|
אז יצאנו לדרך חדשה, אם כך.
אמרת: "איני כועס ולא מתעצבן ואפילו מחוייך, הכתיבה איתך עוזרת לי יותר מהדיבור כי בסגנונך אינך
מסוגל לשמוע ולהקשיב אלא בוער לך לומר דבריך והדרך היחידה לגרום לך להקשיב ולחשוב היא ע"י כתיבה." אז נראה כאילו
המטרה הראשונית של כל שרשור המכתבים הזה - דהיינו, פתיחת דיון חדש איתך - תוגשם למרות הכל.
אם אתה מחוייך אז אני מחוייך, וברשותך, אתחיל לעבור עכשיו על 14 הסעיפים שהם התגובה למכתבך הקודם.
1) "ראשית, אתה יודע היטב כי אני לא אמרתי לאף אחד מילדיי מה לעשות ולכן בחירתו של אחיך הצעיר
ללכת להיכן שהלך הייתה בחירתו האישית." אני מודע לכך בהחלט, ולמרות שזו היא בחירתו, אהיה גלוי לב איתך ואומר שעדיין
הדבר מתסכל אותי. במסגרת אותו הדיון שהיה לנו בנסיעה לקראת מחלף נתניה, ה"בחירה" שלא-לבחור היא לא באמת בחירה בעייני, וזה
בדיוק מה שאלעד עושה. יצא לי אפילו לכתוב מאמר בן 2 עמודים על הנושא (אמא כבר קראה אותו) שנקרא "לא סומך על השכל שלי", וכתבתי אותו מתוך מקום של כאב.
וכמו שאמרתי, יכול להיות שדווקא התסכול הזה הוא חלק ממה שדוחף אותי בלהט שכזה לוויכוחים עיקשים יותר ומקיפים יותר ככל שהזמן
עובר.
ואולי זה הזמן להזהיר שההתיחסות לעניין האחד הזה (ואולי מכיוון שהפן של התשובה הוא לא לוגי אלא אישי) תהיה הקצרה ביותר
שתתקל בה בהמשך מכתב התשובה שלי אליך.
2) בקשר לטענה שאני רואה את דוקינס כ"אלוהים שלי" והביקורת של גלסנר - האם אדם יכול למתוח ביקורת על אלוהיו?
תאמין לי כשאני אומר לך שאולי אפילו יותר מלגלסנר, יש לי טענות כלפי דוקינס: פעמים קרובות מדי הוא נוהג בדמגוגיה בדבריו,
ובחלקים מהדיון הוא בכלל לא טורח להביא נימוק אמיתי, אלא רק מציג את הצד השני באור רע. חלק מטענותיו כשהוא גולש לנושאים שלא
בתחום התמחותו (כגון פיסיקה וקוסמולוגיה) - סובלות מחוסר ידע והיצמדות לבאנליות. בפרק העוסק במוסר, דוגמאותיו בנוגע למקומות
הלא מוסריים בתנ"ך גם הן חסרות מעוף למדי, אולי מפאת היכרותו השטחית עם התנ"ך. אחת החולשות הגדולות ביותר של הספר היא
בגלישות הגדולות מהנושא שהוא עושה [ראו 'מעלליהן של דתות'.] כשהוא מתחיל לספר
על ספרים שכתב וספרים שקרא, הרצאות שנשא, תכניות טלוויזיה שהנחה, כנסים וויכוחים שהשתתף בהם - הוא שוכח את עצמו (ראה
דוגמאות בעמ' 103, 164, 180, 223-224, 302, 306, 307, 338, 340, 397, 400, 450, 453, 469, 499, 507, 511, 524, 541-543),
וכן הדבר כאשר הוא שוקע בדיון על הישגי המדע (ראה לדוגמה עמ' 509 עד 528). לקרוא את הספר שלו הייתה חוויה מתסכלת למדי,
למרות שמצאתי את עצמי המום למחצה בכל פעם שהוא חזר לנושא, נתן את אחת ממכות המחץ שלו לטיעונים נגדיים, ורמס אותם במכבש
ההגיון.
ההבדל בין הביקרות שלי לזו של גלסנר היא שגלסנר הולך על המובן מאליו ותוקף את המטרות הקלות שכל בלוגר קצר רוח היה זורק
מיד, וזאת תוך התעלמות מכוונת (לא, אבא, אין לי בעיות של הבנת הנקרא) מכך שלכל אחת ואחת מאמירותיו, דוקינס כבר הקדים
ונתן לה תשובה. ויותר מזה, גלסנר בכלל לא ניסה לגעת במשהו מהחומר העיקרי שממנו הספר בנוי, ובכלל לא נגע בגוף טיעוניו של
דוקינס עצמו או בטיעונים שדוקינס שבר.
3)
פירוק הביקורת של גלסנר - [מאחר שהביקורת של גלסנר הייתה על דוקינס, מה יאה יותר
מלהשתמש בתשובותיו של דוקינס עצמו?]
אחת הטענות הבנאליות של גלסנר היא שדוקינס "צעקני".
דוקינס צעקני? דוקינס הוא בריטי מנומס המתבטא בצורה נעימה טונלית וניסוחית, והיית צריך לראות אותו בסדרה התיעודית אותה
הגיש כדי להבין את זה. אם הספר נשמע פרוע, הרי זה רק בגלל המוסכמה המשונה, שעל פיה יש לאמונה הדתית פריבילגיה מיוחדת במינה:
היא נמצאת מעל לכל ביקורת. פוליטיקאי יכול לתקוף יריב בכנסת במילים קטלניות ולזכות לתשואות על לוחמנותו הנועזת, אבל רק תן
למבקר רציני ושקול של הדת להשמיע משהו שבכל הקשר אחר אחר ייחשב לסתם ביקורת עניינית, ומייד הוא יתואר כ"צעקני". גלסנר כותב:
"אבל חשוב מכך, השנאה המקלקלת את השורה של הספר חושפת חוסר ביטחון עצמי, חוסר ביטחון שנחשף ככל
שדוקינס קוצף יותר ויותר." מי שכותב משפט כזה לא יבין את דוקינס לעולם. הספקולציה הילדותית הזאת לא כל כך רחוקה
מהלוגיקה המהפנטת שבטענה: "אם עיצבנתי אותך אז כנראה שאני צודק."
עוד, גלסנר כותב: "דוקינס מגלה בורות או לפחות מתעלם מההתפתחויות שחלו בדור האחרון במדעי הרוח
והחברה, שעמלו מאמצע שנות ה-60 על הגדרת העידן בו אנו חיים כיום." עם כל הכבוד לערפול בניסוח, הטענה הזו אפילו לא
מתקרבת להיות רלוונטית. דוקינס לא כתב על הדברים הללו כי זה לא התחום ממנו הוא מגיע ולא על כך הוא מעוניין לשים את הדגש. על
אותו משקל יכולת להתלונן על שדוקינס לא עומד על ההבדלים האפיסטמולוגיים בין הרמב"ם לרמב"ן, מתעלם ממסורת הרי"ף בנושא
"ניצוצות שמיימיים" ובכלל לא נוגע במילה בהגות האר"י ז"ל בנושא החטא לדורות - אבל כל זה לא משנה דבר. הוא תוקף את האמונה
מהכיוון ההפוך בדיוק: הוא אומר שאין שום חשיבות ל"מסורת" של אמונה, אם האמונה עצמה היא במשהו לא נכון.
השאלה המרכזית של ספרו היא האם אלוהים בכלל קיים, והרוב המכריע של הכותבים התיאולוגים פשוט מניחים את הדבר הזה מראש
וממשיכים מנקודה זו. למטרותיו של דוקינס הוא צריך היה לשקול רק את דברי אותם תיאולוגים שמתייחסים ברצינות לאפשרות שאלוהים
אינו קיים, ובונים את טיעוניהם לבסס את קיומו. ואני יכול לומר לך שהדבר אכן נעשה היטב בפרק 3 בספר.
ועוד, גלסנר כותב: "הרבה-הרבה, אם כן, לפני ה-11 בספטמבר, לפני בן-לאדן והניאו-שמרנים, ניסחו
הוגים מערביים את הייאוש הזה מהתבונה, כמי שהכזיבה בהבאת אושר לאנושות." ומוסיף: "החזרה לכנסיות הפרבוסלאביות ברוסיה בשנות ה-90 וה"ניו-אייג'" במערב הם במובנים רבים צדדים שונים של אותה
מגמה: כפירה בכוחם של התבונה והמדע להסב אושר לבני האדם." אבל מי לעזאזל החליט שתפקיד המדע הוא להביא
אושר?
תפקיד המדע הוא לחקור ולהבין את העולם בו אנו חיים, וזהו. נחמד שלחלק מהגילויים ישנה תועלת מעשית לאנושות, אך אף אחד לא
מבטיח לנו שהדברים תמיד יהיו חיוביים. כמו כל דבר, ניתן לגזור מהמדע דברים טובים ורעים, חיוביים ושליליים (באופן
סובייקטיבי, כמובן), אך לפחות המדע ותהליך החיפוש אחר תשובות מקדמים אותנו הלאה בידיעותינו ובהבנתנו.
אני התרשמתי מן ההנמקות לשאלות מהותיות בספר, ומההתמודדות של דוקינס עם הטיעונים הדתיים למיניהם. גלסנר, בתגובתו לספרו
של דוקינס, מציב את השאלה עד כמה המדע והקידמה אכן גורמים לאדם להיות מאושר יותר. אז נניח שהם לא גורמים. זה אומר שיש
אלוהים?
גלסנר ממשיך ומדבר כנגד הפסיכולוגיה האבולוציונית, שמנסה לראות איך פנים שונים בהתנהגות האנושית נגזרו מהעבר האבולוציוני
שלנו, ומראה בכך הבנה שטחית ביותר של רעיון האבולוציה ושל היותו תהליך אוניברסלי. יש לי המון דברים לכתוב גם על החלק הזה
במאמר - אבל לא נראה לי שיעזור להתעכב על זה, כי גם ההבנה שלך בנושא, אבא, עודנה שטחית למדי (לא מנסה לפגוע)...
