הקץ לשטיפת המוח התנ"כית

מאת ג'ורג דבורסקי, 16/12/2002

[המאמר המקורי, Ending Biblical Brainwash, פורסם ב-Betterhumans. תורגם ברשות המחבר ע"י יוגב דוד. כל הזכויות שמורות]

למען בריאות נפשית ותרבותית טובה יותר, הגיע הזמן שנסווג קנאות הדתית כהפרעה פסיכולוגית

תארו לעצמכם שאתם פסיכולוגים, ומגיע אליכם מטופל חדש המספר, שהוא נוהג לדבר עם ישות דמיונית שלעולם אינה עונה לו, שהוא קורא קטעים מספר עתיק ומאמין בלב שלם שכל מה שכתוב באותם קטעים חייב להיות מקובל לחלוטין על כל בני האדם כאמת לאמיתה. הפציינט ממשיך ואומר, שהעולם שלנו קיים 6,000 שנים בלבד, ושדינוזאורים מעולם לא היו קיימים. הוא גם דוחה לחלוטין תצפיות ומסקנות של המדע המודרני, ומאמין מעל לכל צל של ספק, שבמותו הוא יחיה בשמחה ואושר אין-סופיים במימד חלופי. מה גם, שבמהלך הפגישה שלכם הוא מחזיק בספרו ומפציר בכם להצטרף אליו באמונתו, שאם לא כן, כשתמותו תשהו לנצח במימד חלופי גרוע מאוד.

האם, כפסיכולוגים אחראיים, תוכלו לומר באחריות מקצועית שמדובר באדם שפוי? שהרי הסימפטומים המופגנים באישיותו של אותו פציינט גובלים בסכיזופרניה הזייתית, המוגדרת על ידי הרשות הלאומית לפסיכולוגיה אמריקאית כשיבוש עמוק בהכרה וברגשות, המקצה משמעות לא נכונה של תופעות (הזיות) שווא ואמונות אישיות ללא בסיס.

האם אתם, כפסיכולוגים, צריכים להתעקש במקרה כזה להמשיך בפגישות טיפוליות בשילוב עם מרשמים לתרופות חזקות?

ובכן, ישנה כאן דיאגנוזה: הפציינט סובל מקנאות דתית. לכן גם יאובחן, קרוב לוודאי, כאדם הסובל מבעיות פסיכולוגיות. אולם, אבחון כזה עשוי למעשה לסבך אתכם! הקנאות הדתית של פציינט זה מוגנת על פי החוק הקיים בימינו ואינה מוגדרת כמחלה!

לכן, ייתכן והגיע הזמן לשנות את החוק בכל הנוגע למאמין הדתי: יש לקבוע בחוק שהקנאות דתית היא בעייה בריאות נפשית ותרבותית. בני אדם צריכים להיות חופשיים להאמין בכל מה שרק ירצו, כל עוד ההכרה בכך אינה פוגעת באחרים או (עניין זה נתון לויכוח) בעצמם. קנאות דתית גורמת להתפשטות הפנאטיות ולעתים קרובות מובילה לאלימות קשה, לאי-צדק ולחוסר שוויון. כשם שחברה יכולה לאלץ מכורים לסמים לעבור גמילה בגלל סכנה לעצמם ולסביבה, כך היא חייבת גם להכריח אנשים הסובלים מקנאות דתית לעבור טיפול.

דת כוירוס לשכל הישר

הביולוג האבולוציוני הנודע ריצ'ארד דוקינס מתייחס לדת כאל וירוס נפשי מסוכן. להערות מסוג זה יש היסטוריה ארוכה מאוד, כי דת נחשבה למטרה פופולארית לאחר תקופת ההארה [1]. קרל מארקס טען שדת היא אופיום להמונים. פרויד טען שזהו צורך אינפנטילי בהגנה במקום הורים. איין ראנד חשבה שאמונה באל משפילה את האדם. ניטשה ניסח זאת כך: "האם האדם הוא שגיאת האלים, או האם האלים הם שגיאת האדם?".

התיאוריה של ריצ'ארד דוקינס [2] ראויה להערכה. הוא תיאר את הדת כ-"מם" (meme): מם הוא רעיון העובר מאדם לאדם לאורך דורות רבים כמו וירוס, התוקף פונדקאים על מנת להשתכפל בגנים. לפי השקפה זו, הדת היא מם מורכב, הפועל ברמה התרבותית והפסיכולוגית. ישנם פסיכולוגים הסבורים שהרוחניות מובנית במוח האנושי, אולי כדי לעזור ליצור רציונאלי במטרה להישאר שפוי, ולתפקד במציאות מבלבלת.

הנפש האנושית הינה, למעשה, בית-גידול פורה לגידול ממים דתיים, שעברו לחצים אבולוציוניים במהלך השנים, וכתוצאה מכך גרמו לדת ליהפך לדבר מאורגן, עד כדי-כך שמוסדות רבים, כולל מוסדות משפטיים ושלטוניים מגנים עליו. המם של הברית החדשה למשל, מגלה, לכאורה, סגולות של תרבות ערכית.

