למה לי לעשות מה שאלוהים אומר?

סייברדין

מבוא

בעיית המוסר היא בעיה פילוסופית מהעתיקות ביותר, ועדיין לא נפתרה באופן משביע רצון. השאלה "למה עליי להתנהג בצורה מוסרית" תהיה לעולם, כך נראה, חסרת פתרון מוחלט - אפילו אם נתעלם מהבעיה הקשה לא פחות, שהיא - מהו בעצם מוסר. הוגים הציעו פתרונות שונים: חלקם דיברו על תועלת הפרט או תועלת הכלל; אחרים ניסו לבסס את ההתנהגות המוסרית על מניעים פנימיים מסוגים שונים, או אפילו להגדיר מחדש את המוסר. מעניינים ומרתקים ככל שיהיו, כל הפתרונות האלה לא הצליחו לתת תשובה חד משמעית ובלתי ניתנת לערעור.

התפיסה הדתית המקובלת רואה בכך כישלון של התרבות החילונית. כביכול, דרך חיים שאינה יכולה להצדיק בצורה מוחלטת את עצמה היא ארעית, לא יציבה, אולי אפילו חסרת ערך. מחזירים בתשובה מציגים את התפיסה הזו לעיתים קרובות כשהם מדברים על נושא המוסר. השאלות "למה אתה לא רוצח/שודד" או "מה מונע ממך לגנוב/לבגוד/לשקר" הן דוגמאות נפוצות ביותר. בהסתכלות ראשונית, יש כאן גיחוך מסוים. נראה שהמחב"תים מאמינים שאנו כבני אדם מעוניינים תמיד לרצוח, לשדוד וכו' ופשוט יש משהו שעוצר אותנו. אם כך הם עצמם חשים, רחמיי עליהם. אני אישית לא חש בשום דחף לרצוח או לשדוד, ולכן אינני צריך דבר שיעצור אותי מלבצע זאת. אינני בריון האומר לאלוהים "תחזיק אותי לפני שאני קורע לו את הצורה", אם נשתמש בדימוי וולגרי מעט.

ובכל זאת, אם יקום חילוני (או דתי) שחש בדחף לרצוח, על יסוד מה אני יכול לגנות אותו, לעצור אותו או להעניש אותו (במקרה וביצע את המעשה)? מה מקורם של חוקי המוסר? אם מקורם בבני אדם, בני אדם יוכלו גם לשנותם. אם המוסר נובע מהעדפותיי כאדם, אדם חזק יותר יוכל לכפות את העדפותיו שלו עליי. אם התנהגות מוסרית נובעת מחשש מגינוי חברתי או מהמשטרה, האם מותר לי לפשוע כשאני בטוח שאף אחד לא צופה בי? אלו שאלות קשות לאדם שאינו מאמין, ואפשר בקלות להסתבך בתשובות ללא מוצא אם אין ניסיון מספיק. לעומת זאת, הדת מציעה פתרון קסם: המוסר בא מאלוהים, נקודה. אלוהים יצר את היקום ואותנו, והוא יודע מה נכון ומה צריך להיות, ואת זה הוא גם אמר לנו. המשל מספר על אנשי עיר אחת שרצו לבנות בניין חדש, אך נתקלו בבעיה כשכלי המדידה שלהם סתרו זה את זה: פלס אחד הראה שהקיר נוטה ימינה, אחר הראה שהוא נוטה שמאלה, שלישי הראה שהוא ישר. חשבו וחשבו ובסוף החליטו: נלך לארמון המלך. הוא נבנה על ידי טובי הבנאים ובוודאי שקירותיו ישרים - נבדוק את הפלסים שלנו עליהם! ואני אוסיף על המשל את המשפט הבא: "אמר אחד החכמים: ומניין לכם שהפלס של בנאי הארמון היה טוב משלכם?"

משה שובר את לוחות הברית שמן על בד לסר אורי, צייר יהודי יליד גרמניה, 1861-1931

הרעיון שחוקי המוסר האולטימטיביים ניתנו לנו על ידי אלוהים מעלה כמה שאלות מעניינות. האם אלוהים מצווה לעשות מעשה מסוים מפני שהמעשה הוא מוסרי, או שהמעשה הוא מוסרי מפני שאלוהים מצווה לעשותו? אם נקבל את התשובה הראשונה, נגלה שהמוסר הוא בעצם משהו שמעבר לאלוהים, ואת זה דתיים בוודאי לא יוכלו לקבל מפני שאלוהים הוא הכול. מצד שני, אם אלוהים קובע מה מוסרי ומה לא, פקודה מאלוהים להרביץ לילדים תמימים תיחשב גם היא מוסרית, וזה (לפחות לאנשים הנורמליים שבינינו) נראה מטופש עד היסוד. גם התשובה "אלוהים הוא הוא הטוב", המנסה למנוע את האפשרות שאלוהים יצווה דבר מרושע שכזה, היא התחמקות מפני שקודם כל היא מחליטה בשביל אלוהים מה הוא, ובעיקר בגלל ש"טוב" הוא תיאור ו"אלוהים" אינו תיאור אלא ישות, וקשה מאוד לראות איך אפשר לזווג בין השניים בלי ליפול לאותה המלכודת כמו בהתחלה.

