אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

בין ידיעה לאמונה

צבי ינאי

אחד המסלולים היותר הקשים הניצבים לפני אדם צעיר בבואו לבחור את המסלול שעליו היה רוצה לצעוד במהלך חייו הוא המסלול הרציונלי-חילוני-הומניסטי. מסלול לא קל, הולכים בו לבד בדרך כלל, מצוידים בכלים הרגילים, כמו למשל: חשיבה, שכל, מצפון, סקרנות, ספקנות, ביקורת עצמית, אמונה, רגש, אמפטיה אנושית, כלים שיש להם לפעמים נטייה מעצבנת לסבך את הצועד בהתדיינות אינסופית עם עצמו. לצידי הדרך לא ממתינים לו רבנים, לא מדריכים ולא מפקדים שיקבלו בעבורו החלטות בצמתים ובמזלגות דרכים שהוא עתיד לעבור בהם.

במסלול רציונלי-חילוני-הומניסטי זה, המדע משמש מכשיר בלעדי להבנת תופעות ואירועים במציאות החומרית, וגם אזמל מנתחים לסילוק אמונות טפלות ותורות פסאודו-רציונליות. עם זאת, היטב ידוע לו שגם המכשיר המופלא הזה אינו מושלם; שהוא לוקה כרונית בידיעה חלקית על העולם - אותה לא ניתן להשלים ולא לאמת באופן מלא וסופי; לפי שהתיאוריות המדעיות, שרק באמצעותן ניתן לפרש עובדות, תופעות ואירועים במציאות החומרית, הן נכונות על תנאי, נכונות עד שהן מופרכות, על כן ארעיות כמו תושבים זמניים, עד שמגיעה שעתן להיות מוחלפות.

אדם חילוני-רציונלי אינו יכול לומר על הסברי הטבע המשמשים אותו שהם אמיתיים באופן-מלא-וסופי, כי הוא אינו יכול להוציא מכלל אפשרות גילויו של משהו חדש שיסתור או ישפר את ההסבר הקיים, כפי שקרה למשל לכוח הכבידה, שנתפס על ידי אריסטו כשאיפה טבעית של גופים חומריים לחזור אל כור מחצבתם במרכז כדור הארץ, דרך תיאור כוח הכבידה ככוח מגנטי על ידי גילברט, עבור לכוח המשיכה ההדדי בין מסות של חומר אצל ניוטון וכלה בפירוש המרחבי שנתן אינשטיין לכוח הכבידה. אדם חילוני-רציונלי אינו יכול אפילו לומר בוודאות על המציאות שמחוץ לתודעתו שהיא אכן רציונלית כפי שהיא נראית, שכן אפשר שהוא נוטה לגלות ולסמן בה רק תופעות ואירועים רציונליים - משום שרק איתם ובאמצעותם הוא יכול להבין את המציאות הסובבת אותו.

לכאורה, היינו אמורים להימצא בנקודת השיא של עקומת הוודאות, שהרי הידע שלנו על הטבע והעולם נמצא בתהליך גידול אקספוננציאלי, גידול שהיה אמור לקרב אותנו בהתמדה לאותו משהו שהוא אמיתי-באופן-מלא-וסופי. לפני יותר ממאה שנה רבים האמינו שאנחנו כבר שם. ב- 1871כתב המתמטיקאי ג'וזף לואי לגרנג' לנותן חסותו על חששו שמתמטיקה הגיעה לקצה גבול התפתחותה. ב- 1900הכריז הלורד קלווין, כי לא נותר דבר חדש לגלות בפיסיקה. כל שנשאר לעשות הוא לערוך מדידות יותר מדויקות. מה שלא ידעו לגרנז' וקלווין הוא, שגם כאשר נגיע לאותו משהו אמיתי-באופן-מלא-וסופי לא נוכל להיות בטוחים שהגענו אליו, משום שלעולם ייתכן משהו אחר, אמיתי-באופן-מלא-וסופי ממנו.

אך טבעי הוא שמגבלות הידיעה יחולו על חילונים ועל דתיים כאחד, שהרי לכולם אותו המוח. לכאורה, כולנו בסירה אחת. למעשה, בחלקים גדולים של הדרך שטים החילוניים והדתיים בסירות נפרדות.