אסיים רק בהתייחסות למילים שפותחות את המאמר הזה: "ספרו של ריצ'רד דוקינס הפך כבר לרב מכר, אבל מה
היה דחוף לו לכתוב אותו דווקא בעידן הזה?" סלח לי אם התשובה תישמע מעט ילדותית, אבל אני לא באמת חושב שגלסנר מצפה
לתשובה טובה יותר:
היה חשוב לדוקינס לכתוב את הספר דווקא בעידן הזה כי הוא חי עכשיו וכי זה מה שהוא חושב.
4)
אתה אמרת: "אינני חושב שחכמי התורה לדורותיהם כתבו שטויות." כשאתה מציג את זה ככה - בצורה של
קביעה גורפת לגבי כל אמירה ואמירה של כל חכמי התורה, תהיה האמירה אשר תהיה - הדבר מחטיא לחלוטין את מה שאני התכוונתי אליו.
לא אמרתי לרגע שאני רואה אותך מתנער מהכול - אבל בחודשים האחרונים היו וגם היו מקומות ספציפיים שמהם כן התנערת
כשטויות (ועיין בערכים "תקיעת שופר כחזרה על יבבותיה של אם
סיסרא" ו"שפן וארנבת מעלים גירה"), ובכל פעם
הדבר היה כרוך בתהליך של בחינת הסוגיה לפרטיה.
האומץ הזה, שלא רבים ניחנו בו, לבחון נושא מהסוג הזה לעומק ובסופו של דבר להחליט לפסול אותו - הוא אחד הדברים שאני הכי
מעריך אצלך. ואולי אני מעריך זאת דווקא בזכות שהאינסטינקט הראשון שלך תמיד יוצא בהתחלה להגנת העניין.
אם תדפדף אחורה, לסוגיה שהעליתי בתחילת כל השרשור הזה, אני משוכנע שלא תתקשה יתר על המידה לפסול גם אותה כ"שטויות",
וכמוה גם את כל שאר הסוגיות שתכננתי עוד לשלוח לך בהמשך (עטלף מטיל ביצים, הריון של אפעה נמשך 70 שנים, הנמר הוא בן כלאיים
של לביאה ושל חזיר בר, ציפורני האריה והזאב מכילות ארס, עכברים נוצרים מתוך אדמה, כינים נוצרות מתוך זיעה, חלזונות נוצרים
מגשם, דם הנידה מורעל, זיעת האדם מורעלת, ברדלס הוא בעצם צבוע נקבה וצבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עמוד השדרה של אדם
שבע שנים לאחר מותו נהפך לנחש, בירור אם אישה היא בתולה או לא ע"י הושבתה על חבית יין, רפואה לחולה מלריה היא להעביר את
מחלתו ממנו לנמלה, פיל שאכל נצרים והוציאם בצורת סל, סוגיית הכשרות של בהמה שנשחטה ונמצא ברחמה ולד בצורת אדם, סוגיית
הכשרות של בהמה טהורה שנמצאה בתוך רחם בהמה טמאה, עז היולדת חזיר, אישה שילדה תינוק הנראה כמו תנין, אישה שהפילה ולד הנראה
כמו ינשוף, נשים מכשפות כיכרות לחם, נחש אוהב לשתות יין, האם לתרנגול אין ריאות כלל או שמא יש לו רק ריאה אחת, איך מסרסים
דבורים, איפה נמצאת השמש בלילה - מעל כיפת הרקיע או מתחת לאדמה, ועוד כהנה וכהנה סוגיות הזויות...) שוב אומר שהתלמוד הוא
יצירה אנושית שאינה חפה מטעויות (חלקן ממש מחרידות) ועליך מוטלת המלאכה לברור מתוכה את הטוב ולהוציא ממנה את הרע, ואני לא
חושב שתתנגד לאמירה הזו.
הרי אמרת בעצמך: "לדעתי הידע שלהם התבסס על מה שנצבר עד תקופתם ולכן כתבו את אשר
כתבו."
5) אבל אז כתבת את המשך המשפט: "כל זה לא ממעיט מערך כתיבתם, גם אם היום ידוע אחרת, כי כך
האמינו." ואני שואל - איך לכל הרוחות העובדה ש"כך הם האמינו" מוסיפה לערך כתיבתם?
שוב אנו נתקלים בהנחה המקלה כל כך, האומרת שלדברים הנעשים ונאמרים בשם הדת יש חסינות שלדברים אחרים אין. חז"ל "האמינו"
בהרבה דברים שהם טעות, אבא. לחלק לא מבוטל מהדברים שכתבו אין ערך של ממש היום, ואני בספק אם היה להם ערך רב במיוחד אז,
והעובדה ש"כך האמינו" לא מכסה על כך ולא נותנת לכל העניין נופך אצילי יותר.
העובדה שהיום אנו יודעים אחרת משמשת אותנו כמעורר מודעות לכך שלא מידי השכינה הם קיבלו את הדברים הללו, דבר שאני ואתה
נסכים עליו, אבל הבעיה היא שהמוני בית ישראל עדיין בטוחים ומשוכנעים בכל נים מנימי נפשם שאכן כך הדבר - גם אם הם לא ראו
סוגיה בגמרא מימיהם.
אתה אמרת: "אני מניח שאם היו חיים כיום, היו ממשיכים להאמין באותה המידה, אך היו מבססים אמונתם על
הידע שנצבר עד היום - ועל זה אני מניח לא היו לך חילוקי דעות." לא, אבא, על זה אין לי חילוקי דיעות. אבל זה רק מחזק
את ההסכמה שלך לכך שמה שכתבו, מליבם הם כתבו אותו ועל פי הבנתם המוגבלת את העולם, ואילו חיו היום, אזי הייתה הבנתם את העולם
פחות מוגבלת ואז לכל הפחות לא היו מקימים ופוסקים תילי תילים של הלכות לדורות על עניינים שהם טעות.
נכון אמרת שאמונתם ב"מי שאמר והיה העולם" לא הייתה משתנה כתוצאה מכך. מוח תיאולוגי שמאומן להתחמק בהצלחה מכל הסוגיות
והסתירות שבמשניות, בברייתות ובדברי חכמים אחרים ולהקים מערכות הגנה מסובכות ומורכבות סביב אמונתו - לא היה מוותר על מושא
הגנתו כל כך מהר - ידע מודרני על העולם או לא (וראה את סעיף 11).
למרות שאני לא יכול שלא לחשוב שאולי היו כמה נוספים שהיו הולכים דווקא בדרכו של אלישע בן אבויה, ייתכן למדי שכמו
האפולוגיסטים הדתיים של היום, הם אף היו מנסים לרתום את המדע למטרותיהם.
אבל באמת, אבא, עד כמה האמירה החדשה הזו שלך גורמת לך להרגיש טוב יותר עם כל הסיפור, ועד כמה היא מציגה את חז"ל באור
חיובי יותר?
6) זה אחד המשפטים הכי פחות קשורים בכל המכתב שלך, ואני חושש שייתכן שהכשל בו הוא יותר מסתם ניסוחי: "אתה קורא לתופעה שינויים איטיים מצטברים וברירה טבעית, חכמי התורה היו קוראים לזה אמונה באל."
שינויים איטיים מצטברים וברירה טבעית הם הכוח המניע את ההתפתחות האבולוציונית של אורגניזמים שונים במהלך מליארדי שנות
קיום החיים על כדור הארץ. אבל אם "התופעה" המדוברת היא טעויותיהם של חז"ל (שכן זה הנושא שבמסגרתו נכנס המשפט הזה), אזי מה
בדיוק הקשר של דרוויניזם לנושא? אני תמה.
באורח כמעט מצחיק, מדבריך משתמע שחכמי התורה טעו כאשר טעו בגלל אמונה, ואילו אני טוען שהם טעו בגלל
אבולוציה דרוויניסטית. מובן שלמשפט כזה, לוגית, אין כל זכות קיום - ואני מפציר בך לנסח אותו מחדש.
7) ואז אמרת משפט שיש צורך להביאו במלואו כדי עמוד על כל פרטיו: "כל אדם רשאי להאמין בדת שהוא
רוצה. היהדות הייתה סובלנית כלפי דתות אחרות לכל אורך ההסטוריה, כי היא האמינה שאם האל ברא אנשים שלא מאמינים בדת היהודית
הרי שהייתה לאל מטרה בזה, ומי אנו שנחלוק על כך. בניגוד ליהדות, דתות אחרות חשבו כי דתם היא האחת והיחידה ויצאו למלחמות על
השלטת דתם על אחרים."
אני לא יודע אם אמרת את המשפט הזה בעקבות משהו שאני אמרתי, או אולי רק בגלל שבכל שיחה על דת הנושא הזה מרחף לו באוויר
מעל ראשי המשוחחים. אני אוציא את הפיל מהחדר ואבטא את הדבר בבירור כפי שאני רואה אותו: מעולם לא נגרמו סבל ומוות גדולים
יותר ומיותרים יותר ממה שגרמה לו הדת. מלחמות דת היו מאז ומעולם, ורובם ככולם פרצו לצורך המרת דתותיהם של אנשים בעלי אמונות
השונות מאלו של הצד המכריז מלחמה.
כל כך כיף ונוח להאשים דתות אחרות - ולהזכיר את מסעות הצלב, האינקויזיציה והאיסלאם הקיצוני של היום. זה כמעט קל מדי
ונותן תחושה של משחק לא הוגן. אתה ניסית להקדים תרופה למכה והחלטת להוציא את היהדות מהכלל, אבל זה פשוט לשחק את משחק
הקופים: לא ראיתי, לא שמעתי.
