פרספקטיבה אתאיסטית
על הניגוד בין דת ומוסר

מאת: צחי זמיר

צחי זמיר הוא מרצה בחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב.

המאמר התפרסם בביטאון "יהדות חופשית", גיליון 19, יוני 2000
ומועלה באתר חופש באדיבותה של מערכת "יהדות חופשית".

1. הקדמה
2. אלוהים כישות אלימה ובלתי מוסרית
3. התנגשות בין דת למוסר
4. רצח אלוהים הוא הפתח למוסריות
5. מעל לכל מבחן מול הכול נתון לבחינה

בחיבור זה אבקש להציג עמדה "קיצונית" - עמדה לפיה קיים ניגוד מהותי בין דתיות יהודית, או לפחות גרסה רווחת של דתיות יהודית, למוסריות כפי שאציג אותה. אני ער לכך שיש קוראים שהדברים הבאים לא יחמיאו להם ולא יזכו בברכתם. עם זאת, אני סבור שסובלנות וגישור אמיתיים ייתכנו לא דרך טשטוש השוני, אלא דווקא ברגע בו ההבדלים בין קבוצות אנושיות יקבלו את ניסוחם החריף ביותר. ומה פירוש "הניסוח החריף ביותר"? כאשר מדובר על מערכות מושגיות אנטגוניסטיות טוטליות, כמו דת אל מול חילוניות, "ניסוח העמדה" כרוך בהכרח בהצבתה כמערכת העדפות. כלומר, את החילוניות האתאיסטית שאני מתכוון להציג אנסח כחלופה טובה יותר מזו הדתית. אני ער לכך שיהיה מי שהיררכיזציה שכזו לא תהיה לרוחו. אנו (או חלקנו) אמונים על הנחיות מוסריות כמו "איש באמונתו יחיה", ובעידן הפוסט-מודרני אנו (או חלקנו) סולדים מהיררכיזציות בין מערכות רעיוניות. עם זאת, יש להבהיר שאין סתירה בין זכותם של בני אדם להאמין בדברים שונים לבין הרעיון שלא כל העדפה טובה באותה מידה. כלומר, אין סתירה בין דמוקרטיה לבין מחשבה היררכית. להפך: הרעיון הדמוקרטי מאפשר למערכות רעיוניות היררכיות שונות לדור בכפיפה אחת, תוך הסדרת כללי המשחק ביניהן. רוצה לומר שבעניין זה אני מצפה לקריאה לא אוהדת מצד אנשי דת. זאת ועוד, נדמה לי שרק דיון היררכי, בו אנשים חילונים יציבו את השקפתם כעדיפה, ומנגד אנשי דת לא יהססו להציג את עמדתם ההפוכה, יכול להוות פתח לדיאלוג אמיתי שבסופו תתאפשר, אולי, סובלנות לא מזויפת.

לראש הדף

שמשון מכה את הפלישתי
פסל שיש מאת הפסל האיטלקי פיירינו דה וינצ'י, 1554

אלוהים כישות אלימה ובלתי מוסרית

אנו מכירים אותם חילונים שאינם מאמינים באלוהים אבל מאמינים ב"משהו", או מאמינים ב"גורל", או אותם חילונים שבוחרים לקיים מצווה וחצי. אל מול זנים לא עקביים אלו של חילוניות, שאיש הדת ממהר לחשוף את הסתירה עליה הם שעונים, האתאיזם שבכוונתי להגן עליו כאן - תוקף באופן בלתי מתנצל את מערכת האמונות של איש הדת. העובדה שאיש הדת מאמין בקיומו של אל, ללא נימוק סביר לכך, היא הנקודה המרכזית הראשונה עליה מתעכב האתאיסט, אבל איני מתכוון להיכנס אליה כאן, מכיוון שאני מבקש למקד את הדברים בדת אל מול מוסר.

