורך הדורות? נימוק מפוקפק ביותר. שואת יהודי אירופה, בה חוסלו שישה מליון יהודים (שליש מן העם כולו), בוודאי לא נמנעה בגלל דיני הכשרות. גם גירוש יהודי ספרד, חורבן הבית הראשון והשני, כולם לא נמנעו בגלל הכשרות. להיפך: בגלל הכשרות, בין השאר, הקהילות היהודיות נהגו להצטופף באזורים קטנים ומוגבלים. למעשה, רוב ניצולי השואה לא שמרו על הכשרות אף לרגע. לא נמצא עד היום שום קשר סיבתי בין דיני הכשרות ובין חוזקה הפנימי של התרבות היהודית.

האם אין הגיון בריאותי מאחורי דיני הכשרות? לא, אין שום הגיון. אכילת בשר וחלב במקביל, לכשעצמה, איננה מזיקה לבריאות. ניתן לאכול עוף אפוי בתנור במעט חמאה, ועדיין אין כל פגם בריאותי בעצם המאכל. התפריט היהודי הנהוג בשכונת מאה-שערים איננו בריא יותר מזה הנהוג בפריז, לונדון או מילאנו. בשר החזיר אמנם שומני, אך אם אוכלים ממנו במנות קטנות ולעתים רחוקות, אין בכך כל נזק. עוף לא-כשר הוא מאכל בריא. בשר כשר, באופן כללי, הוא דווקא מלוח יותר, ועודף-מליחות עלולה בהחלט להזיק לבריאות. יין כשר איננו בריא יותר מיין רגיל. היפנים, למשל, נוהגים לאכול פירות-ים ("שרצים", בשפת הדת היהודית) ודגים "נאים" (סושי = דגים חיים, לא מבושלים), אך מומחי-מזון קובעים שהתפריט היפני הוא בין הבריאים ביותר בעולם. תוחלת החיים של היפנים היא הגבוהה ביותר בעולם כיום.

האם הכשרות מהווה חלק בלתי-נפרד מהתרבות היהודית? בטיעון זה דווקא יש הגיון אנתרופולוגי מסוים. אכן, מוסד הכשרות הפך לחלק בסיסי מן התרבות היהודית בכל העולם. עם זאת, לתרבות היהודית המודרנית יש סממנים נוספים, לא פחות חשובים: טריטוריה (ישראל), שפה (עברית), מוסדות ציבוריים (הכנסת, משרדי ממשלה, בתי משפט), ספרות, פילוסופיה, מוסיקה, תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, ספורט, טיולים, חגים וימי זיכרון. אין שום צורך להפוך את המזון שאנחנו אוכלים לבית-סוהר, המונע מאיתנו לטייל בחופשיות בחו"ל, לטעום משפע המאכלים המדהימים הקיימים בארצות תבל, ולהרגיש לעתים כמו אזרחי העולם הגדול, ולא כמו עבדים לקהילה קטנה של אנשים צרי אופקים.

במה, אפוא, מזיקה לנו הכשרות? היא מונעת מאיתנו לסעוד עם עמים אחרים; היא מונעת מאיתנו את חופש התנועה הבינלאומי; היא מונעת מאיתנו היכרות עם מזונות חדשים, חלקם בריאים וטעימים מאוד; היא ממליחה את מזוננו ללא כל סיבה ובכך פוגעת בבריאותנו; היא מפרנסת מערך מיותר ועצום של משגיחים שאינם תורמים לכלכלה ולחברה; היא מבזבזת את זמננו; היא מטרידה את מוחנו כאשר אנו יוצאים לקניות; היא מגבילה את החופש שלנו בצריכה וקנייה של מזון; היא יוצרת חיכוכים מיותרים בין דתיים וחילוניים, ובין בני משפחה בעלי השקפות שונות; היא משמשת קרדום פוליטי בידי אנשים בורים, המתיימרים לשפר את איכות חיינו.

הכשרות היא כלוב פוליטי
ולכן הצעד הראשון העומד בפני אדם שוחר-חופש הוא
יציאה מכלוב זה - אל החירות