היהדות, אבא, לא חסרה מלהט הפנאטיות בעצמה: הקריאה "הטוב שבגויים - הרוג", היא רק אחת מיני רבות. יש ציוויים רבים
הנוגעים לצורך להרוג ולהשמיד את שבע העמים שסבבו אותנו ולהשמיד את מושא סגידתם. ראה למשל את שמות כג' כג' :"והביאך אל
האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי והכחדתיו. לא תשתחוה לאלוהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר
תשבר מצבותיהם." את העמים הללו מצווים העברים להרוג עד האחרון: גברים, נשים, זקנים וילדים, ואפילו את בהמותיהם וחיות הבית
שלהם. הציווי של "שבר תשבר מצבותיהם" מזכיר באופן מחריד את פיצוץ פסלי הבודהה ע"י הטאליבן באירן בשנת 2007. אפס סובלנות
דתית.
לקריאה החוזרת שוב ושוב בתנ"ך שלא לשכן בארץ עובדי עבודה זרה אלא להשמידם, יש את הפן הביצועי בסיפור הלא-כל-כך-סימפטי על
450 נביאי הבעל ו-400 נביאי האשרה שנטבחו בידי הנביא אליהו וקהל תומכיו במלכים א' יח' מ', שם ראשיהם נערפו באופן טקסי
ונערמו לכדי גבעה קטנה. מעבר לכך, התנ"ך גם היה ספציפי מאוד לגבי מה יש לעשות לעיר שרוב תושביה נטשו את האמונה באל העברי,
והיא נקראת עיר נידחת: לשרוף אותה עד היסוד על כל תושביה. האם גם לדעתך יש לשרוף עד היסוד את תל אביב?
ובל נשכח את הקריאה התלמודית בפסחים מט' עמוד ב': יש לנחור (נחירה = המתת בע"ח באמצעות דקירה בחפץ חד) את "עם הארץ",
שאינו אוחז בדת אחרת אלא סתם לא מתפלל או לובש ציצית. הסוגיה אפילו
מציינת שאין לקרוא לכך "שחיטה", כי על שחיטה צריך לברך...
עד כאן קריאות למעשי אלימות בשם הדת (שאין ספק שאכן בוצעו, בין אם בצבא עברי כובש ובין אם בהמון מוסת), ועכשיו נעבור
לגיור בכפייה: בתקופת החשמונאים יוחנן הורקנוס גייר את האדומים בכח הזרוע ובנו אריסטובולוס המשיך במבצע זה וגייר בכפייה את
הנבטים וההיטורים, שחיו בצפון ישראל ודרום לבנון של ימינו.
מקסים, לא?... לא ראיתי, לא שמעתי.
8) המוח התיאולוגי תמיד ניסה להסביר לעצמו איך ייתכנו אנשים בני דתות אחרות שלא מתיישבות עם זו שלהם, שהרי דתות שונות
מאמינות באמונות הסותרות ומנוגדות זו לזו, ולא ייתכן שכולן צודקות. כשהאופציה הראשונה, מחרחרת המלחמה, היא שכל השאר חוטאים
כנגד רצונו של האל ושיש לטפל בהם באמצעים המוזכרים לעיל - האופציה השנייה היא בדיוק זו שאתה אמרת: "כי היא האמינה שאם האל ברא אנשים שלא מאמינים בדת היהודית הרי שהייתה לאל מטרה בזה, ומי אנו שנחלוק על
כך". מדובר בטאוטולוגיה במיטבה, ואל תטעה לרגע לחשוב שהעובדה שהאופציה הזו שוחרת שלום יותר - הופכת אותה בו בזמן
לתשובה לגיטימית.
פעם נוספת אעלה את השאלה: אם כל דת ודת חושבת בדיוק כך - אז מי מהן היא הנכונה? התשובה שנצפה לקבל מכל אדם שיישאל את
השאלה הזו תהיה אחת - "שלי" - אבל זה לא באמת יקדם אותנו לשום מקום, נכון?
כל אחד משתדל לחשוב שהאמונה שלו נעלה על כל האמונות האחרות, שאם לא כן לא יהיה הרבה טעם באמונתו, אבל אולי הגיע הזמן
לקבל שכל הדתות שוות ערך ולדתו של אף אדם אין ערך מיוחד. כולן תקיפות (או שמא לא-תקיפות?) באותה המידה ממש.
כשאני הייתי צעיר בשש שנים וידעתי הרבה פחות משאני יודע היום, הן על החלופות להסברת העולם מהצד המדעי והן על כל הדברים
השגויים והמופרכים בדת, להבנה החדה והפשוטה האחת הזו היה משקל ניכר בהחלטה שלי לצאת לשאלה.
9)
במכתב הזה התייחסת לתשובתי לסוגיית הניחומים ממכתבך הקודם, ואמרת כאן: "אינני חושב שהשתמשתי במילים
שהדת מנחמת..." אז זה כל היופי בהתכתבות, אבא: תמיד אפשר לבדוק אחורה מה בדיוק אמר כל אדם בכל שלב בשיחה. ואתה אמרת
בפירוש באותו המכתב את הדברים הבאים: "יש דברים שקשורים לאמונה טהורה וכל הוכחה, רציונאלית ככל
שתהיה, לא תשנה אותה מהסיבה הפשוטה - האדם רוצה משהו בחייו ששונה מחיי היום יום הקשים והוא בוחר לעצמו להאמין
במשהו."
האמירה "לא משנה אילו הוכחות מוצקות תביא כנגד אמונתי, ולא משנה עד כמה חסרת הגיון עמדתי, אני אמשיך לדבוק בה ויהי מה"
היא אמירה פונדמנטליסטית, והיא מסוג האמירות שאין לקבלן - אבל הכנסת סוגיית הנחמה פנימה מעדנת את האמירה מעט ומשרה עליה אור
יותר אנושי ובר הבנה. אתה הוא זה שהכניס לשיחה את סוגיית הנחמה, ועכשיו אתה מעוניין להתנער ממנה, אז למען לא יפריע לנו הדבר
הזה בעתיד, הייתי רוצה להבהיר את הסוגיה לחלוטין ולהורידה מהפרק: כוחה של הדת לנחם אינו הופך את מושא האמונה בה לאמיתי.
גם אם נסכים לוותר לצורך הדיון (ולצורכו בלבד) ויתור עצום, גם אם נקבל חד משמעית כי האמונה בקיום אלוהים חיונית במלואה
לרווחתו הנפשית והרגשית של האדם, גם אילו היו כל האתיאיסטים נוירוטים נואשים הנדחפים להתאבדות על ידי חרדה קיומית חסרת
רחמים - דבר מכל אלה לא היה תורם ולו קמצוץ של ראיה לכך שהאמונה הדתית היא נכונה. זו יכולה להיות ראיה לכך שרצוי
לאדם לשכנע את עצמו שאלוהים קיים, גם אם הוא לא קיים.
מדהים להיווכח כמה אנשים אינם מסוגלים כנראה להבחין בהבדל שבין "א' הוא נכון" לבין "רצוי שאנשים יאמינו
ש-א' הוא נכון". או שאולי הם לא נכשלים בטעות הלוגית הזאת, אלא פשוט מייחסים לאמת פחות חשיבות מאשר לרגשות אנושיים.
ואיני רוצה לזלזל בערכם של רגשות אנושיים. אני רק מציע שנבהיר לעצמנו, בכל שיחה, על מה אנחנו מדברים: על רגשות, או על
אמת.
10) ואתה שוגה בדמיונות כשאתה אומר ש"אין אמת מוחלטת," אלא "יש אמת
אישית של כל אחד כפי שהוא רואה אותה." בחיים המעשיים אין נרטיבים, אבא. כשאנחנו יוצאים מגבולות מה שנחשב חיובי או
שלילי בתרבויות שונות ומגבולות הפילוסופיה של המוסר, המציאות היא בשום אופן לא דבר סובייקטיבי. אולי לכל אחד יש את
הדעה שלו - אבל אמת יש רק אחת.
או שישו היה בן האלוהים, או שלא. או שאנשים ממשיכים "לחיות" לאחר מותם, או שלא. או שהאישה נוצרה מצלע של הגבר, או שלא.
לכל אחת מהשאלות הללו יש רק תשובה אחת אפשרית, ואנו יכולים למצוא אותה.
אין "גם וגם". לא ייתכן שישו היה גם בן האלוהים וגם לא היה. לא ייתכן שגם יש המשכיות לנשמה לאחר למוות וגם
אין בכלל נשמה. לא ייתכן שגם היהדות היא דת אמת וגם ההינדואיזם. לא ייתכן שגם האדם נברא בצלם אלוהים, בשלמותו, מתוך גוש בוץ
לפני 5,769 שנים [התכתבות זו אירעה לפני מספר שנים], וגם שמעולם לא היה באמת "אדם
ראשון", אלא שהמין האנושי בכללותו קיבל את התכונות שאנו רואים היום בתהליך ארוך ומתמשך של אבולוציה דרווינית בת מיליוני
שנים, כשאין באמת קו הפרדה ברור מתי התחלנו אנחנו והסתיים המין דמוי-האדם הקרוב אלינו ביותר.
האתיאיסט והתיאיסט מקבלים דברים שונים כאמת, אבל רק אחד מהם יכול להיות צודק. אולי (אם נרשה לעצמנו להיות סקפטיים) אף
אחד מהם לא צודק - אבל לא ייתכן ששניהם צודקים.
ואיך נגיע למסקנה מי מהגישות צודקת? התשובה צריכה להיות אחת: על-פי ראיות.
רק אם אנחנו מוצאים תימוכין, אמפיריים ובלתי תלויים, למה שאנו מקבלים כאמת, נוכל באמת לאשר לעצמנו כי זו היא - בסבירות
גבוהה ביותר - האמת.
אתה תפסת את כל הבעיה כולה במשפט אחד, כשאמרת קודם: "אדם דתי חושב שדתו היא אמת, ואתה אומר שרק אם
יוכיחו לך את הדבר - זו האמת." אכן כך בדיוק. בחיינו האישיים כולנו מסכימים לגבי הצורך בראיות, בלי קשר למה
שאנו מצהירים כשאנו משחקים בתפקיד הפילוסוף החובב, ורק אם הדבר מוכח ונתמך בראיות נוכל לקרוא לו אמת. ואיך נוכל אחרת? ע"פ
מי שמדמיין חזק יותר?