ובכל זאת: האם המוסר הדתי, המסתמך על קיום אלוהים והוא מוחלט (בעיקרון), עדיף מבחינה כלשהי על פני המוסר החילוני? האם הוא מצליח לתת תשובה מוחלטת לשאלה "למה עלי להתנהג בצורה מוסרית"? בהמשך מאמר זה ברצוני להראות שתפיסת המוסר הדתית מסתמכת בסופו של דבר על אותו בסיס בעייתי שעליו מסתמך המוסר החילוני, ועל כן אין לה שום יתרון על פניו. מיותר לציין שבהרבה מקרים ציוויי המוסר הדתי והחילוני חופפים לחלוטין, אך אנו לא דנים כאן על התכנים (בינתיים) אלא על היסודות.

הסיבות

הדת מציעה מספר פתרונות לשאלה "למה עליי להתנהג בצורה מוסרית", כשהכוונה ב"צורה מוסרית" היא כמובן "כמו שאלוהים אומר". השאלה מה בעצם אומר אלוהים גם היא בעיה בפני עצמה: לדוגמה, האם אלוהים אוסר עלינו לבשל בשר של גדי בחלב של העז הספציפית שהמליטה אותו, או שמא אלוהים אוסר עלינו לאכול גבינה בטווח של שש שעות אחרי עוף? נתעלם מכך בינתיים. לצורך פשטות הדיון, נזהה את המוסר האלוהי עם המצוות כפי שהן מיושמות בדרך כלל.

1. הכרת תודה

לפי תשובה זו, עלינו לקיים את המצוות מפני שעלינו להכיר תודה לאלוהים שברא אותנו, הפיח רוח חיים באפנו, יצר למעננו את העולם וכו'. כמו שילד צריך לכבד את אבא שלו שמפרנס ומחנך אותו, או לחילופין נתין שצריך לכבד את המלך שמגן עליו ודואג לו.

המכשלה בתשובה זו ברורה למי שהבין כבר את רוח הדברים. למה לי להכיר תודה לאלוהים? בסדר, הוא ברא אותי. יופי. איך נובע מזה שאני צריך לעשות מה שהוא אומר? על זה בוודאי יגידו לי - אתה מרדן וכפוי טובה. עכשיו, שימו לב היטב למהלכים הבאים:

1. לפי הגישה הדתית, כל כללי המוסר מקורם באלוהים.
2. כפיות טובה ומרדנות (במובן שהופיע כאן) הן פעולות לא מוסריות.
3. כלומר: אסור להיות כפוי טובה ומרדן, מפני שכך אלוהים אומר. אז מה קיבלנו?
4. עליי לעשות מה שאלוהים אומר, כי ככה אלוהים אומר!

זו, כמובן, לא תשובה מספקת משום בחינה. באותה מידה אני אישית יכול לדרוש מכולם להתנהג כמו שאני רוצה כי ככה אני רוצה. האפשרות השנייה, לפיה הכרת התודה היא עניין מוסרי אלמנטרי שאיננו נדרש לאל כלשהו כדי להמציאו, משחקת לידי המוסר החילוני: הרי לכם מוסר מוחלט שאינו נזקק לאלוהים.

מצווה מספר 62 בתרי"ג מצוות -
לא להחיות מכשפה
עוד על תרי"ג מצוות אפשר לקרוא כאן

2. אהבה

העיקרון כאן הוא דומה. מתוך שאני אוהב את אלוהים, אני מעוניין לעשות כרצונו. בדיוק כמו ברומנטיקה. גרסה אחרת של הדתיים הטוענים שהם מקיימים מצוות שלא מתוך פחד, גורסת שיש לקיים מצוות כדי לא לצער את השכינה - יהא פירושו של ביטוי זה אשר יהא.

גם כאן הבעיה מובנת מאליה: ואם אני לא אוהב את אלוהים, מותר לי להתנהג בצורה לא מוסרית? ואם דווקא בא לי לצער את השכינה, מה תעשו לי? מה בדיוק מחייב אותי לא לצער את השכינה? המסקנה כאן זהה, בסופו של דבר, לזו שבתשובה הקודמת. אגב, לאלו שמחפשים לתקוף אותי על כל מיני שטויות - השאלות האלה הן רטוריות בלבד. אני בכלל לא מאמין שיש אל, לכן בוודאי שאינני יכול להיות מעוניין לצערו וכו'.

