מעתה ועד עולם

"כל הגוון הדתי של העולם המודרני, מקורו במחסור במוסד לחולי נפש בירושלים."
-- הנרי הבלוק אליס (1859-1939, סופר, חוקר, פסיכולוג וסקסולוג אנגלי, יליד אוסטרליה)

נפתח מחקר מרתק זה בשלושה סיפורים קצרים. אחד מהם בדיוני משהו, השניים האחרים מבוססים על עובדות. שניים מהם (לא בהכרח אותם השניים!) זכו לתפוצה רחבה מעל-גבי האינטרנט (ובסך הכל מתורגמים כאן), השלישי נשמר בסודיות יחסית. מי הוא מי? הבה נשאיר פתרון חידה זו כתרגיל לקורא.

סיפור מס' 1 - האינדיאנים והחורף היה זה סתו, והאינדיאנים בשמורה המרוחקת שאלו את הצ'יף החדש שלהם האם החורף עומד להיות קר או מתון. הואיל והוא היה צ'יף אינדיאני בחברה מודרנית, הוא מעולם לא חונך על ברכי הסודות העתיקים. כאשר הביט בשמיים, לא יכול היה לומר מה עומד להיות מזג האויר. ובכל זאת, על כל צרה שלא תבוא, ענה לבני השבט כי החורף אכן עומד להיות קר, ושעל בני הכפר לאסוף עצים להסקה כדי להיות מוכנים. כמו כן, בהיותו מנהיג מעשי, עלה במוחו לאחר מספר ימים רעיון. הוא הלך עד לתא הטלפון הקרוב, התקשר לשירות המטאורולוגי ושאל: "האם החורף הקרב עומד להיות קר?" "נראה כאילו חורף זה אכן עומד להיות קר למדי," ענה החזאי מהשירות המטאורולוגי. לפיכך חזר הצ'יף אל אנשיו והורה להם לאסוף עוד יותר עצים, כדי להיות מוכנים. שבוע מאוחר יותר הוא התקשר שוב לשירות המטאורולוגי. "האם זה עומד להיות חורף קר מאד?" "כן, זה בהחלט עומד להיות חורף קר מאד." הפעם הורה הצ'יף לאנשיו לאסוף כל פיסת עץ שיוכלו למצוא. שבועיים מאוחר יותר, הוא התקשר לשירות המטאורולוגי שוב. "האם אתם בטוחים לגמרי שהחורף עומד להיות קר מאד?" "לגמרי," השיב האיש מצידו השני של הקו, "זה עומד להיות אחד החורפים הקרים ביותר מאז ומעולם." "איך אתה יכול להיות בטוח כל כך?" הצ'יף שאל. והחזאי השיב: "האינדיאנים אוספים עצים כמו משוגעים..."