אני מציע משפט מקביל לזה שלך, שיעביר את המסר שאני מנסה לתת פה: "אדם חובב גבינה חושב שהירח עשוי מגבינה ירוקה, ואתה
אומר שרק אם יוכיחו לך שהירח עשוי מגבינה ירוקה - זו האמת."
הדבר בדיוק כך, ואל תתרעם יותר מידי על ההקבלה. הדבר נשמע שטותי עכשיו, אבל רק בגלל שבני האדם היו כבר על הירח וניתחו את
החומרים מהם הוא עשוי, ויש לנו ראיות ברורות לכך שהירח לא עשוי מגבינה ירוקה בשום אופן. כלומר - הדבר אינו אמת.
אם נקבל את דעתו של חובב הגבינה כ"אמת" רק בגלל שכך הוא חושב - אנחנו נסרס לחלוטין את כל משמעות המילה ונפגין זלזול חד
בעצם המציאות כפי שהיא. כל אחד יכול לחשוב מה שבא לו, וחלק מהדברים עשויים להתברר בסופו של דבר כשטויות - אבל לנו כבני אדם
יש מספיק הגיון להבין כי העובדה שכך הוא חושב או כי כך הוא מאמין - לא נותנת לדברים כל תוקף מיוחד, מחוץ לראשו של אותו
האדם.
שוב ושוב אתה אומר ש"אדם דתי שהוא רגיש מטבעו לא יכול להתווכח עם אדם רציונלי שהוא קר
ומחושב." אם אתה מתכוון לכך שהדת היא דבר המבוסס כולו על רגש ומשולל כל הגיון ותימוכין במציאות - יש לראות באמירה
הזו תעודת עניות לדת.
שוב נבהיר כאן דבר אחד, אבא: אנחנו לא הולכים לדבר פה על רגשות, כי אם על אמת.
ואולי העובדה שהאדם הדתי "הרגיש מטבעו" לא יכול, למשל, להתמודד עם הררי הראיות שמציגים חוקרי האבולוציה, הגיאולוגים
והפליאונטולוגים "הרציונלים והמחושבים" כנגד סיפור הבריאה ב-6 ימים, והמצב בו אין לו דבר לומר למעט גמגום קל של "אבל ככה
אני מאמין, וזו האמת שלי..." - צריכה לומר לנו בפשטות שהצד הדתי טועה?
תחשוב על זה.
11) "דת היא לא דבר שהאמת בה היא אבסולוטית וראה את כל המחלוקות שיש בתלמוד. אם האמת הייתה אחת
הרי שלא היה תלמוד. אנו האנשים המאמינים מבינים דברים בצורה מסוימת שאחרים מבינים בצורה אחרת ועדין זו אותה דת." אני
צריך לחלק את האמירה הזו לשתיים:
האחת, היא שלמרות שישנן מחלוקות וסתירות פנימיות בדת, עדיין מדובר באותה הדת, ושוב, שאין אמת אבסולוטית ("לתורה 70 פנים," כמו שהמשכת בהסבר על רש"י ונכדיו).
השניה, היא מהי מהותו של התלמוד, ועל אילו מחלוקות אנו מדברים בדיוק - ואליה אתייחס בסעיף הבא.
באמירה הראשונה נתת לי שוב את ההרגשה שאתה מנסה להקדים תרופה למכה, שממש היה ברור כי היא עומדת להגיע. מחלוקות וסתירות
שאינן מתיישבות - קיימות לא רק בין דתות שונות (כפי שנובע מסעיף 8), אלא גם בזרמים שונים בתוך אותה הדת - ואפילו באותו הזרם
עצמו.
לפני הכול כדאי שתבהיר לעצמך למה הכוונה האמירה "ועדין זו אותה דת." בנצרות, הזרם הקתולי
והפרוטסטנטי נפרדו זה מזה על שאלת אלוהותה של הבתולה מריה וסוגיית "התהוות הגשמיות" - האם הלחם והיין רק מסמלים את גופו
ודמו של ישו, או שמא הם ממש הופכים להיות גופו ודמו של ישו? ביהדות, נפרד הזרם הרפורמי מזה האורתודוקסי על שתי
סוגיות - סוגיית השבת, על כל ההחמרות המיותרות בה וסוגיית היחס לנשים, ואלפיים שנים לפני כן נפרדו הפרושים מהצדוקים על
סוגיית הישארות הנפש לאחר המוות ועל היחס שיש לתת לתושב"ע אל מול התורה שבכתב. אפשר ללכת ולרדת לתתי חלוקה קטנים יותר
ויותר, כמו עץ שענפיו הולכים ומתפצלים לאורך השנים. מה שהחל כ"זרם חסידי" הלך והפך לעשרות חסידויות נפרדות בעלי עיקרי אמונה
שונים ומנוגדים, ולא לחינם אמר הראי"ה קוק שחסידות חב"ד היא הכת החיצונית הקרובה ביותר ליהדות... זו ממש אבולוציה של הדת,
ובאיזו שהיא נקודה הענפים השונים יתרחקו זה מזה למרחק כה רב עד שזו כבר לא תהיה "אותה דת"
בשום אופן.
אבל גם בתוך האורתודוקסיה עצמה ישנן סתירות ואי התאמות. סוג הסתירות שאתה כנראה דיברת עליו, הוא סוג סתירות אחר לחלוטין.
כאן מדובר בסתירות שלא גורמות לפילוג, כי אם על סתירות שהמוח התיאולוגי מאומן היטב לעבור עליהן לסדר היום ולהתעלם מהן
כליל.
למשל: רש"י ותוספות לא מסכימים, אבל לכולם בזרם האורתודוקסי של היהדות ברור משום מה שהסתירה הזו לא פוגמת ב"נכונות"
דבריהם. אני מבין את האמירה 'או שרש"י צודק או שתוספות צודקים, ולפעמים זה כך ולפעמים זה כך,' אבל לא תמיד זה מה שאנשים
אומרים. באמירה "לתורה 70 פנים" מסתתרת פעם נוספת ההנחה ההזויה שגם רש"י צודק
וגם תוספות צודקים - דבר שפשוט אינו אפשרי.
אם לא הבנת למה כוונתי, כדאי שתחזור על הפיסקה האחרונה פעם נוספת. לא אכנס לדוגמא ספציפית על רש"י ותוספות, אבל אתן לך
דוגמאות ממישורים אחרים:
איך יסביר האדם התומך בדעה שהעולם הינו אך בן 5,769 שנים, את מאובני הדינוזאורים בני מאות מיליוני השנים שברשותנו? ובכן,
מאחר ואין לך שום דוגמה (dogma) מאורגנת בנושא, כל אפולוגיסט דתי מודרני נותן את תירוצו הוא:
תירוץ אפשרי אחד הוא שהדינוזאורים מעולם לא התקיימו, אלא אלוהים ברא את העולם מראש עם העצמות הללו בתוכו כשהן נראות
עתיקות לכל כלי המחקר שלנו, וזאת כדי "לבחון את אמונתנו". תירוץ אחר יאמר שכן היו דינוזאורים אך הם נכחדו במבול של נח,
והתמורות הגיאולוגיות שהתרחשו בזמן הקטסטרופה ההיא הן שהעניקו להן את "המראה" העתיק. תירוץ שלישי יאמר שאלוהים "בורא עולמות
ומחריבם" ומאובני הדינוזאורים הם שרידי אחד העולמות הקדומים הללו, לכאורה, שהיה קודם לעולמנו אנו.
יצא לי להיתקל בכל אחת ואחת מהגישות הללו באופן אישי, אבא, וישנם עוד תירוצם רבים נוספים לשאלה הזו, שלא אלאה אותך בהם.
מבלי להיכנס עכשיו להפרכת כל אחת ואחת מהגישות שהצגתי כאן (וההפרכות קלות משאתה משער) - ברור ומובן לכל בר דעת שהן לחלוטין
לא מתיישבות אחת עם השניה, ולא ייתכן שכולן נכונות. או שהדינוזאורים התקיימו באמת או שלא. או שהם התקיימו בעולם שקדם
לבריאת העולם הזה או שאכן התקיימו בעולם הזה ונספו במבול. גם כאן, במקרה שכזה, האופציה של "גם וגם" אינה אפשרית. רק אחת
יכולה לזכות בתואר הכבוד הנכסף של "אמת".
כתבתי לך כאן עוד ארבעים שורות טקסט על ההבדלים בתפיסת גן העדן והגיהנום ביהדות, אבל אז מחקתי את זה כי כבר חרגתי מכל
פרופורציה וסטיתי מהדיון בצורה רצינית. אולי הנושא הזה עוד יעלה בעתיד, ואז יסתבר שזה לא היה בזבוז זמן למרות הכל, אבל שוב
- גם בנושא ההוא יש גישות סותרות רבות, ומאחר שהן לא מתיישבות זו עם זו (בדיוק כמו דוגמת הדינוזאורים), לא ייתכן שכולן
נכונות.
בכל מקרה, הפואנטה שאני מנסה להעביר היא שהטענה שיש לתורה 70 פנים אינה נכונה אלא תירוץ. מושגים רבים ביהדות פשטו צורה
ולבשו צורה במרוצת השנים, כדרכם של דתות המתאימות את תוכנן ואת הבטחותיהן לרוח ההמון, ומן ההכרח שבין הווריאציות השונות
קיימות סתירות עמוקות. אחת הבעיות הגדולות ביותר של היהדות היא שהיא רק אוגרת ואוגרת ואוגרת דעות שונות של "חכמים" בני
תקופות שונות, אך לעולם אין היא יכולה לומר על דבר מכל זה שהוא שגוי. יש פרשנים שמפרשים את דברי הפרשנים שקדמו להם ואלו את
שקדמו להם וכן הלאה, והפירושים השונים לאותן הסוגיות עצמן בתורה הולכים וגדלים בקצב מעריכי. מושגים אחרים, חדשים יותר -
כאלו שלא היה להם את הזמן להשתנות - נבנו מלכחילה בהשראת אפולוגיסטים דתיים עם יותר מתשובה אחת אפשרית, וזאת כדי שבכל פעם
שתקועקע אחת מתשובותיהם, יוכלו למהר להסתתר מאחורי כנף השמלה של אחת אחרת -
אבל היי, עצרו הכל! זכרו שרק תשובה אחת יכולה להיות נכונה!
