מביצים קשות לחוק טל

את סוף השבוע האחרון ביליתי עם חברים בבית הארחה באחד הקיבוצים בצפון. שום דבר מיוחד, סתם כמה זוגות שנפגשים פעם-פעמיים בשנה לטיולים וחוויות.

גם הקיבוץ היה רגיל לגמרי. קיבוץ ותיק ומבוסס, אשר מצא שענף חדרי האירוח משתלם ומועיל. החדרים היו במצב טוב ונקיים, האווירה נעימה, והמחיר, כולל ארוחת בוקר, בהחלט סביר.

הגענו לקיבוץ ביום חמישי בערב, וביום ששי בבוקר שמחנו לגלות שארוחת הבוקר היתה ברמה לא פחות טובה מהחדרים: מבחר גבינות וסלטים, לחם טרי, וגם מארחות חביבות שמציעות לנו ביצים באיזה סגנון שנרצה. "יפה מאוד" חשבתי לעצמי, "נראה מה ישאר מזה מחר בבוקר, ביום שבת". כשהעליתי את השאלה בפני חברי, הם בכלל לא הבינו על מה אני מדבר. "חכו ותראו", אמרתי.

ואכן, למחרת בבוקר, הכל היה אותו דבר, למעט קערת ביצים קשות, קערה שלא הייתה אתמול. כששאלתי מה זה (למרות שכבר ידעתי מה תהיה התשובה), נעניתי "זה בגלל הכשרות. בשמחה הייתי מכינה לך חביתה, אבל אז לא היינו מקבלים את זה" (ומצביעה על תעודת הכשרות שהיתה תלויה על הקיר).

ניחא שאני לא ממש מבין מה הקשר בין טיגון ביצת עין לאי-ערבוב חלב ובשר, ומילא שאינני מבין מדוע מי שרוצה לשמור שבת לא יכול להסתפק בזה שהוא בעצמו יקח ביצה קשה, ולא ייאלץ אותי לוותר על החביתה שלי, אבל התגובה של חברי סיפקה לי הארה בכיוון אחר לגמרי.

"טוב", אמרה אחת מהן, "זה ברור לגמרי, הקיבוץ רוצה לזכות גם באורחים דתיים" והמשיכה "ואם בגלל זה יש רק ביצים קשות בשבת, אז מה רע בזה?" היה הנהון מנומס סביב השולחן, מישהו ביקש להעביר את המלח, והשיחה עברה לנושא הבא.

ואני חשבתי לי: אם הציבור החילוני מקבל כמובן מעליו את זכותו של המיעוט הדתי לא רק לקבוע מה זה "כשר" בעיניו ומה לא, אלא גם לכפות את הגדרתו ואת האילוצים הנובעים ממנו על הרוב, אז חוק טל, בה המיעוט החרדי מכתיב למדינה מי הולך לצבא ומי לא על פי השקפת עולמו, הוא לא כל-כך בלתי הגיוני כפי שנראה במבט ראשון: מי שמוכן לקבל תכתיב על איזה ביצים הוא יאכל בשבת, אל יתפלא אם מכתיבים לו גם מי צריך לשרת בצבא, ולמי יש דברים יותר טובים לעשות...

ראה גם: אספרסו