סיפור מס' 2 - על מעבורות חלל ותחת של סוס קנה המידה האמריקאי הסטנדרטי למרווח בין פסי רכבת הינו 4 רגל ו-8.5 אינץ' (כ-143.5 ס"מ). מספר זה הינו מוזר ביותר. מדוע השתמשו במידה שכזו? בגלל שזו הדרך בה בנו פסי רכבת באנגליה, וגולים אנגליים הם שבנו את מסילות הברזל האמריקאיות הראשונות. ומדוע האנגלים בנו אותן ככה? מאחר שקווי הרכבת הראשונים נבנו על-ידי אותם אנשים שבנו מסילות לתחבורה מהתקופה שלפני הרכבות, וזו המידה בה הם השתמשו. ומדוע "הם" השתמשו במידה זו, אם כך? כי האנשים שבנו אותן מסילות ניצלו אותם כלים ומדידים ששימשו לבניית עגלות, אשר השתמשו במירווח זה בין גלגליהן. או-קיי! ומדוע היו העגלות בעלות מירווח כה מוזר בין גלגליהן? ובכן, לו היו מנסים להשתמש בכל מירווח אחר, היו גלגלי העגלות נשברים בכמה מהדרכים הארוכות והישנות באנגליה, מכיוון שזהו המירווח בין חריצי הגלגלים באותן דרכים. אז מי בנה את הדרכים העתיקות הללו בעלות החריצים לגלגלים? האימפריה הרומאית בנתה את הדרכים הארוכות הראשונות באירופה (ובאנגליה) עבור הלגיונות הרומאים. מאז נעשה שימוש באותן דרכים. ומה בדבר החריצים בדרכים? מרכבות מלחמה רומאיות יצרו את החריצים הראשוניים, אליהם נאלצו כל האחרים להתאים את עצמם מחשש שיהרסו את גלגלי עגלותיהם. היות שהמרכבות נוצרו עבור האימפריה הרומאית, היו כולן דומות בנוגע למירווח שבין גלגליהן. קנה המידה האמריקאי הסטנדרטי למרווח בין פסי רכבת (4 רגל ו-8.5 אינץ') נגזר לכן מהמפרט המקורי של מרכבת מלחמה רומאית. ובירוקרטיות חיות לנצח... אז בפעם הבאה כשמגישים לך מפרט לביצוע, ואומרים לך שזו הדרך בה זה עשינו זאת תמיד, ואתה תוהה מה הקשר בין תחת למחט, ייתכן ואתה בדיוק צודק, כי מרכבות המלחמה הרומאיות נבנו בדיוק ברוחב המתאים לרתום אותן לחלקם האחורי של שני סוסי מלחמה. ועכשיו נקח את הסיפור לכיוון נוסף... כאשר תביט במעבורת חלל הממוקמת על-גבי כן השיגור שלה, תבחין בשני מנועי הדף רקטיים גדולים המחוברים לצידי מיכל הדלק המרכזי. אלה הם מנועי הדף רקטיים מבוססי דלק מוצק (באנגלית: Solid Rocket Boosters או SRBs). חברת תיוקול האמריקאית מייצרת את ה-SRBs במפעל שלהם במדינת יוטה. המהנדסים שתכננו את ה-SRBs היו מעדיפים לעשותם מעט גדולים יותר, אבל על ה-SRBs היה להישלח באמצעות רכבת מהמפעל לאתר השיגור. מסילת הברזל מהמפעל עוברת במקרה בתוך מנהרה בהרים, ועל ה-SRBs היה להתאים בגודל למעבר במנהרה. המנהרה רחבה רק במעט מפסי הרכבת, והם - כפי שאתם כבר יודעים - רחבים בערך כמו שני ישבנים של סוס. וכך, מאפיין מרכזי בתכנון של מעבורת החלל, במה שהוא אולי מערכת התחבורה המתקדמת ביותר בעולם, נקבע לפני יותר מאלפיים שנה על פי הרוחב של תחת של סוס.

סיפור מס' 3 - מפולחנים עתיקים לכיורי מטבח מודרניים "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות, פרק כג) - טקסט תורני מקורי זה אוסר על הקורא לבשל גדי בחלב אמו (יש הטוענים "בחלב" מלשון שומן - לשתי המילים שימוש דומה מאד בעברית עתיקה). למה היה זה כה חשוב לכותב הטקסט לאסור סוג מסוים זה של בישול? כפי הנראה, על-פי בחינת ההקשר בו נאמרו הדברים והתאמתם אל מול פולחנים ידועים עתיקים, כיוון הכותב אל טקס עתיק מסוים: לעובדי האלילים באיזור בו חיו העברים הקדמונים היו מספר פולחנים כאלה, להם התנגדו העברים. באחד מהטקסים הם נהגו להרוג גדי צעיר, והשתמשו בחלב (או בשומן) של אמו לבשלו וכנראה להקריבו לאליליהם. כמעט כאלף שנה מאוחר יותר, בתחילתו של האלף הראשון, בסביבה שונה עד מאד, הטקסטים הישנים נבחנו עתה בהלך-מחשבה שונה לחלוטין. כל מילה נחשבה, ועל "מילותיו של אלוהים" לכאורה נועד להתמלא עד לפרט האחרון. ואז הפך טקסט זה לחרם כולל על צריכת מרבית מוצרי המזון הכוללים בשר וחלב בו-זמנית. בשנים הבאות, רק כדי להיות "בטוחים" כביכול, התווספו לחגיגה תרנגולות ועופות נוספים. זה לקח בערך כאלף שנים נוספות ליצור בהדרגה קודקס מאד מפורט של חוקים, המכתיבים במדויק כמה שעות צריכות לעבור בין אכילת סטייק להתענגות על גבינה צהובה. איך צריכים כלי הבישול להיטהר באמצע? מה צריכה להיות הטמפרטורה של המים לניקוי הכלים, כדי להכינם לסוג האחר של המזון? כיום, בבתים יהודים דתיים רבים (כמו גם במטבחי צבא הגנה לישראל!), תמצא פשוט שתי מערכות כלים: אחת למאכלים מבוססי בשר, והאחרת למזון מבוסס חלב. ברבים מבתים אלה תמצא שני כיורי מטבח נפרדים למטרה זו. וכמובן, פלדת אל-חלד עדיפה, שכן היא נתונה פחות לשריטות ונקבים, וכך פוחת הסיכוי שתכיל שאריות משקע מיקרוסקופיות של האוכל המנוגד, ישמור אותנו האל.

