שעשועים של מודעות

הטבלה לא משקרת

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'והאנשים המחביאים עצמם מאחרי קיר של אשליה, לעולם לא מבחינים באמת.'
-- 'בתוכך בלעדיך', החיפושיות, ג'ורג' הריסון, 1967

העולם שמציג לנו מוחנו והעולם הנמצא שם בחוץ, אם בכלל, אינם זהים כלל ועיקר.

נפתח בדוגמה קטנה: חוש הראייה שלנו מסוגל להבחין בין צבעים שונים של האור הנראה לעין. [1] מוחנו מעניק פרשנות משלו לצבעים השונים: אדום וצהוב חזק ייתפסו כצבעים 'חמים', בעוד שכחול למשל ייתפס כצבע 'קר'. למעשה, אין שום דרך לתאר במדויק כיצד אנו חווים צבע מסוים (מלבד שימוש בהשוואות למראות אחרים), ותיאורטית ייתכן שהאופן בו אנו 'חווים' צבע אדום זהה לתחושת הצבע של מישהו אחר כאשר הוא רואה דבר מה צהוב.

הקשר בין אדום וצהוב לבין 'חם', ולעומת זאת בין כחול לבין 'קר', אינו מקרי. מיליוני שנים של אבולוציה פיתחו במוחנו יכולות יצירת קשר בין דברים על מנת לשרוד. בטבע שסביבנו אכן קיים קשר חזק יותר בין אדום וצהוב לבין 'חם', ובין כחול לבין 'קר'. לכן גם סביר להניח שמוחות אנושיים שונים 'חשים' צבע אדום באופן דומה.

עם זאת, במציאות האובייקטיבית, ההבדל בין אדום לכחול הוא לא יותר מאשר ההבדל בין אורך גל של 700 ננו-מטר לאורך גל של 450 ננו-מטר. [2] במציאות האובייקטיבית צבע אדום אינו 'חם', אינו 'רומנטי' ואינו 'צועק'. פרשנות זו נמצאת במוחנו בלבד. [3]

יתרה מזאת, תקלות שונות במוח מדגימות לנו כיצד ניתן למשל לייחס תחושות של צבעים לדברים שאין להם כל קשר מציאותי לצבע. סינסתזיה היא תופעה נדירה במבנה המוח, הגורמת לחלק מהחושים להתערבב. גירוי מסוג אחד יוצר חוויות כאילו היה הגירוי מסוג אחר לגמרי. כך למשל, נוכל למצוא 'חולי' סינסתזיה שעבורם אותיות או מספרים מסוימים מייצרים תחושת צבע. הספרה '5' למשל יכולה לעורר תחושה 'כתומה', בעוד המילה 'שלום' יכולה לעורר תחושת 'צהוב'. התחושה היא כה אמתית, עד כי הלוקים בתופעה יכולים (לדוגמה) לאתר במהירות את הספרה '5' בקרב מספר גדול של ספרות '2' בגלל תחושת הצבע השונה שהיא מעוררת בהם. [4]

-- * -- * --

בספרו 'קצין-דת של השטן' מציין ריצ'רד דוקינס: [5] 'במובן מסוים, מה שעושים אברי החישה הוא לסייע למוחנו להרכיב מודל שימושי, ובתוך מודל זה אנו בעצם נעים. זהו סוג של מציאות וירטואלית, [6] הדמייה של העולם'. נוכל אם כן לנסות ולהרכיב 'טבלה' שבצידה האחד יופיעו הדברים כפי שהם באמת, בעוד בצידה האחר הם יופיעו כפי שהם מצטיירים במציאות הנבנית במוחנו.

הטבלה שלנו עשויה להכיל שורות רבות רבות, ולא נגיע כאן כמובן לכולן. תיאורה של שורה אחת מסוימת מופיע כבר לעיל: בצידה האחד מופיעים קרינה אלקטרומגנטית וארכי גל שונים. בצידה האחר מופיעות תחושות צבע חמות, קרות ואחרות. שורות אחרות בטבלה הן מרתקות לא פחות.

נמשיך אם כן מסע קצר זה בדוגמה קטנה נוספת: אנו יודעים שכל מה שסביבנו, כולל עצמנו ובשרנו, בנוי ממולקולות ('פרודות') זעירות, שהן עצמן בנויות מאוסף של אטומים. וממה מורכבים אטומים? נאמר לנו בבית הספר שכל אטום בנוי מאלקטרונים, שסובבים, בערך, סביב גרעין, ושכל החלקיקים הללו הם קטנים לאין שיעור.

