שעשועים של מודעות

מה שהיה היה

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'אני מסתכל דרכך, אינך אותו הדבר.'
-- 'אני מסתכל דרכך', החיפושיות, פול מקקרטני וג'ון לנון, 1965

ביום 18 באוגוסט 2011 פסע אדם בגיל העמידה אל תוך בית החולים 'ויקטוריה' בעיירה דיל שבמחוז קנט באנגליה. האדם - מעוטר בזקן קטן ולבוש בג'ינס, חולצת 'טי' ומגפיים - סיפר כי התעורר יום קודם לכן על החוף, אבל אינו יודע מי הוא. לא רק שלא ידע את זהותו שלו עצמו (ואף לא היה בטוח כלל מהו שמו) - הוא גם לא ידע דבר וחצי דבר על קרוביו ומהיכן הוא בכלל.

'מחלת השכחה' המכונה בלועזית 'אמנזיה' [1] היא רק דוגמה אחת מתוך שפע של דוגמאות לשינויים במודעות שלנו, חלקם חדים יותר, אחרים קלים. שינויי מודעות שדומים לשכחה קיימים גם במצבים המכונים 'פיצול אישיות', 'דיבוק' או אפילו בחלומות ותחת היפנוזה. מה שמשותף לרובם של מצבים אלה הוא שהאדם בו אנו דנים משמר מספר רכיבים תרבותיים הנמצאים ברבדים אחרים של מוחנו, כמו שפת הדיבור למשל.

במרבית המקרים האמורים לעיל, 'משתקמים' בסופו של דבר זכרונותיו של נשוא סיפורנו, במלואם או בחלקם, והוא חוזר למעשה לחוש אותו ה'אני' שחש בתחילתו של דבר.

... או שמא הוא לא?

-- * -- * --

'זכרון', 'זמן' ו'מודעות' מצטיירים כמשולש אהבים שאי-אפשר בלעדיו. קיומו של כל אחד מהם מוכתב באופן זה או אחר על ידי השניים האחרים. יתרה מכך, קשה לחשוב על מודעות ללא השניים האחרים. אמנם מבחינת תחושתנו אנו חיים את ההווה ואותו בלבד, אבל איננו מי שאנו ללא העבר הייחודי שלנו והזכרונות שלנו ממנו. יש המכנים תופעה זאת 'המשכיות האני' ומגדירים אותה כחלק בלתי נפרד מהמודעות שלנו.

בפרק קודם [2] ניסינו לאפיין את סל התחושות המרכיבות ביחד 'מודעות', ושאלנו - בין היתר - האם ניתן להרגיש 'קיום' ללא ייחוס לזמן כלשהו.

עם מעט יצירתיות, נראה שנוכל לחשוב על מבחן נוסף כדי לנסות ולענות על השאלה 'האם יש משהו במודעות מלבד תחושות אלה ואחרות'. זהו מבחן המבוסס על עוד ניסוי מחשבתי: האם המודעות שלנו ברגע זה היא אותה מודעות שהיתה לנו היום לפני מספר שנים? נניח, כמו בסרטי מדע בדיוני מסוימים, שברגע אחד יוחלפו כלל זכרונותינו עם זכרונותיו של מישהו אחר. האם נחוש אז את מודעותו של אותו אדם אחר? החשיבות בשאלה זו נעוצה בכך שקל לנו יחסית לזכור ולשחזר במוחנו מהעבר הרחוק תחושות שונות ומשונות, אך לא ברור האם קל לנו לשחזר את תחושת המודעות מימים עברו. אפילו לא את תחושת הזהות ('אני משה', 'אני ג'ון'), אשר לא ברור אם היא קיימת באופן עצמאי או שמורכבת בעצמה מזכרונות ומתחושות אחרות. האם 'אני' של עכשיו הוא אותו 'אני' של פעם?