3. מחויבות

מכיוון שאבותינו התחייבו (כביכול) בפני האל לקבל את מצוותיו במעמד הר סיני (לכאורה) גם בשמם וגם בשם צאצאיהם לעתיד לבוא - אנו, בתור צאצאיהם, צריכים לקיים את הברית ולהקפיד על עמידה בהתחייבות.

ושוב חוזר אותו הסיפור: למה לי לעמוד בהתחייבויות? כי אלוהים אומר? ולמה שאעשה מה שהוא אומר? כי הוא אומר? וכן הלאה עד שנמאס.

שלוש הדוגמאות האלה חוטאות באותו עניין; הן מנסות להעמיד את ההכרח המוסרי על בסיס הכרח (או צו) מוסרי אחר. זהו דבר שאי אפשר לעשותו, כמו שאי אפשר להרים את עצמנו על ידי משיכה בשרוכי הנעליים. שני הפתרונות הבאים מתבססים, כל אחד בדרכו, לא על מוסריות אלא על רציונליות (לפחות לכאורה) ולכן קשה יותר לסתרם.

4. פחד

פתרון הפחד לבעיית המוסריות מבוסס על אחד הסיוטים הגרועים ביותר שיכולים להיות לאדם חופשי: שכוח כלשהו צופה בכל מעשיו ומחשבותיו ויעניש אותו אם הללו לא ימצאו חן בעיניו, ללא יכולת להימלט או אפילו לנוח לשנייה אחת. אלוהים מוצג בפתרון זה כמלך מלכי הדיקטטורים, ולמעשה עצם המונח "מוסר" מתרוקן כאן מכל משמעות חיובית. עלינו לעשות מה שהדיקטטור רוצה, נקודה. אין זה משנה אם הוא מצווה להרוג אנשים או להפלות נשים או לא לחתן ממזרים: עצם הפקפוק במוסריותם של הדברים האלה יכול להוות סיבה לעונש מצדו. בני אדם החיים בעולם המודרני מתקשים לקבל רעיון שכזה מבחינה אמוציונלית, ואכן מעטים מאוד הם הדתיים שיאמרו שהם מקיימים מצוות מפני שהם מפחדים שיכסחו להם את הנשמה לנצח בגיהינום. מצב זה הוא לטובתו של החילוני, משום שמבחינה רציונלית קשה מאוד להתווכח עם פתרון שכזה. הבעיה שלו איננה כמו במקרים הקודמים - כאן השכנוע הוא חזק מאוד ואינו סותר את עצמו. המאמין מקיים את המצוות לא מתוך עיקרון מוסרי כלשהו, אלא מתוך תועלתניות - הידיעה שאם לא יתנהג כמו שהדיקטטור רוצה, שדים מרושעים יתלשו לו שערה שערה עם פינצטה בגיהינום.

הבעייתיות במקרה זה היא דווקא בהגדרת המוסר עצמו. לאדם הנוקט בכנות בגישה כזו אין שום יכולת להגדיר מוסריות מלבד כרצון הדיקטטור. לכן, השאלה "מה גרוע יותר מבחינה מוסרית: לרצוח אדם חף מפשע או לחטט באף בשבת" אינה אינטואיטיבית מבחינתו ועליו לפנות לדיקטטור (או לנציגיו עלי אדמות) כדי לקבל תשובה. האדם המוסרי-המפחד הוא לפיכך אוטומט חסר שיקול, שאין לו מקום בכלל בדיון על המוסר. לשם הדגמה, נניח שאדם כלשהו לוקח הלוואה בשוק השחור, ומכיוון שאינו יכול להחזיר אותה מוטלת בפניו הברירה: לבצע משימת חיסול בשביל המלווה, או להירצח בעצמו. מבחינת התועלתיות המיידית שלו-עצמו המעשה מוצדק, אבל מכאן ועד לקרוא לו מוסרי? לא יעלה על הדעת.

קיימת התנגדות, פילוסופית למדי, לתיאור זה. פעולה הנעשית תחת איום של אדם אינה נחשבת מוסרית בעולם המושגים שלנו, משום שבתאוריה (ובדמיון) תמיד קיימת אפשרות להימלט מעונש, גם אם בלתי סבירה מאוד. אפשרות זו נותנת לאדם "מרחב פעולה" מוסרי, מצומצם ככל שיהיה. במקרה של אלוהים זה שונה: הכפייה היא מוחלטת ואין שום אפשרות בשום פנים ואופן להתחמק מעונש במקרה של אי ציות. זה אמנם רעיון מעניין, אך הוא אינו פותר ממש את הבעיה אלא מציע (שוב) הגדרה חדשה למוסר, שספק אם תהיה מקובלת על רוב בני האדם.