כאשר אמונה הופכת לדבר רע

באמונה כשלעצמה אין משום רע. לפי תיאורית הממטיקה, כל רעיון המועבר באופן כזה או אחר לבני אדם רבים ולדורות נחשב מם. השאלה היא, מתי הופך המם הדתי לדבר רע? מה מבדיל את הקנאות הדתית משאר מערכות האמונה הדתית?

הפילוסוף דניאל דנט, כותב במאמרו "שמירה על בריאות הציבור": "כאשר המדע והטכנולוגיה מבטלים את המחסומים והחיכוך שעד כה הגבילו את כוח האנושות ולכן גם את תחום הבחירה האנושית, נעשה הצורך של האנושות באתיקה רציונאלית ומוסכמת דחוף עוד יותר". דנט מודאג לגבי הטענות המופרכות והדיס-אינפורמציה שאנשים נאחזים בהם - כולל תיאוריות קונספירציה, אמונות טפלות, מיסטיקה, אסטרולוגיה, ובמיוחד קנאות דתית. הוא מצהיר: "פנאטיות, על כל סוגיה, בכל נושא, תתחרה על תשומת לבנו... ולדאבוננו הרבה אנשים נאחזים בתשובות קלות ושגויות, והם מוכנים למות - ולהרוג - למענן".

עם זאת, התערבות בחשיבתם של אנשים היא נושא רגיש, מכיוון שנוגעים כאן בחופש הדיבור ובחופש הביטוי הדתי. לאנשים ישנה זכות להתנהג כטיפשים, נאיביים או דוגמטיים, כזכותם לעשן סיגריות ולהגזים בשתיית אלכוהול.

מהי, אם כך, הנקודה הקריטית, בה הכרה, או שכנוע של אדם מסויים, הופכת לבעיה בריאותית? לדעתי התשובה היא זו: מאמין נהפך ללא-בריא קוגניטיבית, כאשר חופש הבחירה והתהליכים הביקורתיים שלו ניזוקו על ידי הדיאלקט של מערכת האמונה. אני טוען, שדתות פונדמנטליסטיות, בפגיעתן בחופש הבחירה הטבעי של המאמין, וביכולתו להעריך את סביבתו הפיזית, עברו את הסף הזה.

סכנה לחברה

השפעתה של הקנאות הדתית על החברה ככלל מזיקה, למעשה, לא פחות מהשפעתה על המאמינים עצמם. קנאים דתיים מטיסים מטוסים אל תוך גורדי שחקים, ורוצחים רופאים שביצעו הפלות. הם גם אלה המכחישים תופעות פיסיקאליות מוכחות תוך כדי טענה עיקשת לאמיתותם של ניסים שאינם מוכחים.

המאמינים הדתיים אינם מסוגלים להבחין בכך שיש להם בעיה, ולעתים קרובות הם הכי-פחות סובלניים מבין בני האדם עלי אדמות, בכנותם כל מי שאינו הולך בדרכם בכינוי עובד אלילים, גוי, כופר, חוטא, טמא וכו'.

מבחינה היסטורית, מדע שאינו מפותח, הנצחה מיסטית של פסוודו-מדע, והנחות שגויות לגבי אופי המציאות  גרמו לאין-ספור מקרים של אי-צדק, עוול וקיפוח. ככל שבני האדם היו רציונאליים לגבי קיומם, כן השתפרה יכולתם להתמודד עם סכנות החיים ולפתח מוסר אנושי ופילוסופיות שונות.

מערכת אמונות קבילות

לא כל האמונות מסוכנות לאדם המאמין ו/או לסביבה ולחברה. מנהיגי דת אורתודוקסיים מסתכלים על המציאות מבעד להשקפת-עולם מוגבלת מאוד, ומבססים את תפיסתם הקיומית על טקסטים ומיתולוגיות עתיקים. הקנאות הדתית היהודית-נוצרית אינה יוצאת דופן בכך:  דתות אלו דוגלות עדיין בבריאה ספונטאנית, באמונה שגיל כדור הארץ הוא 6,000 שנים, בתיבת נוח וכיוצ"ב אמונות שגויות או חסרות בסיס.

אבל מה לגבי אמונות מתונות יותר? מה לגבי אמונה בנצחיות הנשמה? באמונה שישו אכן חולל ניסים? האם זה לא בריא נפשית להאמין בדברים כאלה? היכן בדיוק עובר הגבול?

אמונה בעצמאותה ובנצחיותה של הנשמה, או בתחיית המתים אינה מזיקה, בסופו של דבר, עד כדי פגיעה בתפקודו של המאמין. כמה מהתורמים המבריקים והיצירתיים ביותר לחברה היו והינם מאמינים מוצהרים. באך, למשל, הלחין את המוזיקה הנשגבה שלו לשבח את גדולת האל.

מלבד זאת, רוב האנשים במערב אינם חושבים בדרך-כלל על ההשלכות העמוקות יותר של קיומם, ועל היחס שבין אדם לאלוהים. מרבית המטיפים בימינו אינם יורים עוד אש-מדנים כדי לאיים, ובמקום זאת הם מספרים סיפורים המבקשים להראות, מדוע רצוי וחשוב לעזור לשכננו - נושאים שהייתי מסווגם כאמיתות מובנות מאליהן, ובהחלט לא כמונופול של דוקטרינה דתית.