אלה היו שלושת הסיפורים הנחמדים שלנו. כעת כבר בוודאי ניחשת את האמת הניצחית מאחרי כל זה. בספרו 'הגן האנוכיי', ריצ'רד דוקינס מציג את המושג "מם" (באנגלית: Meme). ממים, כמו ווירוסים מסוימים, עוברים ממוח אחד לאחר. אתה יכול לשתול מם ולעקוב אחר התקדמותו. מם הוא היחידה הבסיסית לשכפול של רעיונות, ויש לו סוג של חיים משלו. רבים מאיתנו כיום, אשר משתמשים לעיתים קרובות באינטרנט ומעבירים שמועות שהגיעו אלינו, תרמו בוודאי לקידומם של מספר ממים.

כתות ופולחנים יכולים להתבסס או לא להתבסס על עובדות היסטוריות אמיתיות, או שהם יכולים להתבסס על תערובת של עובדות, אגדות וספקולציות. לפעמים, כאשר אתה רק משער דבר מסוים, בתחילה נראה הדבר מנותק מהמציאות. כאשר אתה מזכיר אותו הדבר לאורך זמן, עצם העובדה שאתה עושה כך שוב ושוב יוצרת את הרושם שהוא מבוסס על עובדות. פעמים רבות, חצאי אמיתות המשולבות עם שקרים (בין אם בזדון או בתמימות) יוצרים ביחד תערובת משכנעת הרבה יותר מאשר האמת המוחלטת.

הסיפור הבא, כנראה מיתוס בפני עצמו (ובעל כמה גירסאות), זכה גם כן לפירסום רב במדיה האלקטרונית לאחרונה:

סיפור מס' 4 - לא תטפס על המדרגות סיפורנו מתחיל בכלוב ובו חמישה קופים. בתוך הכלוב, תלה בננה על חוט ומקם גרם מדרגות מתחתיה. לא יעבור זמן רב, ואחד הקופים יגש למדרגות ויתחיל לטפס לכיוון הבננה. ברגע שהוא יגע במדרגות, התז על כל הקופים האחרים מים קרים. לאחר זמן מה, קוף אחר מנסה את מזלו, עם תוצאה דומה - כל הקופים האחרים מקבלים מטר של מים קרים. די מהר, כאשר קוף נוסף מנסה לטפס על המדרגות, ינסו שאר הקופים למנוע זאת ממנו. עכשיו, שים בצד את המים הקרים. הוצא קוף אחד מהכלוב והחלף אותו בקוף חדש. הקוף החדש רואה את הבננה ורוצה לטפס על המדרגות. להפתעתו ולחרדתו, כל שאר הקופים תוקפים אותו. לאחר עוד נסיון ותקיפה, הוא כבר יודע שיותקף אם ינסה לטפס על המדרגות. בשלב הבא, הוצא מהכלוב קוף נוסף מתוך חמשת הקופים המקוריים והחלף אותו בקוף חדש. הקוף החדש פונה למדרגות ומותקף. הקוף החדש הקודם נוטל בהתלהבות חלק בענישה זו! בדומה, החלף את הקוף השלישי המקורי בקוף חדש, ואז את הרביעי, ואז את החמישי. בכל פעם הקוף החדש פונה למדרגות, ואז הוא מותקף. רוב הקופים המכים אותו אינם יודעים כלל מדוע נאסר עליהם לטפס במדרגות או למה הם משתתפים בהכאתו של הקוף החדש. לאחר החלפת כל הקופים המקוריים, אף אחד מהקופים שנותרו בכלוב לא זכה מעולם להתזת מים קרים. ובכל זאת, אף קוף אינו מתקרב יותר למדרגות כדי לנסות להגיע לבננה. למה? מפני שעד כמה שהם יודעים, ככה נעשו הדברים שם תמיד.