-- * -- * --

לוגיקה ופילוסופיה קשורות זו בזו בקשר נצחי. כשניסח אריסטו את עקרונות העולם, ספק כיוון ללוגיקה מתמטית, ספק לעקרונות פילוסופיים. [3] אריסטו התעניין, בין השאר, במהותם של הדברים: מה הופך אבן למה שהיא? בלוגיקה טהורה הדברים אכן נראים פשוטים יותר: יש רק מציאות אחת, כל טענה חייבת להיות 'נכונה' או 'לא נכונה', וכל דבר זהה לעצמו. [4] אלא ש'דבר' אינו בהכרח יציר לוגי טהור, ו'זהה' בשפת הדיבור שלנו אינו תמיד אותו יחס לוגי פשוט וברור.

במיוחד נכון הדבר כאשר גורם הזמן נכנס לתמונה. פילוסופים המערערים על עקרון הזהות עשויים לטעון כי דבר אינו זהה לעצמו בכל רגע. הרי דברים משתנים ואינם נשארים קבועים לנצח... נניח שכל (או מרבית) הרכיבים בחפץ כלשהו התחלפו עם הזמן. האם נוכל לומר שזה עדיין אותו חפץ?

דוגמה טובה לתהליך שכזה היא התפתחותה של חברה. ה'חברה המקסיקנית' של עכשיו כמעט זהה ל'חברה המקסיקנית' של לפני שעתיים. סביר להניח שבמשך שעתיים אלה הלכו לעולמם אי אילו אנשים ונולדו מספר אחרים, אבל הרוב הגדול, גם אם התבגר בשעתיים, נשאר כפי שהוא. ה'חברה המקסיקנית' של עכשיו שונה משמעותית מזו של לפני, נאמר, שבע מאות שנים. אין בנמצא אף אדם שהיה קיים אז ושעדיין קיים כיום. אפילו המהות השתנתה באופן בולט: השפה, הלבוש, שלא לומר הידע והטכנולוגיה.

בספרו 'לא היה ולא נברא' מדגים דן בונה את התפתחותו של סיפור הטיטאניק באמצעות תיאורו של הסופר הבריטי דיוויד מיטשל: [5]

'האסון כפי שהתרחש באמת הולך ומתערפל אל תוך השיכחה. אלו שחוו אותו במו עיניהם הולכים ומתים. אחרונת הנוסעים, שהייתה אז ילדה בת חמש, נפטרה בשיבה טובה בשנת 2006. זיכרונות השורדים שתועדו היו סלקטיביים ויחסיים. המסמכים הולכים ונעלמים ושרידי האונייה מתפוררים במעמקי האוקיינוס. אך הטביעה הווירטואלית של ה"טיטאניק" חיה ושוקקת. הטביעה הווירטואלית נוצרה מזיכרונות משוחזרים, ממאמרים וכתבות בעיתונים, מסרטים וסדרות טלוויזיה, מרכילות ודמיון - וכל אלו אינם עובדות אלא אמונות לגבי מה שהתרחש, אמונות ההופכות אט אט לאמת לכאורה. העבר הממשי הוא שביר ופגיע. ככל שקשה יותר לגשת אליו ולשחזר אותו כן הוא נוטה להתעמעם. ואילו העבר הווירטואלי הוא גמיש ונזיל, וזוהר נוטה להידבק אליו. עם הזמן נעשה קשה יותר ויותר לחשוף שהוא למעשה שקרי. העבר הווירטואלי מחליף את העבר הממשי.'

ואם נכונה קביעה זו לחפצים דוממים מורכבים ולחברות אנושיות, מדוע שלא תהיה נכונה גם לנו עצמנו? אטומים רבים התחלפו בגופנו מאז הילדות, תאים שלמים מתו והתחלפו במיליוניהם, ה'בשר' בהחלט כבר אינו אותו 'בשר' שהיה פעם, ברובו הגדול. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שלמרות מה שסברו קודם לכן, גם תאי עצב במוח ממשיכים להיווצר בקצב מסוים אצל אנשים בוגרים. אם כן, למעט הזכרונות המשותפים: האם 'אני' של לפני עשרים שנה ו'אני' של עכשיו, הם אותו 'אני'?