דתות מודרניות שימושיות בכך, שהן לקחו על עצמן אופי של פילוסופיית-מוסר כדי לעזור למאמינים בבעיות הנוגעות בתקשורת הבין-אישית שלהם. לדתות יש תפקיד חשוב, ואפילו חיוני, בחברה. הן מציעות מסגרת קהילתית, תשובות לשאלות קיום, חמלה וקודים של התנהגות מוסרית,  ופורקן לצורך האנושי ברוחניות. (אישית אני אגנוסט, אני פשוט מכיר במורכבות האין-סופית של היקום.)

מה גם, שמדע מודרני ואמונה בת-ימינו אינם נחשבים שיא השלמות בהיבט הבריאות הנפשית. למעשה, לאמפיריציסט המערבי יש הרבה מה ללמוד מהפילוסופיות המזרחיות. כפי שאמר פעם פרויד "זו טעות להאמין שהמדע מורכב רק מדברים שמוכחים לחלוטין, וזה עוול לדרוש שכך הוא צריך להיות. זוהי דרישה שבאה רק מאלה שתאווים לסמכות בצורה כלשהי, ובצורך להחליף את מערכת האמונה הדתית במערכת אמונה אחרת, אפילו מדעית."

כנראה שההבדל עובר פה: אמונה נחשבת לבעיה נפשית כאשר היא גורמת למאמין להכחיש כל ראיה אמפירית מתודולוגית. אצל פונדמנטליסטים, הדבר כרוך בהכחשת אופיו של העולם המוחשי, כפי שהוא מוצג לטובת מערכת ארכאית ובלתי מתפשרת של תורות אי-רציונאליות. המוח האורתודוקסי נדבק בשטויות ללא אימות, והותש על ידן.

להרוג את המם לא את החולה

מאחר שאני טוען שצריך לסווג את האמונה הדתית הקיצונית כמחלה, הגיוני גם שאציע תרופה, והתרופה היא זו: להנדס את המם הפונדמנטליסטי לאובדנו.

קנאות דתית מונעת על-ידי המם תת-הכרתי, הדואג לשמור על עצמו ולהתרבות בכל מחיר, גם אם מדובר בפגיעה בבריאות הנפשית של הנושא אותו. וירוסים נוהגים בדיוק באותו האופן, לעתים קרובות הורגים את הפונדקאי כאשר הם מחפשים דרכים להתרבות ולשרוד.

הדרך הטובה ביותר למנוע ממם להשתלט על האדם הנושא אותו היא למנוע את התרבותו כבר מן ההתחלה. כאשר מדובר בקנאות דתית, אני מציע שתי דרכים לחיסון ממטי:

הדרך הראשונה היא באמצעות חינוך, והעברת אינפורמציה נכונה ככל שאפשר  לציבור, באמצעות מוסדות חינוך, תקשורת וממשל. לימוד בריאתנות (סיפורי הבריאה התנ"כיים כאמת מדעית) במקום תורת האבולוציה, למשל, מכינה את הקרקע להידבקות ממטית. הדרך השנייה היא העלאת רמת החיים של כל אדם ואדם. עזרה למדינות העולם השלישי תעזור לנוער באותן ארצות, שמתוקף מצבם הקשה פנו לקנאות דתית פנאטית.

כהוכחה לנכונות האסטרטגיה הזו, די לראות כיצד הטאליבן גייס אנשים לשורותיו: הם משכו אנשים מסכנים וילדים בורים, שבקלות נפלו קורבן לאמונות האיסלאם הקיצוני כתוצאה מתסכולים בהם חיו. ללא חינוך מתאים הם אינם מסוגלים להבדיל בין שטויות שהדת מספרת להם, לבין עובדות.

כאן חשוב לציין: אין דומה להרוג ישות תרבותית, ואפילו לא במקצת, להרג בני-אדם. תרבות אינה מודעת לעצמה. בקנאים דתיים, הלוקים באי-רציונאלית, צריך לטפל כפי שאנחנו מטפלים באנשים הסובלים מהפרעות נפשיות. אנחנו צריכים לראות אותם כסובלים ממחלה, ולעזור להם לפתח גישה פחות קיצונית לדת, על מנת שיפתחו חיים מאוזנים יותר.

כולי תקווה שמעשים מסוג זה יחזירו לאותם קנאים דתיים את חופש הבחירה, את הרציונאליות ואת הכבוד העצמי. אלו הם היסודות שנותנים, לדעתי,  משמעות ומטרה לחיי אנוש.

[1] [המתרגם] המאה השמונה-עשרה, תקופה בה רעיונות חדשים התחילו להתגבר על מוסדות והלכי רוח עתיקים. תחילת עלייתה של המחשבה הרציונאלית על אמונות תפלות, אגדות ומסיטיקה.

[2] [המתרגם] כפי שמוסבר בספרו "הגן האנוכי"