לומר "לתורה 70 פנים" כמוהו כמו לומר: "אני (הכנס את שמך) לא יכול לחשוב על דרך טובה
להכריע בין הסתירות בסוגיה שלפני, ולכן פשוט אמשוך בכתפי בתנועה מבטלת ואומר שמבחינה פילוסופית/רוחנית/נסתרת כלשהי (הקף
בעיגול את המילה המתאימה) - כולם בסופו של דבר צודקים".
אבל בסופו של דבר זהו פשוט כישלון במציאת התשובה הנכונה.
12) "דת היא לא דבר שהאמת בה היא אבסולוטית וראה את כל המחלוקות שיש בתלמוד. אם האמת הייתה אחת
הרי שלא היה תלמוד," כך אמרת, וכאן נכנסת שאלת מהותו של התלמוד.
אני מקווה שבסעיף הקודם הצלחתי להראות לך שהאמת (תוך יציאה מגבולות התרבות והפילוסופיה של המוסר) היא אכן אבסולוטית -
אבל במשפט הזה נפלת פעמיים: התלמוד הוא לא מקום לראות בו כיצד דעות שונות יוצרות "אמיתות" שונות אפשריות. אם כבר אז ההיפך
הוא הנכון, שהרי שם דנים בבעיות ובסתירות שבין התורה, הברייתה, המשנה והמציאות עצמה, נונ-סטופ יומם וליל, ומבינים היטב
שסתירות שכאלו חייבות לבוא לידי פתרון. התלמוד כולו הוא למעשה רשת של נסיונות למציאת הפתרונות האלו.
היה חכם יותר אם היית מביא את זה כהכנה מראש כנגד האמירה שלי שהיהדות רק אוגרת ואוגרת ואוגרת דעות שונות אך לעולם אין
היא יכולה לומר על דבר מכל זה שהוא שגוי, כי כשיש לך שתי אמירות מנוגדות בגמרא לא תמצא שם את ההתחמקות הקלה כל כך של "זה
אמת וזה אמת", אלא תמצא שם דיון קולח שמנסה ליישב בין הדברים. וחוץ מזה, כך בוודאי תגיד, סופן של רוב הסוגיות שהן מגיעות
לידי פתרון מכובד... הלא כך?
ובכן, עצם העובדה שישנו כלי כלשהו של ביקורת על כל אותן בעיות וסתירות, זה כבר דבר חיובי. או לפחות יכול היה להיות לו
היה מתנהל אחרת.
לרוע המזל, המקרים שזוכים להגיע לידי פתרון מכובד הם מעטים למדי. מקרה אחד כזה תראה, למשל, בסוגיית ה"אין ריאה לתרנגול" שהזכרתי בסעיף 4 - המובאת בתלמוד בבלי, מסכת
חולין, דף נז' ע"א - בה הגיעו לבסוף למסקנה שרבי חזקיה כנראה לא אכל תרנגולים, לכן הוא לא היה בקיא בהם ולא ידע אם יש
לתרנגול ריאה או לא, וזו הסיבה שהגיע לידי טעות (והנה לנו, על הדרך, עוד ראיה שלא היה להם "קו חם" לאלוהים ושאך מהרהורי
ליבם ומתוך הידע שהיה ברשותם כתבו את אשר כתבו). פסילת רעיון שהוא שגוי מן השורש, תוך הבנה שהוא אכן כזה אע"פ שתנא הוא
שאמרו - במקום להיאחז בו לשוא, לכופף את דברי האיש שאמר את זה או לכופף המציאות עצמה כדי שתהיה לו זכות קיום - זה לדעתי אכן
פתרון סופי מכובד.
לרוע המזל, כל הדרך שהם עברו כדי להגיע אל אותו הפתרון - עברה בדיוק דרך הנקודות האלו: היאחזות בו לשוא, ונסיון
כושל הן לכופף את דברי ר' חזקיה והן את הפיזיולוגיה של התרנגול, וזאת כדי לדמות שאין שום סתירה בין האמירה ההיא לבין
המציאות, כשסתירה כזו אכן קיימת.
בכוונה אמרתי קודם "דיון שמנסה ליישב בין הדברים" ולא "דיון שמחליט מה מהדברים צודק ומה לא", ובסוגיה הזו ספציפית פשוט
לא נותר להם לאן לברוח.
אני אשמח להראות לך את הסוגיה כולה אם רק תבקש, אבל זו רק דוגמא אחת מיני רבות, שכל שנועדה לעשות הוא להבהיר איך האנשים
האלו עובדים.
רוב המקרים לא מגיעים לכדי פתרון שאדם כלשהו יכול לקרוא לו "מכובד" בשום אופן, ואחת מהתשובות המתחמקות שמצליחות להראות
איך "אין שום סתירה בין השניים" (למרות שבפועל יש וגם יש סתירה) היא שזוכה. תבין שברוב המקרים אין באמת "צדדים" יריבים
בסוגיה, אלא שיתוף פעולה בין כל הנוכחים וקבלת משוב חיובי או שלילי על רעינותיהם השונים. האמוראים בתלמוד, הן הבבלי והן
הירושלמי, מעלים זה מול זה את כל הפרצות האפשריות בקביעותיהם או בהצהרותיהם של התנאים ושאר הסופרים והפרשנים שקדמו להם,
בתוך משניות, בברייתות ובמקרא עצמו - ועומלים יחדיו בהקמת מערכות הגנה מסובכות ומורכבות סביבם - לפעמים תוך ביצוע שורה של
כשלים לוגיים שלא היו מוצאים אותו בשום דיון אחר, ולפעמים בהחלטות שרירותיות לחלוטין שמבילות לסירוס בוטה של כל משמעות
הטקסט הקודם.
בוודאי תזכור שזה גם מה שאמרתי בסעיף 5 - ואני עוד עלול להיחשד בדמגוגיה על שאני משאיר את האמירה הזו ללא הסבר רחב יותר
- אבל כותרת ההתכבות הזו נקראת "הפלפול היומי" ואני מניח שעוד יהיו לי די והותר הזדמנויות להראות לך בפירוט מלא למה בדיוק
כוונתי בדברים הללו, וגם דוגמאות לא יחסרו.
אך יש כאן נקודה נוספת שצריך לעמוד עליה, והיא נקודה שמרבים להחמיץ אותה: גם התלמוד עצמו הוא אחת מאותן "תוספות לתורה"
שלא ניתן, מהרגע שההחלטה הסופית בו התקבלה, לחלוק עליה.
חזרנו לנקודה הזו שוב: היהדות רק אוגרת ואוגרת ואוגרת דעות שונות, אך לעולם אין היא יכולה לומר על דבר מכל זה שהוא שגוי.
בסופו של דבר, מה שהתלמוד עשה, היה להמיר כמה מהדעות המקוריות הללו לדברים אחרים. רק תיזכר במה שכתבתי על השפן והארנבת
"מעלי הגירה": שים לב כיצד בידי מפרשים מאוחרים יותר (שבאו להגן על הכתוב בתלמוד) ארנב ושפן הופכים לחיות אחרות, כיצד גרון
הופך לפי טבעת וכיצד העלאת גירה הופכת לאכילת גללים.
התלמוד אולי "פתר" כמה בעיות תיאולוגיות בזמנו, אך הוא עצמו נותר בעיה גדולה לא פחות. הוא אפילו לא מצמצם את מספר
הפירושים השונים והסותרים באופן יעיל, ואם רק תראה שעל גבי הטקסט התלמודי כתבו עוד ועוד פרשנים ורבנים עד היום, הרי שהוא גם
הכפיל, שילש וריבע אותם.
13) עוד דבר שהכנסת לשיחה היה: "גם ההלכה נקבעת בסופו של דבר בצורה מאוד דמוקרטית - הרֹב קובע, מה
שאין בדתות אחרות", ושוב מצאתי את עצמי תוהה למה אתה מכניס הצהרות חדשות לשיחה מבלי שנדרשנו בהן. בהתחלה בכלל חשבתי
שאתה צוחק עלי עם בדיחה שיש בה כפל משמעות. מי קובע, הרוב (majority) או הרב (rabbi)?
בחיי היום-יום והיחסים בתוך המשפחה, בכל הנוגע לחברה החרדית, התשובה היא פשוטה: הרבי. אני שמח על שהמשפחה שלי לא
נמנית עם זרם זה של הדת, אבל כאן אנו מדברים על רמה גבוהה יותר של קבלת החלטות - אנו מדברים על הדת כמכלול ועל ההלכות
והחוקים שמובילים גם את הרבי עצמו. כיצד הם נקבעים?
[בפסקה זו משובצות פנינים מתוך דעת אמת.] ובכן, אם אנו רוצים להידבק למונח
הצר של המילה, 'שלטון העם', נראה שלא ממש מדובר כאן בדמוקרטיה ראויה לשמה. אלו שקובעים בסופו של דבר הם לא הציבור, ולמעשה
לעם אסור להשמיע ציוץ אחד בנושא. "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין
ושמאל," דברים יז' יא', ורש"י מוסיף שגם אם יגידו לך שימין הוא שמאל ושמאל הוא ימין - תעשה ותאמין.
אני מבין למה התכוונת כשאמרת את מה שאמרת, שהרי בכנסת ובסנהדרין הגדולה והקטנה נערכו הצבעות כאשר חרצו משפט, ושם הרוב
בסופו של דבר כן קבע. ייתכן מאוד שאף תמצא פה אי אלו דברים שמזכירים דמוקרטיה פרימיטיבית בהתהוות (מועצת זקני השבט?), אבל
הדמוקרטיה התקדמה מרחק רב מאז, אבא. דע לך, למשל, שחכם שאינו חושב כמו שאר חבריו בסנהדרין חייב מיתה, והוא דין זקן ממרא
כמבואר ברמב"ם הלכות ממרים פרק ד' הלכה א': "זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, בין שהיו
הן אוסרים והוא מתיר בין שהיו הן מתירים והוא אוסר, הרי זה חייב מיתה." שיטה מעניינת לעודד סיעור מוחות וריבוי דעות, שכל כך
נחוצים לדמוקרטיה. אם בבית המשפט יושב שופט שדעתו לא תואמת את דעת שאר חבריו, הוא ישתוק וישמור זאת לעצמו, פן יהרגוהו...