כתות ופולחנים אינם זקוקים למאות רבות של שנים כדי להיווצר ולהתפתח. סיפורי סנטה-קלאוס של ימינו הם בני פחות מ-200 שנה, והדמות האדומה המפורסמת היא אפילו צעירה יותר. ריצ'רד פיינמן (חתן פרס נובל לפיסיקה) סיפר על 'פולחן המטען' (באנגלית: 'Cargo Cult') שהתפתח בקרב תושבי איי דרום האוקינוס השקט לאחר מלחמת העולם השניה, במקום בו פיתחו הילידים פולחן של חיקוי פעילויות שדה תעופה והתנהגות פקחי טיסה (תוך שימוש באזניות ובאנטנות מדומות מעץ), בציפיה למטוסים שיבואו ויפרקו סחורות. נסה רק לדמיין כיצד כמה אלפי שנים של פוליטיקה ואינטרסים יכולים לקדם ממים ופולחנים.

הדת היהודית מדברת על שרשרת המסירה: לכאורה הוכתבה התורה באמצעות אלוהים ונכתבה על-ידי משה. בהמשך היא הועברה מדור לדור ביחד עם הפירושים הנחוצים של התורה שבעל-פה, אשר הועלו על הכתב אף הם בתקופה מאוחרת יותר. להשלמת התמונה, נאמר כי לאירוע המקורי היו עדים העם כולו, וכי הידע לגבי כך עבר גם הוא מדור לדור, עד ימינו אנו.

רבי יהודה הלוי כתב את סיפרו המפורסם "הכוזרי" לפני כ-900 שנה. בין השאר, חיבר מר הלוי סוג של הוכחה מתימטית לאמת שמאחורי מסורת זו: נניח שפתאום מישהו היה ממציא סיפור חדש כזה, ונניח שאותו אדם היה מתחיל לספר כי כל העם היה נוכח במעמד הר סיני, הרי שמיד היו השכנים קמים ואומרים שהם לא שמעו דבר כזה מאביהם, ולכן אין זה יכול להיות אמת. מכאן הוא מסיק כי הסיפור לא הומצא, וכי האירוע היה חייב להתקיים כפי שמסופר מאב לבן בימינו.

הוכחה-כביכול זו מתעלמת מהעובדה הפשוטה שמסורות מתפתחות בהדרגה. הסיפור אינו הכל או לא-כלום. יש לו מרכיבים רבים, ובמשך תקופה ארוכה סיפר כל אב לבניו דברים שונים במעט (אמהות ובנות, כפי הנראה, אינן נחשבות). מסורות רבות אחרות - את חלקן מן הסתם אתה מכיר היטב - עברו תהליכים דומים. האבא היהודי שלי, אשר לו היסטוריה ארוכה של דברי אמת, סיפר לי דברים שונים לחלוטין. אם כך, שרשראות מסירה כן יכולות להשתנות עם הזמן.

כדוגמא לשיבושים בשרשרת מסירה קצרה במיוחד, ראה גם את המאמר הקצר "שרשרת המסירה של נתניהו ויוסף" באתר חופש.

במקרים רבים אחרים, התחיל סיפור את דרכו כאגדת עם. הוא סופר בתמימות על-ידי אבות לילדיהם, והיה ידוע לכל. זמן רב לאחר מכן הוצמדה לו התגית של עובדה היסטורית לכאורה.