שתי נקודות נוספות תורמות לקושיה כבדת-משקל זו:

האחת - זכרונות, כפי שאנו כבר יודעים, הם דבר די 'נזיל'. אנו כבר יודעים שחלקם לא תמיד אמתיים, למרות תחושותינו באשר לנכונותם. זכרונות מסוימים ניתן בכלל לשתול בנו, באמצעים שונים. במצבים שונים כגון מחלת השכחה, זכרונות רבים נעלמים או מתחלפים. למעשה הוכח בשנים האחרונות כי עצם העלאתו של זכרון ישן למודעות גורמת לו להשתנות (מבחינה ביולוגית!) בתהליך ההעלאה. אם הדבר היחיד שמקשר ביני לפני עשרים שנה לביני עכשיו הוא כה פגיע וקל לשינוי, מה נשאר בי קבוע?

הנקודה האחרת - אם שני 'מצבורי בשר' שונים בגופי יכלו לייצר אותו 'אני', הרי שלא מן הנמנע שבהינתן תנאים מתאימים, גם שני 'בשרים' שונים אפילו יותר יכולים לעולל פעלול זה... גופי וגופו של מישהו אחר למשל.

-- * -- * --

כמו תמיד, התשובות לרבות מהשאלות הללו הן פועל יוצא של ההגדרות מולן אנו בוחנים אותן, בפרט איך אנו מגדירים 'שונה' לגבי דברים כה חמקמקים כ'מודעות'.

אפשר כמובן להמשיך ולסבך דיון זה: אם מודעתי משתנה, האם היא עושה זאת בהדרגה או 'בקפיצות'? האם 'אני' מתחילתו של קריאת הפרק בדבר שינוי ה'אני' הוא אותו 'אני' מעכשיו, בסופו של הפרק? כיצד 'אני' שמשתנה בעצמו, יכול 'לעכל' (פעולה שלוקחת זמן) תובנות לגבי 'אני' שמשתנה?

ומעניין אולי לסיים סאגה זאת בציטוטים מפרי עטו של הרמב"ם, אשר נודע בהשפעה הרבה שהיתה לאריסטו עליו: [6]

'ולא כל הנפסד, כשייפסד, מיד יחזור לארבע היסודות, אלא ייפסד ויחזור לדבר אחר, ודבר אחר לדבר אחר, וסוף הדברים יחזור ליסודות. ונמצאו כל הדברים חוזרין חלילה.' [7]

'כי הנשמות הממשיכות להתקיים אחר המוות אינן הנשמה המתהווה באדם כאשר הוא נוצר.' [8]

לפרק הבא

[1] באנגלית 'Amnesia' - מחלת השכחה שנהוג לסווגה לסוגים שונים של איבוד זכרון, על פי מרחקם של הזכרונות האבודים בעברו של החולה ועל פי חומרת התסמינים.

[2] בפרק 'השלם וחלקיו'.

[3] אריסטו (או 'אריסטוטלס') היה פילוסוף יווני מהעת העתיקה (המאה הרביעית לפנה"ס), שהשפיע רבות על הפילוסופיה עד ימינו אנו.

[4] במתמטיקה אנו דנים ביחסים 'רפלקסיביים' (בעברית: 'חוזרים לעצמם'), שיש להם את התכונה על פיה כל איבר בקבוצה הנדונה מתייחס לעצמו. שיוויון בין מספרים הוא דוגמה ליחס רפלקסיבי. היחס 'גדול מ...' הוא דוגמה ליחס שאינו רפלקסיבי.

[5] 'לא היה ולא נברא - משנה אתיאיסטית סדורה', ד"ר דן בונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011; דיוויד מיטשל (David Mitchell) - סופר בריטי יליד 1969.

[6] הרמב"ם כבר הוזכר קודם לכן (בפרק 'המוח בצנצנת').

[7] הרמב"ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ד', הלכה ט'.

[8] הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק ע'. ההתייחסות כאן היא לשינוי מהותי ב'נשמה' במהלך חייו של האדם.