אחרי עשרים שנה

סייברדין

עשרים הוא יופי של מספר, כשסופרים שנים. עגול, מוכר, קלאסי. גדול דיו ליצור הילה של תקופה ארוכה ומשמעותית, ועם זאת קטן מספיק כדי שגם הסופר וגם קהלו (או לפחות רוב קהלו) יזכרו ויבינו על מה הוא מדבר. אז הנה, לפני כמעט בדיוק עשרים שנים שלחתי לאתר "חופש" את המאמר הראשון שלי בנושא דת ואמונה, בעל השם הפרווה-להחריד "טיעונים בנוגע לקיומו של אלוהים". הייתי אז סטודנט צעיר, עם מדף של ספרי פילוסופיה, קילומטרז' בינוני בוויכוחי דתיים-חילוניים ברשת (חלק ניכר מהללו, אגב, עם דתיים נוצרים מחו"ל - לא הבדל גדול), הכרתי את החומרים הקיימים בעברית והרגשתי שחסר משהו מקיף ומסודר בצד החילוני. רוב התוכן שבמאמר הסתובב אצלי בראש זה מכבר, והכתיבה בפועל לא ארכה זמן רב. שפכתי את הדברים על המקלדת, לחצתי Send ו-

ועכשיו, שני עשורים לאחר מכן, אני קורא שוב את המאמר ההוא שלי. יש מקום לשיפור מסוים בצורת הניסוח, פה ושם הייתי יכול להרחיב יותר או פחות, לא כל הדוגמאות מושלמות בתכלית השלמות (אם נהיה עדינים), ועדיין ממעוף הציפור איני מוצא בו שום טעות יסודית, שום דבר שאפשר להצביע עליו ולומר "אכן, בעקבות עשור ומשהו של דיונים אינסופיים עם דתיים ברשת, אני מבין כעת שבנקודה הזו שגיתי לגמרי." עובדה זו כשלעצמה לא אומרת הרבה: אין לי ספק שגם רוב ברי-הפלוגתא שלי מאותם הימים עדיין בטוחים בצדקתם באותה מידה לפחות. אף על פי כן, בפרספקטיבה רחבה יותר, כמה דברים השתנו מאז ב"שדה הקרב" הרעיוני שבין דתיים לחילוניים בישראל.

קשה לדעת עד כמה, ואם בכלל, הייתה השפעה למאמר הזה ולמאמרים הנוספים שכתבתי בעקבותיו. לא הייתי היחיד, לא הראשון, ולפחות בחלק מהתחומים גם לא היסודי והמעמיק שבכותבים החילוניים, והפעילות שלי הסתכמה בכתיבה בזמן שאחרים עסקו בפעילות ציבורית פומבית ומשמעותית יותר. שני דברים אני כן מנכס לעצמי בלב שלם: (א) ראשי התיבות 'מחב"ת' (מחזיר בתשובה), אותם טבעתי ביוני 1999 במאמר "למכור דרך חיים - החזרה בתשובה כמסע פרסום" ושהפכו מאז למושג נפוץ ומוכר, ו-(ב) ירידת קרנה של הגימטריה כאמצעי שכנוע דתי, בזכות תוכנת הגימטריה שכתבתי (וכלי הגימטריה שצצו בעקבותיה) אשר ייתרה את התהליך המתיש שהיה עד אז נחלתם של משוגעים-לדבר בלבד וגילתה כהרף עין התאמות משעשעות למכביר לכל מילה או ביטוי. אם להסתמך על התגובות שקיבלתי למאמריי ועוצמתן הרגשית, נדמה שהאנשים עליהם השפעתי יותר מכל היו המחזירים-בתשובה הפופוליסטיים עצמם. בעיניהם נתפסתי כאויב מסוכן, בעל קשרים עמוקים ורחבים בהרבה מכפי שהיו במציאות, וככזה שחייבים להתייחס לדבריו עד היום, גם אם הדבר נעשה תמיד בדרך הפאתטית והמזלזלת האופיינית להם.

במובן מסוים, כל אותן מילים אינספור שכתבתי בנושא ברחבי האינטרנט, עשרות המאמרים ב"חופש", האימיילים והשרשורים - כולם לא היו אלא, כפרפראזה על הציטטה הידועה של אלפרד וויטהד, הערות שוליים ל"טיעונים בנוגע לקיומו של אלוהים". הם נבעו מאותו מקור וכוונו לאותו קהל, וכשהבחנתי שגם השפעתם נותרת תחומה בגבולות ברורים הבנתי שהנושא מבחינתי מוצה. אמרתי מה שהיה לי לומר. עברתי לעולמות תוכן אחרים, לעיסוקים אחרים, וגם אם תפיסת העולם האתאיסטית שלי רק התבססה והתחדדה, לא הרגשתי שיש עוד טעם להשחית את זמני ולפרוס אותה בפני כל מצורע וזב חוטם שרואה בעצמו את שליח האל בפורום נידח.