דמיינו לעצמכם שלקחתם אטום בודד והגדלתם אותו בערך פי טריליון, עד שגודלו יהיה כגודל אולם קונצרטים גדול. כאשר נתחיל לסייר בתוך אותו אטום דמיוני, נמצא אי-שם במרכזו גרעין קטן, בערך בגודל תפוח. ומה עם האלקטרונים? אם נתעלם לרגע מכמה עובדות פיזיקליות אודות הקושי המעשי לאתר אותם, [7] הם עדיין יהיו קטנים מדי עבורנו כדי לראותם באולם הקונצרטים, אפילו קטנים יותר מראש סיכה.

אנו יודעים שהעולם סביבנו עשוי מאטומים. אנו יודעים כעת (בצידה המציאותי של הטבלה) שרוב נפחו של עולם זה מלא ב... כלום. [8] כאשר אנו לוחצים את אצבענו אל הקיר, אנו לוחצים למעשה המון ריקנות אל מול עוד ריקנות. ובכל זאת, אנו עדיין מרגישים (בצידה הוירטואלי של הטבלה) כי הקיר מאוד קשה.

-- * -- * --

והרי לכם מספר שורות נוספות לטבלה זו:

צירופים של גלי קול בעלי יחסים מתמטיים פשוטים ביניהם (בצד המציאותי) מתורגמים לאקורדים נעימים של מוסיקה (בצד הוירטואלי), בשעה שצירופים פחות פשוטים (בצד המציאותי) נתפסים כהרמוניות צורמות (בצד הוירטואלי).

פנים אנושיות התואמות במיתארם במידה רבה את הממוצע של קבוצה אתנית זו או אחרת (בצד המציאותי) מתורגמים לדמות בעלת יופי (בצד הוירטואלי), בשעה שסטיות מהממוצע (במציאות האמתית) מתורגמות לרוב לתחושה של כיעור (במציאות הוירטואלית).

מולקולות מסוימות (בעולם המציאותי) יתפענחו כבעלות ריח וטעם טובים (בעולם הוירטואלי), בעוד אותם האטומים בדיוק המסודרים מעט אחרת במולקולה אחרת (במציאות) יתפרשו בכעלי ריח וטעם דוחים (במוחנו).

הבדלים רבים בין המציאות האובייקטיבית לבין אותו רכיב במודעתנו הכולל את התחושות אודות המציאות, נחקרים בתחום הפסיכולוגיה וממלאים ספרים שלמים בפני עצמם. בין אלה ניתן למצוא שורות נוספות ומפתיעות לטבלה שלנו: פעמים רבות אנו נוטים לא לקלוט כלל את מה שאיננו רוצים לראות, ולחוש כאילו איננו קיים בפועל, למרות שייתכן ויהיה ניצב אל מול עינינו ממש. אנו נוטים לייצר בתחושותינו קשר סיבתי בין דברים שבמציאות אינם קשורים כלל. אנו יכולים לפרש חוויות שמוחנו מייצר מעצמו כאילו היו עצמים מציאותיים של ממש. [9]

חלק גדול מ'מיפויים' אלה בין המציאות האמתית לבין מציאותנו הפנימית הוא תוצר של התפתחות המכונה 'פסיכולוגיה אבולוציונית'. לא רק מבנה גופנו, אלא גם ההתנהגות שלנו ותחושותינו התפתחו באופן אבלוציוני כדי לשרוד. כך למשל טעם מתוק ומר התפתחו בד בבד עם שרידותם הטובה יותר של מי שנמשכו למזונות מתוקים והתרחקו ממזונות שעם הזמן הפכו בעינינו למרים. כאב התפתח מתוך שרידותו הגדולה יותר של מי שנמנע מתופעות יוצרות כאב. אהבת ילדים התפתחה באופן ברור מתוך שרידותו הטובה יותר של יצור המשתדל להגן על ילדיו. הצורך להצמיד סיבות לתופעות התפתח בד בבד עם שרידותו הטובה יותר של מי שהשכיל לקשר למשל בין עקבות מעשיהם של בעלי חיים לבין מיקומם וכוונותיהם, אם למטרות ציד או לצרכי הגנה עצמית. ניתן להגדיל ולומר שהמודעות בכבודה ובעצמה היא יציר של התפתחות אבולוציונית, בהעניקה יתרונות ברורים לאוחז בה. [10]

מסתבר על כן כי השורה המפתיעה ביותר בטבלה זו היא מן הסתם זו שכוללת את 'תחושת האני' - המודעות שלנו ותמונת העולם הפרטית שלנו המלווה אותה. אלה ממופים... לכלום במציאות האמתית, או כמעט לכלום: ככל הידוע לנו, לאוסף של תהליכים כימיים וזרמים חשמליים במוח.