אדם דתי מודע אמנם למגבלות שכלו - כמו האדם החילוני - אבל הוא יודע שמעליו, ומעבר לו, קיים שכל עליון ואינסופי, המחזיק באמת המלאה והצרופה, ועל כן כל חתירת משוט שהוא חותר בסירתו מקרבת אותו לידע האמיתי והסופי.

האדם החילוני-רציונלי, לעומת זאת, אינו מכיר בשכל אחר מחוץ לשכל האנושי; לפיכך אין הוא יכול לדעת אם החתירות שהוא חותר במשוטיו מקדמות אותו לעבר האמת המלאה והסופית, באשר הוא אינו יודע היכן - אם בכלל - קיימת אמת מלאה וסופית. ייתכן אפוא שהוא מתקדם לעבר הדבר האמיתי-באופן-מלא-וסופי, אבל אפשר ומסלולו עובר דרך נמלים רבים, שכל אחד מהם משמש נקודת מוצא לנמלים חדשים.

חופש

אם כאלה הם פני הדברים, אם סיכוייו של האדם החילוני להשיג את האמת המלאה והסופית פחותים מהאדם הדתי, ואם ידיעת האמת חשובה עד מאוד לאדם החילוני, מה מונע אותו מלהיעשות דתי? מה עוצר בעדו? תשובה: הכלים שהוא נושא באמתחתו, כמו למשל ביקורת התבונה והספקנות. שני אלו אומרים לו שידיעתו של אדם דתי בקיומו של שכל עליון אינה ידיעה (גם כאשר היא מתחזה לכזאת), אלא אמונה, וכי אמונה זו בקיומה של אמת מלאה וסופית לא ניתנת להוכחה ולא להפרכה, אפילו לא לבדיקה. לפיכך נגזר עליה להישאר לעולם אמונה. לא כן ידיעתו של אדם רציונלי וחילוני; אף שהיא מוגבלת, ארעית וחלקית, היא ידיעה ולא אמונה. היא עשויה אמנם להיות שגויה, ניתן לפקפק בה, לשנות אותה, להפריך אותה, להחליף אותה ולבטל אותה, אבל הודות לארעיותה, היא יכולה להתעדכן בהתמדה - על פי הממצאים החדשים שנגלים לו ולרעיונות החדשים שמתגבשים בראשו. הארעיות, אפוא, בניגוד לסברתם של בעלי חשיבה רדודה, היא יתרון ולא חיסרון, היא הכלי היעיל ביותר לצמצום הבורות ולסילוק הבערות, היא הנוגדן התקיף ביותר נגד הדוגמטיות והקיבעון המחשבתי.

בניגוד למרקיז לפלאס, שדחה את קיום האלוהים משום שלא נזקק לדבריו להיפותזה האלוהית כדי להבין איך פועל העולם, אדם חילוני-רציונלי בן זמננו מכיר בקוצר ידו של המדע לספק הסבר מלא ושלם של העולם, ועל כן הוא לא יכול לדחות על הסף את ההיפותזה בדבר קיומו של שכל עליון ואינסופי, אבל, הוא עומד על כך שההיפותזה זו, הטוענת לקיומה של תוכנית אלוהית בעולם ועל היות לחיים תכלית ומטרה - תעמוד כמו כל היפותזה אחרת במבחן ההפרכה המדעית ותתחייב לפרדיקציה ולקונסיסטנטיות, שאם לא כן היא תישאר בחזקת השערה בעלמא, עניין של אמונה ולא של ידיעה. בדברים הניתנים בעיקרון לידיעה, מעדיף אדם חילוני-רציונלי את הידיעה על פני האמונה, ובדברים שהידיעה איננה בהישג יד הוא מבכר את ההנחה על פני האמונה. כך, למשל, אדם חילוני-רציונלי מניח שחוקי הפיסיקה הפועלים בחלק זה של העולם חלים גם על מקומות אחרים ביקום; הוא מניח שהסיבתיות והעקיבות טבועים במארג האבולוציוני של הטבע; אם נטייתו ההומנית גוברת עליו, הוא עשוי להניח שעשיית טוב היא נטייה טבעית לתודעה האנושית לא פחות מעשיית רע. המשותף לכל אלו שהן הנחות, ובתור שכאלו הן נמצאות אצלו בבחינה מתמדת, מאומתות תדיר מול המציאות, ועל כן נכונות על תנאי.