כשאני חוזר בזכרוני אל הימים הראשונים של פעילותי ב"חופש", הייתה אז באוויר תחושה של סכנה ברורה, אולי אפילו מיידית, מצד הפוליטיקה החרדית ותנועת ההחזרה בתשובה שהייתה גם היא, לפחות למראית עין, חרדית. הרגשנו שאם הציבור החילוני לא יתעורר ומהר, תהיה פה מדינת הלכה תוך שנים ספורות ממש. ובכן, עשרים שנים חלפו, מדינת ההלכה טרם קמה, אבל לא נעמיד פנים שזה קרה רק בזכותנו. הכוחות שאחראים לכך מגוונים ומורכבים הרבה יותר. בין הכוחות הללו נמנים המאבק המתחולל מתחת לפני השטח בין הציבור החרדי לציבור הדתי-לאומי, וכן אפקט מרתק שממדיו האמתיים הולכים ומתגלים, וכנראה גם הולכים וגדלים, והוא נטישת הדת בציבור הדתי עצמו.

פעמים רבות נשמעו מכיוון הדתיים ביקורת ו/או לעג כלפי התרבות החילונית הפופולרית, הרשתות החברתיות באינטרנט, הסמארטפונים וכדומה. ביקורות אלה הלכו והתגברו בעשרים השנים שחלפו (לצעירים שביניכם: לפני עשרים שנה לא היו כלל סמארטפונים), ולמגינת ליבי נאלצתי להסכים עם המבקרים לא פעם בלב שלם, גם אם לא מאותם טעמים. צחוק הגורל הוא שאני הסכמתי איתם יותר מאשר צאן מרעיתם: חלק משמעותי מהצעירים הדתיים-לאומיים, כפי שניסחו זאת בזהירות לאחרונה במגזר, נמצא ב"מדרגה רוחנית נמוכה יותר" מאשר הוריהם. אין הכוונה לומר שהם נעשים אתאיסטים לוחמניים וזוללי חזיר, רק שהחיים המודרניים חזקים יותר מהחינוך הדתי המהולל, והצעירים מוותרים בשקט על חלקים נבחרים ממנו. אי-אז בעבר הרחוק, באחד מהדיונים האינסופיים ברשת, מחב"ת כלשהו האשים אותי שאני (כמו כל החילוניים) בוגד באשתי ומשתמש בסמים. כשהבהרתי שזה לא המצב, הפטיר "אז לא הייתה לך עדיין הזדמנות". שאלתי אותו אם זו הסיבה שמנהיגים דתיים רבים כל כך מתעקשים על הפרדה - בין בנים לבנות, בין מערכות החינוך ועוד. האם הם מבינים בסתר ליבם שברגע האמת, ברגע שתופיע ההזדמנות, ה"ערכים" וה"התחזקויות" שניסו להחדיר בקהלם מגיל אפס יתמוטטו כמגדל קלפים, וההתנשאות שלהם על החילוניים תתגלה במערומיה? ובכן צדקתי, זה בדיוק מה שקרה בעקבות הכניסה של הטכנולוגיה המודרנית המשוקצת לשימוש נרחב.

מה עושים נגד תופעת החילון המזעזעת הזו? בטוויסט אירוני ומענג ממש, גופים דתיים שונים החלו ליצור אתרי אינטרנט עם מאמרי התחזקות, דת-מול-מדע ושאר הנושאים המוכרים... כשהפעם הם מופנים לא נגד התינוק החילוני שנשבה במטרה להחזירו הביתה, אלא לתוך הבית פנימה, בניסיון לעצור את הנטישה. ומה שעוד יותר מצחיק, התכנים הם אותם תכנים כמו אז. הגישה היא אותה גישה עבשה ושחוקה, הרדידות הפסודו-אינטלקטואלית אותה רדידות, הסאבטקסטים עדיין בעלי אותה רמת תחכום ועידון כשל בת-יענה שיכורה (כגון: "האם קניבליזם, הומוסקסואליות, פורנוגרפיה והתעללות בבעלי חיים, הם טובים או רעים?"). עד כדי כך שעיון קצר באחד מהאתרים הללו גרם לי לפלאשבקים עזים לתחילת שנות האלפיים, והחלטתי להעניק גם לצדיקים אלה ראשי תיבות משלהם: משב"תים, לאמור "משאירים בתשובה".