כאשר אנו מנסים לנתח מספר רכיבים חשובים של מסורות מתפתחות, אנו עשויים למצוא מספר מאפיינים משותפים נוספים:

• באופן טיפוסי (אם כי לא תמיד) נחוצים מספר דורות להתפתחותה של מסורת "גדולה". זהו תהליך איטי. המסורת החדשה על כל המיתוסים והחוקים שבה אינה נוצרת כולה בבת-אחת, אלא עם תכנים המשלימים ומעדכנים תכנים אחרים, במשך פרקי זמן ארוכים.
  
  
• מסורות ואמונות נוצרות באופן טיפוסי בהתבסס על סיפורים שבדרך כלשהי מספקים תשוקות מסוימות של המאמינים, ומלהיבים את דמיונם.
  
  
• התהליכים המעורבים כוללים באופן טיפוסי קבוצות גדולות של אנשים, וגם פעילויות של קידום ויח"צנות על-ידי מספר בעלי סמכות ו/או על-ידי המדיה, תהיה אשר תהיה.
  
  
• אמונות מוחדרות למוחנו באופן טיפוסי בגיל צעיר, או שעושות שימוש בנושאים מקורבים אותם רכש המאמין כאשר היה צעיר.

מכאן שאם תפגוש איש זר בפארק, והוא יספר לך על חביתה סגולה שאכל לארוחת בוקר, הרי שקשה מאד לסווג אירוע כזה כתחילתה של דת חדשה.

האם אינך מעוניין לשמוע מה יש לרבנים גדולים לומר בנושא התהוותן של מסורות? בוודאי שאתה מעוניין!

הרב משה פיינשטיין היה אחד מהרבנים היהודים-אורתודוקסיים האמריקאיים המפורסמים ביותר. הרב פיינשטיין נולד בבלרוס ("רוסיה הלבנה" בתקופת ברית המועצות) ומאוחר יותר היגר לניו-יורק, שם בילה את מרבית חייו. הוא נחשב בעיני רבים לסמכות האורתודוקסית ההילכתית המובילה של החצי השני במאה ה-20.

בספר השו"ת ("שאלות ותשובות") הידוע שלו "איגרות משה", הרב פיינשטיין ענה על השאלה הקשה "איך יתכן שציבור שלם טועה?". הוא קבע כי:

"כל דבר שאדם עושה ומחזיק כן מצד שמאמין בזה - אף שהוא נגד השכל - אין זה מצד טרוף הדעת, אלא אפילו אנשים פיקחים מתחילים להאמין בעניני הבל, על ידי הסתה ברוב הפעמים. גם לפעמים רחוקים וטועים בעצמם מאיזה דבר שנדמה להם בחלום וגם בהקיץ. ואחרי שכבר התחילו להאמין בזה הם ממילא גם מוסרים נפשם על אמונת הבל שלהם."

לא בדיוק מה שהייתם מצפים מרב יהודי אורתודוקסי חשוב, נכון? כן, אלא אם כן ידעתם שתשובה ספציפית זו כוונה... לשאלה מקורית בנושא האמונה הנוצרית ולא לזו היהודית. הרי זו אמונתו של האחר שמתהווה בדרכים כאלה (תודה לירון ידען על ההפנייה למקור זה).

והנה מה שיש לרב יובל שרלו לומר בנושא היווצרות אמת אחת ויחידה ממקור יחיד, ולתלות בה ובמלמדיה:

"... אוכל רק לומר שאני מתנגד עקרונית לכל "שיטה" הבנויה על אמת אחד ויחידה, ועל אדם אחד. אני שומע בה צליל של שרלטנות, ובאופן קטגורי היא לא יכולה להיות נכונה, בשל העובדה שהמציאות עמוקה יותר מאשר היכולת להיכנס לתוך משבצת אחת. אם אתה מזהה שהיא עוזרת לך אך לא משתלטת עליך - השתמש בה. אם אתה חש כי אתה נעשה פונדמנטליסטי ותלוי בה ובמלמדיה - ברח ממנה, כי זה סימן מובהק למשהו שאינו טוב."