העיקר שהרוב בסוף קבע...
אל תטעה - גם הדמוקרטיה האתונאית לא הייתה עומדת באמות מידה מודרניות של שיוויון או כבוד האדם, ואנו מעריכים אותה בשל
הרעיון העקרוני שהנחה את אזרחי הפוליס בעיצוב שלטונם העצמי, ולא מכיוון שאנו חושבים שראוי לחקות את מוסדותיהם במדויק.
לדמוקרטיה של פסיקות הסנהדרין לא צריך להתייחס לרגע אחד אחרת.
אבל לבסוף, אל תשכח שגם הדיינים שנכחו שם התבססו על הלכה קיימת וחרצו את המשפט לפיה - וכך פעם נוספת אנו מוצאים
את עצמנו מדברים על רמה גבוהה יותר של פסיקה ועל ההלכות והחוקים שהובילו את הסנהדרין עצמם בזמנו. אז מאיפה החוקים והמצוות
וההלכות הללו?
מאלוהים?
אם תגיד שזו התשובה, אז תבין שלכל הפחות המשפט האחרון שלך אינו נכון. אם ההלכה אכן הייתה ניתנת ישירות מהאל, אזי לא היה
שום צורך לדון ו"להצביע" עליה בצורה הכמו-דמוקרטית שהזכרנו, בה "הרוב קובע, מה שאין בדתות
אחרות". שהרי בדיוק כמו בדתות אחרות, דבר האל הוא דבר שלא ניתן לחלוק עליו, ובתיאוקרטיה אין דמוקרטיה - רצון האל הוא
הקובע והוא אבסולוטי. אם כל העם יצביע באופן דמוקרטי (ואפילו יהיו כל הקלפיות ממוקמות בתוך בתי כנסת) כנגד מה שנחשב עכשיו
כעיקרי ההלכה - האם באמת סבור אתה שניתן יהיה לבטל את רצון האל מפאת רצון הציבור? לא, אבא. לרוע המזל הדת לא עובדת כך,
ובפעם האחרונה שמשהו שכזה קרה, הזרם הרפורמי נקרע מתוך האורתודוקסיה החוצה.
הסיבה היחידה שיש מקום להמשך הסקירה שלי על "הדרך הדמוקרטית בה נקבעת ההלכה", ולא לסיים עם האבסולוטיזם הדתי כאן ועכשיו,
היא שמקור החוקים והמצוות וההלכות הוא לא אלוהים כי אם בני אדם, ובעולם בני האדם, גם כאשר אלו מנצלים את שם האל כדי לשמור
על מקור כוחם, ודאי נמצא ראיות להידברות והסכמה מסוג כלשהו.
ובטח שיש כאן הידברות והסכמה. ככה זה כשהאל לא טורח אף פעם לעדכן אותנו מה דעתו על נושא מסויים, ועם זאת יש להם בנמצא כל
כך הרבה אנשים שסבורים שהם יודעים בדיוק מה רצונו מחיינו. תוסיף לכך עוד כמה אנשים שחושבים גם הם שהם יודעים בדיוק
מה רצונו של האל ותן להם להתדיין אלו עם אלו עד שיגיעו להחלטה, ואולי אפילו תוכל לכפות על התוכן הזה את המילה
"דמוקרטיה".
כל אותם החוקים והמצוות וההלכות שאנו מקיימים נקבעו בסופו של דבר בידי בני אדם, ולפחות בהתחלה, זה נעשה בצורה כזו של
דיון. מי שקבעו אותם היו החכמים כותבי הגמרא, אלו המכונים בפינו חז"ל, בני האדם שעל פועלם כבר התעכבנו לא מעט עד עכשיו.
ממש כפי שכתב הרמב"ם בהקדמה לספרו משנה תורה: "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל
מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם," והציבור הדתי-אורתודוקסי פחות או יותר
אולץ לקבל את דבריהם כחוק בל יעבור וכאמת שאין בלתה, גם כאשר הם נגדו את הטקסט המקראי או את המציאות עצמה. הם היו החוליה
הראשונה בשרשרת, אותה "הרמה הגבוהה יותר של קבלת ההחלטות" שהוזכרה קודם - ולפי מה שהם קבעו בדיוניהם קמו ההלכות והמצוות
והחוקים שעל פיהם הלכו כולם תקופה לא מבוטלת בעליל, עד שבמשך המאות ועם התפצלות הגישות השונות בדת, באו חכמים מאוחרים ומשכו
איש איש את דברי התלמוד לכיוונים שונים ומנוגדים.
הסיבה שהציבור שמע לחכמים אולי לא כל כך רחוקה מהסיבה שאנו שומעים לחוקי המדינה היום. הטעמים כפי שאני מבין אותם, מבחינת
העם לפחות, הם דמוקרטיים למדי, ואני סבור שגם אתה תסכים לכך: אנו עושים זאת בידוע שכל חברה זקוקה למערכת חוקים כדי להישמר
ולחיות חיים תקינים וסבירים והציבור עצמו בוחר לו, בדרך זו או אחרת, את האנשים שיקבעו את החוקים שלפיהם צריך ללכת, אף אם הם
אינם מקובלים על כולם. גם שם, כמו היום, הואיל והלך רוח הציבור משתנה עם הזמנים, הרי שבכל דור ודור צריך לתקן תקנות וחוקים
בהתאם לזמן ולמצב. לכן המדינה מוסיפה ומחוקקת תקנות חדשות ומשנה כאלו קיימות, ולכן הדת הולכת ומשתנה ומתפתחת לכל כך הרבה
כיוונים.
אך עדיין צריך להיזהר שלא להתעלם מכוחה של "יראת האל" ככלי לשמירת הכוח במוקד אחד וככלי לשמור בתלם את כל האנשים שפחות
מסכימים עם האמירה האחרונה שלי, וזה הזמן לחבר בין הדיקטטורה שבשלטון האל לפסאודו-דמוקרטיה שהתקיימה בדיוני חז"ל.
בסיכומו של דבר, ההבדל בין מערכת חוקים הילכתית יהודית לכל מערכת חוקים מודרנית הוא במקור הסמכות בקביעת החוקים ואכיפתם.
בעוד שבמדינה דמוקרטית הציבור בוחר את נבחריו כדי שיקבעו לו חוקים, והמחוקק (בית הנבחרים, כדוגמת הכנסת) שואב מכוח בחירה זו
את סמכותו לשנות ולקבוע חוקים ואף לאכוף אותם ע"י הרשות המבצעת ולשפוט על פיהם ברשות השופטת, הרי שהדת היהודית שואבת את
הסמכות ישירות מ"אלהים". הוא המחוקק והוא השופט והוא המעניש - או לכל הפחות, אמור להיות. כבר אמרנו זאת קודם, שבדת ניצב
האלוהים במרכז ואילו בדמוקרטיה ניצב במרכז האדם. בדמוקרטיה מתקבלים חוקים רק בהסכמת בני האדם, רובם או כולם, אך אלוהים אינו
רוצה ואינו צריך את הסכמתו של איש לחוקיו ויש לו סמכות אבסולוטית שכל דיקטטור היה הורג למענה.
אז עם כל הכבוד לדיון האנושי הפורה של חז"ל, הם היו צריכים להיות פרקטיים. אז הם ניצלו את זה וקבעו שכל דבריהם, לרבות
דברי המחלוקת, הם דבר האל עצמו בבחינת "אלו ואלו דברי אלהים חיים", הלכו ונטלו לעצמם רשות לאכוף את חוקי האלוהים (שהרי
אלוהים איננו טורח באמת לאכוף חוקים כאלה) וגם קבעו שהאלוהים שופט ומעניש באמצעותם. וכך, כאשר רוח אלוהים מרחפת מעל ואת דבר
האלוהים בכל דור קובעים הרבנים מתחת, הצליח "דבר האל" להישמר לאורך זמן אע"פ שכל הדברים הללו אינם אלא יצירה אנושית לכל דבר
ועניין כפי שחזרנו והראינו שוב ושוב.
השורה התחתונה היא שלמרות שאני לא יכול לומר שטעית כשאמרת שהיהדות היא "דמוקרטית", עדיין אין זו דמוקרטיה מרשימה במיוחד
ובה פגמים לאינספור, ואני לא הייתי מוצא לנכון לשבח אותה יותר מדי.
כמו כן, חשוב שתשים לב שאין האמירה מוסיפה ולו שביב של תמיכה בעצם נכונותה של הדת היהודית לעומת אלו האחרות (מה שנרמז
בשורה "מה שאין בדתות אחרות") או לנכונותה בכלל, וגם לא מוסיפה זאת לטיעוניך בנושא "אין אמת
אחת" - הטיעון שלתוכו היא שורבבה. חוקים יכולים להיקבע באופן דמוקרטי, אך לא כך המציאות עצמה והילכות העולם, שהם אינם
כפופים לשיקוליו ולגחמותיו של האדם - וחז"ל התיימרו בדיוניהם לקבוע גם זאת וגם זאת.
14) ואז אמרת משהו שפשוט הרגיז אותי: "אינני מסכים עם קביעתך שמקום הולדתו של הילד קובעת את זהותו
העתידית ואתה הדוגמא הטובה ביותר לכך."