כל זה לא אומר שהמשב"תים לא משתדלים להתעדכן בתחום, אז מתוך רחמים למאמץ הפאתטי שלהם ומתוך קצת נוסטלגיה, הבה נתבונן בדוגמה: מאמר שמנסה להוכיח שלא ייתכן מוסר חילוני-אתאיסטי. הטענה הראשית, כרגיל, היא שאם אין מקור אחד ויחיד למוסר "נכון", אז כל אדם יגדיר את המוסר איך שבא לו, ואם אדם מחליט שהוא פדופיל קניבלי מתעלל בחיות, או הומוסקסואל רחמנא ליצלן, אין לאחרים שום זכות לגנות, להוקיע אותו או להתנגד למעשיו. הכל יהיה לגיטימי באותה מידה והחברה האנושית תתמוטט בן-לילה. רק אם יימצא מוסר אובייקטיבי ממקור מוסמך (ולדעת הכותבים זהו לגמרי במקרה המוסר היהודי-דתי המקובל בסביבתם הקרובה, ולא אף אחת ממערכות המוסר הרבות האחרות ברחבי העולם, שמקובלות על הרבה יותר אנשים ובאותה רמת להט) - רק אז נוכל להסדיר בלב שלם את כללי ההתנהגות בחברה ולמנוע מעשים מחרידים ובלתי נתפסים כמו קניבליות, הומוסקסואליות, כתפי נשים חשופות וכיוצא בהם.

לבעיה הקשה הזו של המוסר התייחסתי מזמן במאמר "למה לי לעשות מה שאלוהים אומר?". לא באמצעות ביסוס הלגיטימיות של מוסר אתאיסטי (מה שאכן אינו מובן מאליו והיה מצריך ספר שלם אם לא יותר), אלא על ידי הצגת הכשל המובנה בעצם הרעיון של "מוסר אובייקטיבי", אפילו בהנחה שיש אלוהים ושהוא הכתיב את הכללים בדיוק כפי שהמחב"תים והמשב"תים רוצים שנאמין. השורה התחתונה הייתה שגם המאמין, כל עוד הוא אינו משלה את עצמו, נאלץ בהכרח לבחור בין שתי אפשרויות: קבלה רובוטית וחסרת כל שיקול מוסרי אמיתי של הכללים שמוכתבים לו, או בחירה מודעת שיש לה, או אין לה, בסיס בדיוק כמו הבחירות המוסריות של האתאיסט, לא פחות ולא יותר.

כמאמר צדדי, מן המפורסמות היא שאין בתורה איסור על קניבליזם. באחד מאתרי השו"ת מצאתי הסבר מופלא של הרב קוק, כפי שנמסר על ידי רב אחר: "הוא [הרב קוק] מציין כי הסיבה לכך היא שדברים שנרכשו לו לאדם באופן טבעי אין התורה כותבת את איסורם. ייתכן כי אחד הנימוקים לנוהג זה של התורה הוא אותו רעיון של זילות מעצם האפשרות שיסוד מוסרי טבעי מושרש כל כך נכנס למערכת משפטית". אז אם הרב קוק בכבודו ובעצמו הכיר ב"יסוד מוסרי טבעי" ש"נרכש לו לאדם באופן טבעי" עד כדי כך שאין צורך להזכירו בספר החוקים שמגדיר את המוסר, הרי זה חיזוק נהדר לצד האתאיסטי, ומושך את השטיח מתחת לרגלי המאמר המשב"תי כולו.

אך נניח למען הדיון שהמשב"תים חכמים יותר מהרב קוק ונמשיך לקרוא. או-אז נגלה הפתעה: הם לא סתם העלו גרה ממאמרים קודמים. להיפך, הם מתעדכנים בהלך הרוח המודרני ומתאימים את טיעוניהם להתמודדות ראש-בראש עם התשובות האתאיסטיות הטריות ביותר.

כמה טריות? נחזור לרגע לשנת 1999, כאשר אתר "חופש" קיבל מכתב מבדח מ"קבוצה די גדולה של מהנדסים צעירים [...] סיימנו בהצטיינות את לימודינו והתקבלנו למקומות עבודה מצוינים [...] רבים מאתנו בעלי תפקידים נכבדים ובכירים" שהלכו להרצאה של אמנון יצחק וגילו לחרדתם ש"אנחנו לא מאמינים שישנו איזה פילוסוף או מדען או כל אדם שיכול לעמוד מול טענותיו". אחת מהשאלות שהעלו היא "אם העולם הוא הפקר למה לא נעשה מה שאנו רוצים??? (כלומר אונס, רצח וכו')", ועל כך היטיב לענות נציג "דעת אמת": "העולם הוא הפקר ואנו עושים בדיוק את מה שאנו רוצים. אנו לא אונסים ולא רוצחים מפני שאיננו רוצים לעשות מעשים אלה. כך אנו נעשים אנשים הגונים בזכות רצוננו בלבד ואנו יכולים להתגאות בכך. מי שלא עושה מעשים כאלה כי מאיימים עליו באלוהים ובגהינום הוא לא אדם הגון, הוא פשוט מפחד מעונש."