נסכם: מוסר המתבסס אך ורק על פחד מעונש אינו יכול להיקרא עוד מוסר, אלא, לכל היותר, פעולה כפויה. לגבי השאלה איך מתמודדים עם אדם שבכל זאת טוען שזהו המוסר, יכולות להיות כמה תשובות. למשל, איך הוא יודע שבאמת מקבלים עונש על אי ציות. אבל זה כבר עניין אחר. לגבי הצידוק ההפוך - עשיית המצוות למען קבלת שכר מהאל - הבעייתיות היא דומה, רק צריך להפוך את הסימן.

5. תועלת

ואם בשכר עסקינן, טיעון התועלת הוא חזק וגם נפוץ אצל מחב"תים ומאמינים מהשורה. הרעיון הוא כזה: עליי לעשות מה שאלוהים אומר, משום שבתור יוצרי הוא יודע מה טוב בשבילי, ולמען תועלתי (בריאותי, טוהר נשמתי וכו') כדאי לי לקיים את מצוותיו. משל מכונת הכביסה המפורסם מתאר את האדם כמכונת כביסה שמגיעה עם הוראות יצרן (התנ"ך) לתפעול אופטימלי. כדי להתמודד עם הטיעון הזה, קודם כל הבה נעיף מבט בכמה מהאקזוטיות שבתרי"ג המצוות (המקור שלי הוא באנגלית, אז סלחו לי מראש על הניסוח).

מצוות עשה: גיל מינימלי של בני בקר המועלים לקורבן, לשבור את צווארו של בכור החמורים, אפר של פרה אדומה.
מצוות אל תעשה: לא להתיישב בארץ מצרים, לא לבנות מזבח מאבנים שנגע בהן ברזל, לא לתת קורבן בלי מלח, לא לשבור עצמות של קורבן פסח, לכוהנים אסור לאכול פירות ביכורים מחוץ לירושלים.

הביטו במצוות אלה במבט אובייקטיבי. האם נראה לכם הגיוני שאדם כלשהו עשוי להפיק תועלת של ממש, מכל סוג שהוא, כתוצאה ממילוין? או לחילופין, האם לא ברור שהימצאותן של מצוות שכאלה באותה הרשימה כמו כיבוד הורים או "לא תרצח" הופכת את הטיעון כולו לפארסה אחת גדולה? אם מצוות שכאלה (ולא משנה איך הן מדורגות מבחינת חשיבות) הן המתכון לחיים טובים, ברור שהמאמין יכול היה לקבל על עצמו כל שטות ולטעון שהיא מועילה לו - ובלבד שהייתה כתובה בתורה. מה ההבדל, טכנית, בין איסור שבירת עצמות קורבן הפסח לבין איסור, נניח, על ליטוף קרפדות ביד שמאל? ואם אפשר למצוא היגיון חיצוני במצוות מסוימות (למשל, ההיגיון שבמצווה לא להרוג רוצח ללא משפט), הוא יהיה תקף בדיוק באותה מידה גם מבחינת החילוני ועל כן אין עדיפות לצד הדתי דווקא.

אבל זוהי הפחותה שבבעיות. השאלה המקורית היא "מדוע עליי להתנהג בצורה מוסרית" והתשובה על פי טיעון זה היא "כי זה מועיל לי". עכשיו, בדיקת ראייה קצרה: מה ההבדל בין תשובה זו לבין התשובה החילונית הממוצעת?

כמובן, בנקודה זו יתפתח דיון לוהט מאוד בשאלה מה באמת מועיל ומה רק נראה מועיל, אבל אין זה מענייננו כאן. מה שרציתי להראות הוא פשוט: הרעיון של "מוסר מוחלט" אלוהי העדיף על "מוסר יחסי" חילוני אין לו על מה להסתמך. בסופו של דבר, כל קבלה מפוקחת של עקרונות מוסריים - על ידי חילוני כמו על ידי דתי - מתחילה בדיוק מאותו המקום.

כמובן, אפשר להציע פתרונות נוספים. לדוגמא, פעולה מוסרית לטובת כלל הבריאה האלוהית, או מתוך "היסוד הטוב" שטבוע בנו. כל פתרון כזה, אני מאמין, ייפול לאחר חקירה מעמיקה לאחת מהקטגוריות הבאות: ניסיון לבסס את המוסריות על צו מוסרי אחר, קבלה שרירותית של צווים כמוסריים, או פעולה תועלתנית - ומכאן, למוסר הדתי אין בסיס טוב יותר מאשר לחילוני, או בניסוח אחר: למוסר החילוני יש בסיס טוב לפחות כמו למוסר הדתי.