הדבר הרגיז אותי לא בגלל שאתה אומר דברים שאיתם אני לא מסכים. אלו הן דעותיך ואתה רשאי להחזיק בהן, בדיוק כפי שאני רשאי
להוכיח אותך על כך מתוך תקווה שתבין את ההגיון שבדבריי, ומכל הדברים שנאמרו כאן עד עכשיו הדבר האחרון שמשתמע הוא רוגז או
כעס. לא. כאן אני כועס עליך, כי פעם נוספת אתה מדבר עלי - עלי באופן אישי - ופעם נוספת אתה עושה זאת בצורה שמראה
שאתה כנראה לחלוטין לא יודע מה עובר עלי. ממש כמו במכתבך הקודם, בדברים שלאתיאיסט אין למה לצפות או לחוות בחיים - דברים
שכללו אותי בתוכם. אז תקפת "איש קש" שלא היה קיים, בעוד אדם בעל רגשות ורצונות ושאיפות ותקוות ניצב ממש למולך. בדברים ההם
לא נהגת טוב יותר מהרבנים בישיבה שלי לשעבר, שסיפרו לנו סיפורים ויצאו באמירות שהפחיתו מערך החילונים כבני אדם, למען נרגיש
שאנו הדתיים טובים מהם... אז עכשיו אתה מביא אותי בתור דוגמא כדי לחזק את טענותיך ש"כל בר דעת יכול
לשנות לפי רצונו כל דבר כולל אמונתו," ואני מתחיל לתהות אם אתה בכלל מכיר אותי.
"ואתה הדוגמא הטובה ביותר לכך."
אבא, יש לך שמץ של מושג מה אני עברתי כעשיתי את זה?! יש לך מושג כמה היה הדבר קשה נפשית?! תהליך היציאה לשאלה קשה
במידה שלא תתואר. מעבר לעזיבה של המסגרת החברתית, אתה צריך לבנות מחדש את כל עולם האמונות והמושגים שלך. אתה משאיר מאחוריך
מערכת אמונה שהחזקת בה במשך שנים, מערכת שלמה שממש גדלת בתוכה, והמחסום הראשון שאתה צריך לעבור כדי לאפשר את זה הוא אתה
עצמך.
שוב מילאתי קרוב ל-40 שורות טקסט שבחרתי לוותר עליהן. הפעם מכתב ארוך של "אני מאשים" שנועד לפרט לך מה חוויתי באותה
התקופה של תהיות, מה ההרגשה להילחם בשכל של עצמך ומה ההרגשה כשאתה רואה שכל האנשים החשובים לך מתגייסים בבת אחת נגדך.
החלטתי לא להיכנס לכל זה. לכל הפחות, לא הפעם. יום יבוא ואני אעלה על הכתב את סיפור חזרתי בשאלה, ואז הדברים הללו ללא ספק
יוכנסו פנימה, וגם אתה תזכה לקרוא אותם.
אבל זה לא נושא הדיון שלנו כרגע, וכפי שהתחייבתי בסעיף מספר 1, אני לא מתכוון לדבר כאן על הנושאים שברגש.
אז שוב אני מעלה את הדברים שאמרתי על חשיבות החינוך: אם נולדת במדינת ישראל ואתה חושב שהיהדות אמיתית והאיסלם שיקרי - אף
על פי שברור לך כי אילו נולדת באפגניסטן היית חושב בדיוק להיפך - הרי אתה כנראה יודע ומבין שהקלף היחיד שמשחק פה הוא אותו
החינוך שקיבלת כילד.
והפעם אני אוסיף לכך שאלה: האם אתה באמת חושב שלו זה היה המצב - אם היית אתה נולד באפגניסטן, גדל כבן למשפחה מוסלמית
ומקבל חינוך אינטנסיבי לאיסלאם בכל יום ויום מאז היוולדך עד בגרותך הן בבית והן בבית הספר והן במסגד - אז התוצאה הייתה שונה
מזו שהצגתי? שלא היית מאמין באיסלאם, היא הדת אליה חונכת, ושולל את כל אלו האחרות?
אני מאמין שאתה אדם שיודע לענות תשובה כנה, ולא דווקאית לצורך הדיון, ושהתשובה הכנה שלך לשאלה הזו היא שאכן זה היה המצב.
לכן בדיוק אני רוצה להצביע פה על ההקבלות לחינוך הדתי ליהדות: כל ילד הגדל בבית דתי מקבל חינוך לדת כבר מגיל הגנון, בין אם
בלימוד שירים, מנהגים, סיפורי אבות וברכות שונות שיש לומר. לאחר מכן, הדת היא כוח מרכזי בחייו הן בבית והן בבית הכנסת והילד
נחשף אליה באופן אינטנסיבי יותר ויותר. בבתי הספר המתקדמים יותר כבר מלמדים אותך "רבנים" ולא מורים, ואתה לומד "מקצועות
קודש" בחלק הארי של יום הלימודים, בכל יום. בשיעורי "אמונה" מחזקים בך את תחושת צדקת הדרך שאליה חונכת, בין היתר בהעלאת
שאלות שהתשובות להן מוכנות מראש, המובאות בדיוק להנחתה (גם בנצרות יש את זה, ושם זה נקרא 'קטכיזם'). שלא לדבר על המובן
מאליו כשבכל יום אתה חוזר על כל הפעולות הטקסיות הכרוכות בתפילה שלוש פעמים ביום או יותר, ושוב לפני ואחרי שאתה מכניס משהו
לפה, ושוב, אחרי שאתה מוציא אותו החוצה מהצד השני - ובכך הופך את זה לחלק בלתי נפרד מחייך ומתפיסת המחשבה שלך.
אחרי כל זה, לא יהיה נפלא בענינו הדבר שהאיש שחונך חינוך שכזה יהיה משוכנע עד עמקי נשמתו שהיהדות היא דת האמת וכל שאר
הדתות שקריות הן, ויעביר את אמונתו זאת לדור הבא אחריו. מה עוד יקבע למה יהפוך האדם כשיגדל? מהו באמת ההבדל בין אותו ילד
יהודי-אורתודוקסי שנולד בישראל לילד המוסלמי-שיעי שנולד באפגניסטן או הילד הנוצרי-אוונגליסטי שנולד בטקסס, אם לא החינוך
שקיבלו?
[שוב נעזר הטקסט כאן בדברים שכתב דוקינס.] חינוך מילדות הוא דבר רב השפעה, אבא, שכן
מוחות הילדים פתוחים לקבל ולהאמין לכל מה שרק יכניסו לתוכם. מוחם של ילדים מכיל כלל אצבע ברור מאוד: האמן, בלי שאלות
מיותרות, לכל מה שהמבוגרים הקרובים לך אומרים לך. ציית להוריך וציית למוריך, במיוחד כשהם משתמשים בטון דיבור חמור ומאיים.
יש לדבר הזה יתרון הישרדותי לא מבוטל בכלל. באופן תיאורטי, ילדים יכולים ללמוד מנסיון אישי לא להתקרב מידי לשפת צוק, לא
לאכול פירות יער לא מוכרים ולא לרוץ לכביש כשעוברות מכוניות, אבל הם נמנעים מכל זה עוד בטרם צברו נסיון אישי בהתבסס על
המילה של המבוגרים הקרובים להם שאלו הם פעולות מסוכנות. הכלל "בטח בכל מה שהמבוגרים אומרים לך" הוא כלל רב ערך לילד בדרך
כלל, אבל הצד האחר של צייתנות מלאת אמון הוא נכונות כנועה להאמין לכול. התוצאה האוטומטית היא שלילד אין דרך להבחין
בין עצה טובה לרעה. הילד לא יכול לדעת ש"אל תרוץ לכביש לפני מכוניות נוסעות כי אתה תידרס" היא עצה טובה, ואילו "אתה חייב
להקריב שעיר עיזים בכל מולד ירח כי אחרת אלוהים יעניש אותך במגיפות ומלחמות" היא במקרה הטוב ביותר בזבוז מוחלט של זמן ושל
עיזים.
שתי האזהרות נשמעות מעוררות אמון באותה המידה. שתיהן מגיעות ממקור מכובד ונמסרות באותה נימה של חומרה ורצינות המעוררת
יראת כבוד ותובעת צייתנות. עניין זה חל באותה המידה על פסוקים הנאמרים על אודות העולם, הקוסמוס, המוסר ועל טבע האדם, וכאשר
הילד יגדל וכבר יהיו לו ילדים משלו, סביר מאוד שהוא יעביר את כל החבילה - הבלים לצד דברי טעם - תוך שימוש באותו טון מידבק
של רצינות תהומית.
המנהיגים הדתיים מודעים היטב לפגיעותו של מוח הילד ולחשיבות של התחלת האינדוקטרינציה בגיל מוקדם ככל האפשר. ההתפארות
הישנה של הישועי: "תנו לי את הילד בשבע השנים הראשונות לחייו, ואני אתן לכם את האיש," לא איבדה את מידת הדיוק או החומרה
שבה, עם כל היותה שחוקה. ולא חסרים רבנים בארץ שאומרים את אותו הדבר: אלו המפקחים על מה שלומדים הצעירים, ועל ההתנסויות
שלהם - מה שהם רואים, שומעים, חושבים ומאמינים - יקבעו את דרכה של האומה בעתיד.
15) זה הנושא שאמור היה לסיים את ההתכתבות הזו, אבל בסוף החלטתי לתת מקום גם למשפט הסיום הפלאי שלך. משפט שפעם נוספת יש
להביאו במלואו כדי שניתן יהיה להתייחס אליו ברצינות:
"אחת הטעויות שלך היא האמירה שאתה בטוח שמחר בבוקר תאכל ארוחת בוקר טובה. מי הבטיח לך שמחר בבוקר
בכלל תקום? יש לך תעודת ביטוח על כך? עשית עסקה עם השמש שתעיר אותך או עם מישהו שידאג שתקום? אתה מניח הנחה מאוד חזקה
שאומרת אני לפני השינה בריא ולכן ברור שאקום מחר. ישנם הרבה אנשים שחשבו כך ולא קמו למחרת וארוחת הבוקר שלהם לא נאכלה. אני
לעומת זאת בתוקף אמונתי מאמין שאקום מחר ועל בסיס זה מניח שאוכל ארוחת בוקר."
כמו השאלה כך התשובה, אבא, ומאחר שההצהרה הזו היא שטותית למדי, אז אל תצפה לתשובה רצינית מידי עבורה.
