מינשר - הפגנה כנגד הפרדת גברים ונשים באוטובוסים בישראל

המינשר מבוסס על דברים ממכתבו של עו"ד שגיא אגמון, היועץ המשפטי של 'חופש', מנובמבר 2008, בעריכת ליאור.

בשנת 1954 פסל בית המשפט העליון בארצות הברית את דוקטרינת ה-"Separate But Equal" בקובעו כי היא מנוגדת לחוקה האמריקנית.

בשנת 1955 סירבה רוזה פארקס לפנות מושב באוטובוס לנוסע אחר בשל עורו הלבן, והציתה את אחד המאבקים הפוליטיים הגדולים, אשר עיצבו את פני שיח זכויות האדם בארצות הברית ובעולם הדמוקרטי כולו.

50 שנים ויותר אחר כך, מבקש מיעוט קיצוני בחברה החרדית להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה המערבית היחידה בה מתקיימת הפרדה (סגרגציה) דומה, הפעם על רקע מגדרי.

דוקטרינת "Separate But Equal" צמחה במשפט האמריקני כחלק מן ההפרדה בין לבנים ושחורים בשירותים שונים, שנהגה עד לשנות ה-50 של המאה הקודמת. משמעותה של הדוקטרינה פשוטה: ניתן להפריד בין קבוצות על בסיס צבע עורן (או מאפיינים מולדים אחרים, כגון מין, דת וכדומה) כל עוד כל הקבוצות זוכות ליחס שווה בפני החוק. אין פגם באיסור על שחורים ללמוד בבתי ספר ללבנים, כל עוד חל איסור דומה חל על לבנים המעוניינים ללמוד בבתי ספר של שחורים.

כבר בסוף המאה ה-19 עמד השופט הרלן (Harlan) בבית המשפט העליון האמריקני על הפירכה הבסיסית שבגישה זו כלפי השוויון. המטרה בהפרדה אינה לתת מסגרת נפרדת לקבוצת מיעוט המעוניינת לשמור על צביונה הנפרד. מטרתה להגן על קבוצת רוב, המעוניינת שלא לבוא במגע עם קבוצת המיעוט, ולהדיר אותה מן הציבור.

מקורה של התביעה לקווי ההפרדה ("קווי המהדרין") בקבוצה שולית בחברה החרדית, המבקשת לאכוף סגרגציה על רקע מגדרי לכאורה בשל פגיעה בצניעות וברגשות דת. ולא במקרה דווקא הנשים הן שנשלחות אל חלקו האחורי של האוטובוס, ואילו הגברים יושבים בחלקו הקדמי. גם זוהי דרך להביע את נחיתותה של האישה בחברה החרדית, ואת הדרתה מתוך ה-"כלל" הגברי.

בשנת 1955 סירבה רוזה פארקס לפנות מושב באוטובוס לנוסע אחר בשל עורו הלבן, והציתה את אחד המאבקים הפוליטיים הגדולים, אשר עיצבו את פני שיח זכויות האדם בארצות הברית ובעולם הדמוקרטי כולו.

גם אין זה מקרה הוא, שבקווי המהדרין אין אזור משותף, בו יכולים המבקשים בכך לשבת בישיבה מעורבת, ואזורים נפרדים לגברים והנשים המעוניינים בכך. האלמנט הדומיננטי בהפרדה אינו אלמנט של הגנה על החופש שלא לבוא במגע עם בן המין השני, אלא ניסיון ליצור מסגרת חברתית ממודרת, המבדלת גבר מאישה ואישה מגבר רק על שום מינם, ואינה מאפשרת מגע ביניהם לא משום שזו בחירתם, אלא שזהו הציווי ה"מוסרי" בחברה מסוימת זו.

למותר לציין שכל ניסיון לכפייה מוסדית של ערכי מוסר סקטוריאליים הינה פסולה מעיקרה, ומנוגדת לעיקרון החוקתי של חופש המצפון. משכך, ההפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים ציבוריים מנוגדת לעקרונות החוקתיים של מדינת ישראל ולדין הישראלי, ויש לשוללה מכל וכל.

אין דבר כזה "נפרד מרצון", "נפרד אבל שווה", "Separate But Equal". נפרד אינו יכול להיות שווה. יש לראות בקיומם של קווי המהדרין פגיעה עמוקה וחמורה בעקרון השוויון ובצביונה הדמוקרטי של מדינת ישראל. אין כל הבדל בין סגרגציה על רקע מגדרי לבין סגרגציה על רקע גזעי, דתי או אחר. זו גזענות, וזו גזענות, ואין מקומן בחברה הישראלית.

מי שקיבל גושפנקא מהמדינה ליצור הפרדות מלאכותיות ומשפילות בין גברים לנשים היום, יהיה בידו בסיס לדרוש מחר הפרדות דומות כלפי בני דתות או גזעים אחרים.

אין כל הבדל בין סגרגציה על רקע מגדרי לבין סגרגציה על רקע גזעי, דתי או אחר. זו גזענות, וזו גזענות, ואין מקומן בחברה הישראלית.

ואכן, ההפליה המיגדרית בקווי האוטובוסים אינה אלא קצה הקרחון. ברחובות מסוימים בבני ברק ובירושלים כבר נאכפות "מרצון" מדרכות נפרדות לגברים ולנשים. בסוף 2008 הוצאה נפטרת מקברה בטבריה, משום שנקברה, רחמנא לצלן, ליד גבר. עקרון ההפרדה הכפויה תופס חזקה בגזרות שונות של חיינו, ויש לגדעו בעודו באבו.

אותו מעשה בת-יענה, קבורת הראש בחול בשאלה "מה אכפת לנו איך הם נוסעים" - אין שגוי ממנו. הן משום פגיעה בערך השוויון וחופש התנועה והן משום שבשום שלב אין דבר כזה "הם" שאינו משפיע "עלינו". השירות הציבורי של אגד ודן איננו שירות לחרדים בלבד, והוא משפיע על כלל התושבים המשתמשים בשירות האוטובוסים, גברים ונשים כאחד, חילונים, דתיים וחרדים גם יחד. אין כאן "איך הם נוסעים" אלא איך אנחנו נוסעים, ואותה הפליה של 50% מאוכלוסיית המדינה אסור שתעבור בשתיקה מצידו של הציבור החופשי.

עקרון ההפרדה הכפויה תופס חזקה בגזרות שונות של חיינו, ויש לגדעו בעודו באבו.