יש הטוענים, כי מעבר לציווים הדתיים יש לצפות מהדת לדבר אחד: להנחיה ערכית ומוסרית; אחרים מבקשים מהדת אך ורק הדרכה בדרכי עבודת השם, באמצעות המצוות שהאדם המאמין חייב בהם; יש המתעקשים לדבוק באמונה המסורתית, לפיה התורה בכללותה (בעל פה ובכתב) היא לא רק הנחייה ערכית-מוסרית, ולא רק ספר מצוות מעשיות, אלא גם מקור התשובות על התוכנית המנחה את העולם, על תכליתו ועל כל מה שפועל ומתרחש בו. הן הטוענים, הן האומרים והן המתעקשים מעוררים באדם החילוני-רציונלי תהיות רבות, בין שהמעורבות האלוהית בעולם מגבילה עצמה - על פי הגירסה הראשונה - לבחירת חוקי הטבע המסוימים המפעילים אותו ולהנחיה מוסרית; בין שהמהות האלוהית אינה נוכחת בעולם ולא מתערבת בו - על פי גירסה השנייה; ובין שהיא נמצאת בעולם בכל רגע, בכל מקום ובכל דבר - על פי הגירסה השלישית.

הגירסה הראשונה, המגבילה את המעורבות האלוהית בעולם לבחירת חוקי הטבע המסוימים המפעילים את הטבע, היא היפותזה, ובתור שכזו עליה לעמוד במבחני ההוכחה וההפרכה המדעיים - כמו כל היפותזה אחרת. כל עוד אינה עושה את זה היא נשארת בחזקת אמונה. לראיה: היא לא מוסיפה שום ידע, שום הבנה ושום הבהרה לתהייה המדעית בדבר היווצרות מערכת החוקים והיחסים המסוימת הפועלת בטבע. באשר להנחיה הערכית מוסרית שהיא מייחסת לדת, מתעוררות שאלות רבות. הומניסט-חילוני יכול להבין את מבחן האמונה האולטימטיבי הטמון במעמד העקדה, אבל נבצר מבינתו להבין את הסבל הנורא שמביא האל על איש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע כמו איוב, אך ורק כדי להוכיח לשטן את עליונות האמונה באל. יתר על כן: אם בעקידת יצחק עצר האל ברגע האחרון את המאכלת המונפת, ומנע בכך מעשה זוועה, בפרשת איוב מוקרבים בניו ובנותיו בשל אותה התערבות שערורייתית, והמעשה הנורא הזה הוא בלתי הפיך - ולפיכך רצח. מנקודת מבט הומניסטית-חילונית, רצח מכוון ומתוכנן זה אינו ראוי לא למחילה ולא להבנה - ויהיה מבחן האמונה חשוב ככל שיהיה. ודאי שאין לראות בהשבת נכסיו של איוב ובהולדת ילדים חדשים פיצוי על שבעה בניו ושלוש בנותיו שנלקחו ממנו.

חופש

הגירסה השנייה קובעת מפורשות, שאלוהים לא נוכח בעולם, לא מתגלה ולא מתערב בו. הוא גם לא מקור ההנחיה המוסרית, באשר המוסר, על פי ישעיהו ליבוביץ - דוברה הבולט ביותר של השקפה זו - הוא קטגוריה אתיאיסטית שאינה מתיישבת עם ההכרה הדתית. לא בכדי נהג ליבוביץ להדגיש, כי אין הבדל מבחינה דתית בין "ואהבת לרעך כמוך" לבין "מחה תמחה את עמלק", כי מה שמקנה להם בעיניו משמעות דתית היא לא תוכן המשפטים, אלא הסיומת שלהם: "אני ה'".

