פלישת השַחרור

מאת: ניצן

"במשך מאתיים השנים האחרונות עזב השַחרור את היערות והפך לציפור עירונית - תחילה בבריטניה הגדולה, עוד בסוף המאה השמונה-עשרה, וכעבור כמה עשרות שנים בפאריס ובחבל הרוּהר."

כך פותח הסופר הצ'כי מילן קונדרה את אחד מפרקי 'ספר הצחוק והשכחה'. והוא ממשיך ומפרט: "במאה התשע-עשרה כבש השַחרור את ערי אירופה בזו אחר זו. הוא התיישב בווינה ובפראג בשנת 1900 לערך, ואחר כך התקדם מזרחה לבודאפשט, לבלגראד, לאיסטנבול."

"מבחינת תולדות כדור-הארץ, פלישת השַחרור לעולמם של בני-אדם חשובה בלי ספק יותר מכיבושי הספרדים בדרום-אמריקה או מהתחדשות היישוב היהודי בארץ-ישראל. שינוי ביחסים בין מינים שונים ... הוא שינוי בדרגה גבוהה יותר מזה שביחסים בין הקבוצות השונות של אותו המין. בשביל כדור-הארץ, היינו הך הוא אם בצ'כיה יושבים קֶלטים או סלאבים, אם בבסראביה שולטים רוסים או רומנים. אך אם בגד השַחרור בטבע הראשוני והלך בעקבות האדם לעולמו המלאכותי, המנוגד לטבע, השתנה משהו בסדרי כוכב-הלכת שלנו ... אף על-פי כן לא יעלה על דעת איש לפרש את מאתיים השנים האחרונות כתולדות פלישת השַחרור לערי האדם."

עד כאן לשונו של מילן קונדרה.

במבט מגבוה, או "מבחינת תולדות כדור-הארץ" - כפי שמתבטא הסופר הצ'כי - האויבים האמתיים שלנו אינם האומות אשר סביבנו, והמאבקים החשובים יותר שלנו אינם מלחמות ישראל. האויבים האמתיים והאתגרים החשובים הם הוירוסים והחיידקים, הסרטן, זיהום הסביבה, רעידות האדמה, ההתחממות הגלובלית. אף על פי כן לא יעלה כיום על דעת איש בארץ לקיים טקסי יום זכרון רשמיים לנפגעים במאבקים אלה, או - למעט מקרים חריגים - לעגן מועדים המאזכרים אותם בלוח השנה העברי.

כמובן שמנקודת מבטן של משפחות הנפגעים ממחלה או אסון טבע, פגיעה היא פגיעה ושכול הוא שכול. אלא שנטייתנו "הקולקטיבית" הטבעית היא להעניק משקל יתר לאירועים ואסונות הקשורים ביחסים שבין אדם לרעהו, מהם אנו מצפים ליותר. חלקנו, בעלי הזיקה הדתית, יכנו זאת "בצלם אלוהים". חלקנו בעלי הנטייה ההומניסטית יצטטו מאותו טקסט "ויקרא את שמם אדם". בדיחה ידועה מספרת על המוטיב המשותף למרבית החגים היהודיים: "הם ניסו להרוג אותנו, הם נכשלו, בואו נאכל." זאת בשעה שעד לפני כמאה שנה, מרבית מקרי המוות טרם עת בעמנו (ובעולם כולו) נבעו מ... תמותת תינוקות עקב מחלות.

מדוע כל זה חשוב, ולמה זה קשור?

הנטייה להעדיף את העיסוק בסכסוכים אנושיים "נראים בעין" היא רק חלק מהנטייה הכללית יותר להחשיב יותר נושאים הקשורים ב"טווח הקצר" - משכי הזמן השקולים לחיי אנוש או למשך קיומן של תרבויות. הסיבה לכך היא, מן הסתם, אבולוציונית גרידא. מעולם לא נזקקו אבותינו להתמודד כפרט עם משברים בני מיליוני שנים על מנת לשרוד.

גם כיום לא מוטרד אף מדען רציני מהתנפחותה הצפויה של השמש, שתיזמונה נמדד במיליארדי שנים. עם זאת המדענים מוטרדים, ועוד איך, מנושאים שעומדים להכות בנו כמעט בוודאות בפרקי זמן מעט קצרים מכך, החל מפגיעת מטאורים ושביטים, וכלה בהיפוך השדה המגנטי של כדור הארץ או התפרצותם של הרי געש המסווגים כ"סופר-וולקנו", כמו למשל זה המהווה את פארק ילוסטון בארה"ב.

הדתות - איך לא שכחנו - מייצגות במקרה זה בדיוק את החשיבה האנושית העתיקה קצרת הטווח: לוח שנה שעמוס באירועים מקומיים במקום ובזמן, פולחנים שמקורם באנשים מהתקופה המאוחרת של האנושות, ו"נבואות" שדנות בפרקי זמן דומים. באופן אירוני, רוב הדתות המערביות מתבטאות באופן חופשי למדי על "מאז ומתמיד" ועל "לנצח נצחים", אך דנות בפועל באחוז של אחוז של אחוז מתולדות כדור הארץ לבדו...

בימים כמו יום הזכרון נשכח לרגע את פלישת השַחרור לעולמו של האדם, ונתרכז באבלנו האנושי, הפשוט, הכואב. ובשאר הימים - אם וכאשר ניישר את ההדורים פה בינינו, הבה ונתחיל להיות ערוכים יותר למאבקים האמתיים.