המשב"תים הבינו שיש כאן מענה שצריך להתמודד איתו בכובד ראש, ולכן הם מציעים את התגובה הבאה: "אז מה, אתם לא רוצחים ואונסים רק כי לא מתחשק לכם? אני מעדיף אדם שמכיר בכך שרצח ואונס הם רעים באופן אובייקטיבי, על פני מי שחושב שזה עניין שנתון לרצון האישי בלבד!"

בכנות, קשה לי להמשיך לכתוב על התשובה הזו בלי לפהק פיהוק עמוק. רעים באופן אובייקטיבי, כלומר באופן שאינו תלוי בשיפוט הסובייקטיבי של בני אדם? האם מישהו המציא מכונה אוטומטית למדידת רוע ולא סיפרו לי? מה הופך אותם ל"רעים אובייקטיבית" לדעתכם, העובדה שככה כתוב באיזה ספר ישן? ואם באותו ספר היה כתוב שחובה לאנוס ולרצוח, הייתם טוענים באותה נחישות שזה טוב אובייקטיבית? נאמנים למסורת בת מאות שנים אם לא יותר, המשב"תים ממשיכים לברוח מתשובות אמיתיות, לחטוא בחטא הקדמון של הנחת המבוקש ולנסות להוכיח שהמוסר הדתי הוא מוחלט והאתאיסטי יחסי וחסר ערך על בסיס הקביעה ש... אה... המוסר הדתי מוחלט והאתאיסטי יחסי וחסר ערך... כי... אה... ככה כתוב בתורה?...

בקיצור, לפני עשרים שנה לא היו להם תשובות, היום אין להם תשובות, והם לא השכילו אף לשכלל את צורת ההצגה של האין-תשובות שלהם. אין להם שום "הוכחה" חדשה שתדרוש ממני לכתוב מאמרים נוספים. מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש. אם זו הטקטיקה שלהם לעצור את בריחת המוחות של הדור הדת"לי הצעיר, אני יכול רק לומר: נהדר, תמשיכו ככה. חבל רק על הכסף שהם מבזבזים בדרך, שלא אתפלא אם חלקו מגיע מהכיס שלי.

אם הייתי יכול לעצור כאן הייתי נותר אופטימי למדי, אך כפי שבציבור הדתי-לאומי מתבוננים פנימה ונבהלים ממה שצץ ומתגלה, כך גם אצלנו החילוניים, ולא בהקשר של דת ואמונה דווקא. לא אעמיד פנים שלפני האינטרנט והסמארטפונים כל החילוניים היו אנשים רציונליים, משכילים ויודעי-ספר, אך תרבות הטוקבקים והרשתות החברתיות חשפה וטיפחה את הצד הפחות-יפה שלנו, נתנה לו קול והשפעה חסרי תקדים ויצרה בכך סכנות חמורות ומיידיות יותר מכל כפייה דתית. המאבק בכפייה זו, בהחזרה בתשובה ובהדתה (להבדיל מתכנים יהודיים, אפילו אם אנשים מסוימים אינם מסוגלים להבין את ההבדל) - מאבק זה חייב להימשך. אך גם אם הניצחון יוגש לנו על מגש של כסף, זה יהיה ניצחון עקר לגמרי כל עוד לא נשכיל לשקם, לחזק וליצור-מחדש את התרבות שלנו, את התכנים, הערכים והשאיפות שראוי לחיות עבורם ולהילחם עליהם. אלה דברים שאי אפשר לצייץ עם "שתפו!!", אי אפשר לגלגל בנייר ואי אפשר אפילו להכניס למעטפה בקלפי. בדרכי וביכולותיי הצנועות אני מנסה לפעול כיום בכיוון זה, והוא הרבה יותר קשה והרבה פחות מתגמל מכיסוח מחב"תים ומשב"תים.

את הדברים האלה אני כותב ימים ספורים טרם נחיתתה של החללית הישראלית הראשונה על קרקע הירח. בחדר הבקרה אנו רואים חילוניים ודתיים עובדים יחדיו למען מטרה משותפת, שיאו של פרויקט הנדסי ומדעי עצום שהצליח גם לעורר עניין ציבורי נרחב. אולי עוד יש לנו תקווה.