איש לא הבטיח לי שאקום מחר, ואין לי שום תעודות ביטוח. בחלק של המשפט האומר כי "ישנם הרבה אנשים
שחשבו כך ולא קמו למחרת וארוחת הבוקר שלהם לא נאכלה," משתמע שאותם אנשים מתו בשנתם, ואז, חוששתני, שגם "עסקה עם
השמש" ושעון מעורר רב עוצמה לא יסייעו בידם לקום. אמרת יפה ששנינו בעצם מניחים הנחות, אבל טיפה מוזר לי שאתה מתחיל לערוך
תחרות של מי ההנחה טובה יותר:
ההנחה שלי היא פשוטה והגיונית והיא זהה בתכלית לזו שאתה עצמך ניסחת: "אני לפני השינה בריא ולכן
ברור שאקום מחר." אם מסיבה כלשהי אמות בשנתי (למרות שכבר די עברתי את הגיל שבו מוות בעריסה הוא אפשרות), אזי שהגורם
לזה היה פתאומי ולא ניתן לצפיה מראש, ולכן גם לא ניתן לטיפול. תהיה בטוח שאני לא אתחיל בשל כך ללכת לישון מדי לילה בלילה
בדאגות לארוחות בוקר שלא ייאכלו.
ההנחה שלך, מצד שני, גורסת כי לבריאות אין כל משמעות ואין היא משחקת כאן משחק. אדם יכול ללכת לישון על סף מוות, אבל אם
אלוהים לא מעוניין בכך, הוא לא ימות אלא יזכה לחיות עוד יום - ולהיפך - ואם זה העניין, אני חושב שדווקא אתה צריך לדאוג הרבה
יותר ממני, שהרי מי יוכל לצפות את גחמותיו של האלוהים?
אולי הוא כועס על שלא הלכת היום עם ציצית, ועל כך גזר דינך מוות (כמו ע"פ דרשת רבי אלעזר בפסחים מט' עמוד ב')? אולי
כשחתכת את נייר הטואלט בשבת האחרונה (במזיד!) וחיללת את השבת, הבאת על עצמך עונש כרת מידי שמיים? אולי שכחת לברך "שהכל נהיה
בדברו" בטרם לגמת לגימת מים, ובכך עוררת את חמתו הקמאית של האלוהים? ואולי בכלל תיענש על חטאים שלא אתה ביצעת, אלא אביך? או
על חטאים שביצעתי אני? ואולי "הכל לטובה" ולאלוהים יש תוכנית לעתיד שבה מותך מתוך שינה יזעזע את ילדך ויחזיר את כולם בתשובה
שלמה? ואולי "תפקידך בעולם הזה" הסתיים ולכן אלוהים יקח את נשמתך וגמרנו? או אולי דיברת מתוך חלום, ובדיוק סיימת בכך את
"מכסת המילים" שהוקצבה לך, וגם אז הדבר שנגרם מכך הוא מוות?
לך תדע... נסתרות הן דרכי האל, כבר אמרת?
"אני לפני השינה בריא ולכן ברור שאקום מחר" נשמע פתאום הרבה יותר בטוח, ופתאום החלק בו
אמרת "אני לעומת זאת בתוקף אמונתי מאמין שאקום מחר" נשמע קצת חיוור ותלוש. אני במקומך הייתי
קורא כל לילה באדיקות את "התיקון הכללי המלא" כדי לכפר על החטאים של אותו היום, רק כדי להיות אולי יותר מוגן.
כאן נגמרת תשובתי למכתב הקודם שלך. עד עכשיו ספרתי 13 עמודי וורד, ואם סיימת לקרוא את כל זה אני מעניק לך טפיחה על
השכם.
אם צלחת את כל הטקסט עד לכאן, עוד תוספת קטנטנה לא תשנה, והחלטתי לסכם גם שתי נקודות מהמכתב האחרון שלך, שהיה הרבה יותר
ממוקד מזה הקודם.
16) "אני חושב שאתה בעקשנותך מבזבז את זמנך לריק ובמקום לעסוק בהנאות החיים כפי שעושים שאר בני
גילך אתה עסוק בפילוסופיות על מהות החיים כפי שמתאים לבני גילי." אם זה כל מה שיש לך לומר כנגד מה שאני עושה, אני
דווקא מקבל את זה כמחמאה. לדעתי, אף פעם לא מוקדם מידי לנהוג בשיקול דעת ובכובד ראש באשר לנושאים שהם ברומו של עולם ושום
דבר לא יכול להיות יותר ברומו של עולם מהשאלה אם יש אלוהים או לא, ומה לעזאזל עושים עם זה.
17) אולי לדעתך המלחמה אבודה, אבל אני לא בטוח שאתה כל כך מבין במה בדיוק אני נלחם. אני לא נלחם כנגד האמונה, כנגד הדת
היהדות בכללותה או כנגד האל, ולרגע אני לא חושב שבזכותי יקום עולם ללא דת או אפילו שנזכה להשתחרר, אם אנו חפצים בכך, ממוסד
הרבנות הראשית ולערוך נישואים אזרחיים בארץ בה אנו חיים במקום להיאלץ לנסוע לקפריסין. בכל מה שאני כתבתי לאתר 'חופש'
התמקדתי בדבר אחד בלבד, וזו המלחמה שלי: הפרכת טיעוניהם השקריים של המחזירים בתשובה, ובראשם טענותיו של המחב"ת זמיר כהן,
וכאן המלחמה רחוקה מלהיות אבודה ואתר 'חופש' עומד בחוד החנית שלה.
כבר אמרתי זאת פעם ואני אגיד זאת שוב: אדם רשאי להאמין בכל מה שהוא מוצא לנכון. אותו אדם גם רשאי לחלוטין לנסות ולשכנע
אנשים אחרים בצדקת דרכו - אבל אם הוא ישקר כדי להצליח בכך, אם הוא יכופף את האמת או יתן מידע חלקי כדי להשיג את המטרה הזו -
אז אני אתנפל לו על התחת, כי זה, חד משמעית, פסול.
'מבחינתי אתה יכול להמשיך וללמוד ולחשוב כי האמת שלך היא הנכונה וכי כל המחבת"ים למיניהם שרלטנים
ורמאים.' אז תודה רבה על האישור, באמת. אל תהיה קטנוני, אבא.
אני חושב שכבר סיפרתי לך שמזה שנים רבות קיים פסק הלכה שמתיר לשקר לחילונים כדי להחזיר אותם בתשובה. זמיר כהן מיישם אותו
בטירוף, ועל כך בשום אופן לא ייסלח לו. הדברים מופיעים בצורה מעודנת יותר באתר "הידברות", אותו זמיר כהן הקים כדי לקדם את
מטרותיו, אבל אני מביא בפניך את המקורות לא מצונזרים וכפי שהם:
'מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו הבנו, שאמת הוא כשמספרים עובדות
כמו שאירעו; ושקר, כשמשנים זאת. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר
דברים כמו שהם, בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, כשהאמת לא יועיל אלא יזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד
תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת. נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה
לעסקיו של שר השקר, הסטרא אחרא (השטן).'
(ר' א.א. דסלר, 1892-1953, מכתב מאליהו, כרך א, עמ' צד').
'ואם כן, כיוון שעל ידי טעות זו אדם מכיר את השם-יתברך - מה איכפת לן
שזה טעות? ... וכיוון שתכלית היוצא מטעות זו הוא אמת, ובאופן אחר בלעדיו אי אפשר שתצא ההכרה [של האלוהים], נמצא שטעות זו
היא האמצעי היחידי להשיג התכלית האמיתית, ואם כן - הרי הוא באמת הדרך הנכון, ואי אפשר לקראו בשם "שקר". ההבדל בין שקר לאמת
נמדד על ידי תוצאת הדברים הנולדת מזה, ואם התוצאה אמת, גם האמצעים הממציאים אמת זו הם אמיתים.'
(ר' ירוחם ממיר, 1873-1936, דעת חכמה ומוסר, כרך א', עמ' קיג').
משמע, אבא, שקודם כל אנשי התורה מגדירים מהי אמת: כל דבר שמקרב לעבודת האל, בלי קשר לעובדות בשטח. ואחר כך קובעים אם
אמירה מסויימת היא אמת או שקר רק בהסתמך על השלכותיה: אם האמירה הזאת מובילה למסקנות שמרצות אותנו, או לא. הרבנים שצוטטו
לעיל מדברים על עיקרון. זהו עיקרון שעל פיו יש להתייחס לשקרים כאל אמת, אם הם מובילים לתוצאה הרצויה, ורבנים אלו
נחשבים גדולי תורה ודמויות מופת עבור יהודים רבים בדורות האחרונים. "ההבדל בין שקר לאמת נמדד על ידי
תוצאת הדברים הנולדת מזה, ואם התוצאה היא אמת, גם האמצעים הממציאים אמת זו הינם אמיתיים." מדובר כאן ממש ב"המטרה
מקדשת את האמצעים", ואם עליך לומר ביודעין דברים שהם אינם נכונים עובדתית (כלומר לשקר) לאדם חילוני כדי לגרום לו לחזור
בתשובה (ולראות את "האמת" שלך), הרי זה מותר, ואף מומלץ!!
אני בשום אופן לא מוכן לקבל את זה, ואני מקווה שגם אתה לא. ההזמנה לקרוא את הפרוייקט שכתבתי, "המהפך בהיפוכו", עודנה
פתוחה בפניך והיא תמשיך להישאר כזו.
והלוואי שדבר זה יעזור לך להבין אותי מעט יותר.
אני שמח שסוף סוף סיימתי לכתוב את המכתב הזה, ואני לא רוצה אפילו לדמיין מתי תסיים לקרוא אותו... אני מאחל לשנינו שנדע
להיות ממוקדים יותר בנושאים שאנו בוחרים לדון עליהם, כי להתמודד עם כל כך הרבה נושאים במכתב אחד זה בלתי אפשרי.
עדיין אוהב אותך, ועם לב טיפה קל יותר -
ליאור.
| 
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