במסגרת גירסה זו, הניכור בין האל למאמין מגיע לשיא שאין גבוה ממנו. לא שחסר ניכור בפרשת איוב, אבל שם מתקיים למצער דיאלוג. אמנם לא בדיוק ממן העניין, שהלא על שאלתו של איוב למה "אין עונש לרשעים ואין גמול לצדיקים" הוא נענה בנזיפה: "איפה היית ביסדי ארץ", אבל יש תגובה לשאלה. הוא הדין אצל משה בפרשת "כי תישא". משה מבקש מאלוהים להראות לו את דרכיו בניהול העולם, ונענה ב: "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני אדם וחי". אצל ליבוביץ, הנתק התקשורתי מקבל ממדים גרוטסקיים. לשיטתו, איננו צריכים וגם איננו יכולים למסור מידע לאל על צרכינו וגם לא לשטוח לפניו את סבלנו וכאבנו; תפילת רחמים ותחנונים אינה רלבנטית לדעתו מבחינה דתית, וגם איננו יכולים לברך ולשבח ולהלל אותו. אם זוהי מערכת היחסים בין אדם לקונו, משמע שהנתק התקשורתי ביניהם מלא ומוחלט. ואם - בנוסף על כל אלה - התורה, אליבא דליבוביץ, אינה מכירה בצווי מוסר שמקורם בחובת האדם לאדם, ואם כדבריו המונח מצפון אינו קיים במקרא, ואם הדת אדישה מבחינה מוסרית, ואם רק למצוות המעשיות יש משמעות דתית - מה לאדם חילוני-הומני ולדת המשתקפת מגירסה זו?

הגירסה השלישית היא הניגוד הגמור של הגירסה השנייה. לשיטתה, ההשגחה האלוהית נמצאת בעולם בכל.

רגע, בכל מקום ובכל דבר. האל הוא לא רק כל-יודע כי אם גם כל-יכול, כמאמרו למשה: "מי שם פה לאדם או מי ישים אילם או חרש או פיקח או עיוור, הלא אנוכי". משמע, כל הסבל והזוועה בעולמנו, ההרג והחורבן, הנכות והעיוות, השוד והאונס, הגזל והדיכוי, המאסר והעינוי - נעשים על דעת האל ובהסכמתו המלאה. הפילוסוף יום ניסח את הדברים ביתר אלגנטיות: "אם הרע בעולם הוא על דעת האלוהים, משמע שאינו יכול להיות סמל החסד והטוב העליון. מצד שני, אם הרע נעשה בניגוד לדעתו, משמע אינו כל-יכול".

גם פרימו לוי, בספרו האוטוביוגרפי על ימיו באושוויץ, מתייחס לנקודה זו. הוא מספר על הסלקציה האחרונה במחנה לפני כניסת הרוסים. הביורוקרטיה כבר מתחילה לחרוק, ובטעות נשלחים כמה אסירים צעירים ובריאים למשרפות במקום הזקנים והחולים. קון הזקן מודה לאל על שהוציאו ברגע האחרון מרשימת הנשלחים למוות; לידו עומד, חיוור, צעיר יווני שנידון למות במקומו - על פי אותו רצון אלוהי שהציל את קון. פרימו לוי מביע את שאט נפשו מתפילת ההודיה ואומר: "אם הייתי אלוהים, הייתי יורק על תפילתו של קון". אנחנו מכירים בארץ לא מעט "קונים" כאלה, המתייצבים אחרי כל פיגוע קטלני מול מצלמות הטלוויזיה, ועל רקע הדם שטרם נשטף מהמדרכות הם מודים לאלוהים על שעשה אתם נס, הודיה ההופכת את האל שותף למעשה ההריגה.

כנגד עולם המונהג על פי גזרותיו העלומות של בורא עליון, המייצג תכלית שאיננה מתגלמת באדם, המצדיקה למטרות היסטוריוסופיות הריגת אינספור תינוקות מצריים, שכל פשעם היה בכורתם, וחיסול שישה מיליוני יהודים על לא עוול בכפם, אדם הומני-חילוני-רציונלי מעדיף לחיות בעולם ששולטות בו האקראיות והמקריות, הארעיות והאי-ודאות. בבחירה בין להיות נברא בצלם לבין להיות אנוש רגיל, עדיף להיות הומני, חילוני ורציונלי. זה לא הרבה, אבל - כפי שאמר פסקל: האדם משול לקנה סוף שכל אבן יכולה לרוצץ אותו, אבל קנה סוף חושב, ובתור שכזה הוא מכיר את האבן המרוצצת אותו, שאינה יכולה להכיר את עצמה.


יולי 2003



חברים ב- עוצב על ידי