-- * -- * --

לחלק גדול מהתופעות במציאות האובייקטיבית אין כלל מקבילה ישירה במציאות הסובייקטיבית אותה מכתיב לנו מוחנו, ולהיפך. זוכרים את האטום הדמיוני שלנו בגודל אולם קונצרטים? הבה נגדיל אותו אפילו מעט יותר, עד שכל הפרוטונים והאלקטרונים בו ייראו בקלות. מה לדעתכם צורתו של אלקטרון? האם הוא עגול ככדור? ומה המירקם של פרוטון? האם הוא רך או קשה?

במציאות (בצידה האחד של הטבלה), שאלות אלה חסרות משמעות מיידית. צורה, טמפרטורה ומירקם הם תכונות של עצמים גדולים, הבנויים ממולקולות רבות. הם פשוט לא רלוונטיים עבור אלקטרונים ופרוטונים. לפחות לא במובן המקובל שעל ברכיו גדלנו. ובכל זאת, אנו מוצאים כי זה קשה מאוד לחשוב על משהו שאנו יודעים שהוא שם, כדבר נטול צורה או מירקם מסוימים. בשביל תפיסת היקום השלמה שלנו, אנו חייבים (בצידה האחר של הטבלה) להצמיד בתודעתנו צורה כלשהי, מירקם, צבע, מיקום ומהירות מדויקים לכל עצם שהוא.

באופן דומה, מעולם במהלך התפתחותנו האבולוציונית לא נדרשנו להעריך זמני ענק ומרחקים אסטרונומיים. אשר על כן, אין לנו למשל כל תחושה של ההבדל בין 'מיליון שנים' לבין 'מיליארד שנים', למרות שקיים הבדל עצום ורב בין השניים, בערך כמו ההבדל בין 'דקה' ל'יממה' אותו אנו חשים היטב. המחסור בתחושה זו הוא שותף פעיל בהתנגדות הפנימית שנוצרת אצלנו כאשר מדובר בהבנה (ובהפנמה) של תהליכים פיזיקליים ארוכים - התפתחותם האבולוציונית של בעלי חיים, למשל. וכך באופן אירוני, תכונות שפיתחנו באמצעות האבולוציה משמשות את חלקנו כעת להכחיש את קיום האבולוציה. במילים אחרות: אתם מסרבים להאמין שכל אותם רגשות שאתם חשים הם למעשה תהליכים כימיים, תוצר של מיליוני שנות התפתחות? סרובכם להאמין כך הוא בעצמו רגש, תהליך כימי, שהתפתח במשך מאות מיליוני שנים. ממש כמו בשירו של שלמה אבן גבירול 'ממך אברח אליך', [11] אבל ההיפך הגמור.

את חלקן של התופעות הפיזיקליות שבמציאות - איננו מסוגלים לתפוס כלל בתודעתנו, במציאות הוירטואלית שלנו. על פיה, בדיוק כפי שלכל עצם חייבים להיות צורה ומירקם, כך לכל תופעה חייבים גם כן להיות (בצידה זה של הטבלה) גבולות ברורים של זמן ומקום. באופן זה, מונחים כגון 'קצה היקום' או 'תחילת הזמן' מוגבלים בתודעתנו לפרשנויות ולתחושות מסוגים מסוימים בלבד, [12] לא בהכרח כאלה שמסתדרים עם העובדות הפיזיקליות אשר במציאות החיצונית (בצידה האחר של הטבלה).

למעשה, ניתן בקלות לומר שבמציאות החיצונית לזמן אין כיוון ובעצם 'מתקיימים' בו-זמנית כל הצירופים של זמן ומרחב עם חוקים פיזיקליים הקושרים ביניהם. מוחנו (במציאות הוירטואלית) הוא זה שנותן פרשנות של כיוון לזמן, של 'לפני' ו'אחרי'. [13]

תיאוריית היחסות של אינשטיין מייצרת גם כן דוגמאות רבות נוספות שאולי קל לחשבן בצידה האחד - המציאותי - של הטבלה, אך לא להפנימן בצידה האחר, התודעתי: איך יכולה מהירות האור להיות תמיד זהה, גם אם אנו נעים לקראתו או מתרחקים ממנו? איך יכול הזמן להתקדם בקצבים שונים אצל אנשים במצבים שונים (למשל בפרדוקס התאומים)? [14] התשובה היא כמובן שהבעיה נעוצה בדרך בה בנוי מוחנו לפרש את העולם, ולא בעולם עצמו או בדרך המדעית להבינו. באופן בלתי מפתיע, המדד הטבעי שלנו ל'מורכבות' קשור בדברים שאנו יכולים לבנות וליצור בעצמנו. הבעיה, אם תרצו, היא איתנו, ולא עם העולם סביבנו. העולם אינו מורכב במציאות - הוא מורכב עבור מוחנו ומודעותנו.