גם כאן נראים הדברים, נכונים מדי אפעס, ואם הם נקראים כלשונם, ניתן בקלות לייחסם לאדם בעל ערכים חילוניים-חופשיים... אלא אם כן ידעתם שתשובה ספציפית זו כוונה לשאלה מקורית בנושא שיטת לימוד שאינה בהכרח תואמת את ההלכה היהודית.

גם מר דניאל בלס, המציג עצמו ואף מוכר כבעל השקפה יהודית אורתודוקסית מובהקת, כותב את הדברים הבאים:

"... ביכולתי להציג את עצמי יום אחד בפני כלי התקשורת ולטעון ששדים (כן, שדים!), אמרו לי שהם יצרו את העולם והם גרים מתחת לאדמה וצופים בנו. ליצורי המעמקים הללו קוראים "גראולים" ואני נוצרתי על ידם, ממש כך! עכשיו עלי לבקש למסור את המסר שלהם לעולם כדי שכשהם יצאו, הם יעשו זאת בפרהסיה לעיני כל. כבדרך אגב אוסיף שהגראולים הצילו את האמריקאים במלחמת ויטנאם ואותנו במלחמת המפרץ... עוד אספר ששאלתי את השדים הללו "כיצד יאמינו לי?" והגראולים הסבירו לי שמי שהוא חכם יאמין לי, כי אין בדיווח כל דבר מיסטי, ומי שהוא שוטה, לא יאמין לי. כעת מוטל עלי להופיע בתוכניות טלויזיה ולהשתמש בכלי התקשורת והמדיה השונים כדי לפרסם את הסיפור המקורי שלי. סביר להניח שכמה אנשים תמימים או מטורפים יאמינו לי ויממנו אותי כספית. אלפי בני נוער יאהבו את הסיפור שלי וירוצו אחרי ואחרי מוצא פי בהמונים. אני כמובן יעביר את המסרים של הגראולים ..."

לא יכולנו לבחור מילים טובות יותר בעצמנו... אלא שהחשיבה הרציונלית כאשר מדובר באחר תופסת גם כאן. המאמר המצוטט נקרא "על ראל והכת הראלית" ודן כמובן באותה כת שטוענת לשלטון חייזרים.

'שירת היוואתה' הינו אפוס שנכתב על-ידי הנרי וודסוורת לונגפלו במאה ה-19, בהתבסס על מסורות רבות שנים של האינדיאנים מצפון אמריקה. הנה מספר ציטוטים קצרים משיר יפה זה (בתירגום חופשי של כותב מאמר זה):

והיה כי תשאלו אותי, מהיכן סיפורים אלה, מהיכן האגדות והמסורות הללו,  . . . אני חוזר עליהם כפי ששמעתי אותם משפתיו של נוואדהא, המוסיקאי, השר במתיקות.  . . . על ההרים של הערבה, על מחצבת האבן האדומה הגדולה, גיטשי מניטו, רב העצמה, הוא - אדון החיים ירד על צוקיה האדומים של המחצבה, עמד זקוף, וקרא לכל העממים, קרא לשבטי האדם להתאסף יחדיו.  . . . וזקוף על ההרים גיטשי מניטו רב העצמה עישן את מקטרת השלום כאות לעמים.  . . . מהעמק של טאוואסנתה מהעמק של וויומינג מהחורשות של טוסקלוסה מהרי הרוקי הרחוקים מהאגמים והנהרות הצפוניים ראו כל השבטים את האות ראו את העשן המרוחק מיתמר  . . . כל הלוחמים נאספו יחד על-פי אות מקטרת השלום אל ההרים של הערבה אל מחצבת האבן האדומה הגדולה.  . . . הו ילדי! ילדי המסכנים! הקשיבו למילות החכמה, הקשיבו למילות האזהרה, משפתיו של הרוח הגדולה, מאדון החיים, אשר ברא אתכם! נתתי לכם את האדמות לצוד בהן, נתתי לכם את הנחלים לדוג בהם  . . .

אם רבי יהודה הלוי צודק, עלינו להתחיל לעבוד את גיטשי מניטו "הרוח הגדולה", לפני שיהיה מאוחר מדי.