לפרק הבא

[1] האור הנראה לעין האנושית הוא תחום מזערי מתוך 'הספקטרום' הגדול של קרינה אלקטרומגנטית, אשר כולל גם קרינה אולטרה-סגולה, קרינת רנטגן וקרני גמא מצידו האחד של תחום זה, וקרינה אינפרא-אדומה, גלי מיקרוגל וגלי רדיו מצידו האחר.

[2] ננו-מטר הוא החלק המיליארד של מטר, כלומר מיליונית המילימטר.

[3] התייחסות נרחבת להפרדה שבין העולם הפיזי האובייקטיבי לעולם הנפשי הסובייקטיבי מצויה בספר 'גוף ונפש - הבעיה הפסיכו-פיסית' מאת הפרופ' ישעיהו ליבוביץ (בסדרת 'אוניברסיטה משודרת'), במיוחד בפרקים הראשונים של הספר.

[4] סינסתזיה (Synesthesia) קיימת כמעט תמיד בצורה קלה זו או אחרת. לדוגמה: צורה בעלת זוויות חדות תשוייך יותר לשם בעל צליל חד ('אי'); כאשר אוחזים בחפץ מחוספס עשויים להיות יותר תוקפניים, ולהיפך.

[5] פרופ' ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) הוא ביולוג בריטי נודע, חוקר אבולוציה וסופר הידוע גם בכתביו בנושא מדע, חשיבה מדעית וביקורת על הדת. הציטוט שלעיל לקוח מספרו 'קצין-דת של השטן' (באנגלית: 'A Devil's Chaplain') משנת 2003.

[6] המונח 'מציאות וירטואלית' (באנגלית: 'Virtual reality') משמש בדרך כלל ככינוי לתמונת מציאות הנוצרת בעזרת תוכנת מחשב, לצרכי משחק או לצרכים אחרים, ואשר אנו חווים אותה באמצעות אביזרים המחוברים לחושינו השונים, כגון משקפיים מיוחדים, אזניות וכו'.

[7] נרמז כאן עקרון אי-הוודאות של הייזנברג, הלקוח מהפיזיקה הקוונטית, ואשר על פיו במערכת קוונטית קיימת מגבלה על הדיוק שבו אפשר למדוד שני גדלים משלימים של חלקיק (כגון מיקום ותנע), גם אם יהיו מכשירי המדידה שלנו מושלמים.

[8] אנו מתעלמים כאן בכוונה מההשערות והמחקר לגבי מה שקרוי 'חומר אפל' ('Dark matter'), אשר ביחד עם 'אנרגיה אפלה' נחשבים כמרכיבים את מרבית מסתו של היקום.

[9] דוגמאות טובות לחוויית מציאות בלתי קיימת נמצא במצבים היפנוטיים ובהזיות למיניהן, אך לא רק.

[10] מספר מחקרים עוסקים בנושא זה של הקשר בין אבולוציה ומודעות. נציין את 'האבולוציה של התודעה' ('Evolution of consciousness') משנת 1992, מאת ג'ון אקלס (John C. Eccles).

[11] שלמה אבן גבירול - משורר ופילוסוף יהודי בספרד של המאה ה-11.

[12] עמנואל קאנט - פילוסוף גרמני שחי במאה ה-18 - הוטרד מאי-הנוחות המתעוררת עקב שאלות כגון 'האם יש התחלה לזמן?' או 'האם יש קצה ליקום?' - הוא הבין שאנו, כבני אדם, לא נוכל למצוא תשובות מספקות לשאלות כאלה. תשובות מדעיות לא תמיד נותנות סיפוק רוחני לאדם השואל שאלות כאלה. הוא חייב תשובות במובן של חיפוש הקלה 'למצוקתו האינטלקטואלית'.

[13] על 'חיצי הזמן' כותב סטיבן הוקינג בספרו הידוע 'קיצור תולדות הזמן' ('A Beief History of Time'), משנת 1988. פרופ' יקיר אהרונוב מאוניברסיטת תל-אביב העלה את ההשערה כי ייתכן שהפיזיקה תענה בעתיד על פרדוקסים-לכאורה הקשורים בנושא הרצון החופשי (ראו בפרקים הבאים) בעזרת שינוי הבנתנו את מושג הזמן.

[14] 'פרדוקס התאומים' דן בסוגיה של שני תאומים בעלי אותו גיל, שאחד מהם מתרחק מאחיו התאום ואחר כך חוזר אליו במהירות הקרובה למהירות האור. על פי תורת היחסות, יזדקנו שני התאומים בקצב שונה. הפרדוקס עוסק בנושא הסימטריה כביכול שביניהם.