גם אם חושבים שאלוהים קיים, עלינו לזכור על מי בעצם מדובר. בדבריי אלה אני מתכוון להניח כאן תפיסה פרסונלית של האל. עמדות פנתאיסטיות מלכתחילה אינן רואות באל מקור מנמק של המערכת המוסרית. כוונתי לאותו אל שהורה על רצח עם כאשר פקד על בני ישראל להשמיד את העמלקים על טפם. מדובר באותה ישות שדרשה מאברהם להקריב את בנו יחידו אשר אהב כניסיון. כלומר ישות שאחראית על אחד משיאי האכזריות המתועדים בטקסט אנושי כלשהו. מדובר באותה ישות שנתנה יד להתעללות הבלתי פוסקת באיוב, סתם מתוך התערבות בינה לבין השטן. אותה ישות ה"מקשה את לב פרעה" כדי להרוג את בכורות המצרים לטובת אותה הצגת תכלית של כוחה עבור בני ישראל. בכלל, מדובר במישהו שמייד הורג ללא דרגות ביניים: אם בני אדם חוטאים הוא לא ממש מנסה לשנותם, אלא משמיד את העולם דרך מבול והצפה. כך, למשל, בפרשה נסתרת בספר שמות ד' כ"ד-כ"ו, אלוהים מבקש להמית את משה בגלל שלא מל את בנו. אין שיחה או ניסיון לא אלים להוביל לשינוי. אלימות, אלימות, ועוד פעם אלימות.

אופיו הבלתי מוסרי של אלוהים - בלתי מוסרי במובן האנושי כמובן - מתגלה כבר בסיפור גן עדן, כלומר, בהתקשרות הראשונה בין האנושי לאלוהי. זאת בשלוש נקודות: ראשית, אלוהים מכניס את עץ החיים ועץ הדעת אל הגן כשמטרתם היחידה מסתכמת, כך נדמה, בציון אפשרויות אסורות על האדם. בכך פותח אלוהים עצמו, באופן בלתי מנומק, את השרשרת הסיבתית שמובילה לחטא הראשון. שנית, האדם נענש על האכילה מעץ הדעת, אף שברגע האכילה הוא נעדר את ההבחנה בין טוב לרע. כזכור, רק לאחר האכילה מהעץ מסוגל האדם להבחנה המוסרית הבסיסית הזו. שלישית, אם מבקשים לנמק את גירוש אדם וחווה מגן עדן לא במונחים של עונש, אלא על פי אותם חלקים מהטקסט הטוענים שאדם וחווה מגורשים כדי שלא יאכלו גם מעץ החיים ויהפכו לאלים בעצמם - הרי שאם זו הסיבה אין כל טעם לגירוש. אפשר פשוט להוציא משם את העץ.

בניגוד למקומות אחרים בהם עולה חוסר היכולת לספק נימוק "תאודיציה" למוסריות האל, ההצבעה על "חוסר מוסריותו" של האל כבר בתיאור של המגע הראשוני בינו לבין האדם נראית כמסגירה משמעות עמוקה המקופלת בטקסט המקראי. לאמור, אין להחיל על האל את הציפיות המוסריות האנושיות. החוזה בין האלוהי לאנושי אינו מוצג כמתיימר למלא ציפיות אלה מלכתחילה. האדם הדתי יכול לפנות בעניין זה לתשובת אלוהים לאיוב "מן הסערה" ביחס למוגבלות התפיסה האנושית, כאשר היא באה לנסות להבין או לבקר את האל. הבעייה בתשובה שכזו מצידו של המאמין היא, שאם אכן המחשבה האנושית אינה מסוגלת לתפוס את אלוהים במונחים שלה, אין לה גם סיבה רציונלית לציית לו. הרי הציות כבר אינו יכול להיגזר ממחשבה שאלוהים הוא טוב, שכדאי לציית לו וכיו"ב האנשות של האל, מכיוון שהמונחים הללו כלל אינם ישימים ביחס לאל. זו, בערך, הייתה תמצית השקפתו של לייבוביץ' (כמו גם קירקגור - פילוסוף דני) שראה בדת "הכרעה". מעין קפיצה לא מנומקת להחלטה לקבל עול תורה ומצוות. לייבוביץ' לא רצה להדגיש את הממד הלא רציונלי של ההכרעה, אבל הודה בו. מובן שמאותו רגע בו אמונה הופכת ל"הכרעה", אפשר באותה מידה ל"הכריע" להיות פאשיסט או רודף מכשפות, ולכן תשובה ממין זה אינה יכולה ממש לשכנע.

חלופה אחרת היא הטענה, שאלוהים בהכניסו את אדם וחווה למצב בו הם בכלל מסוגלים לאכול מהעצים, "מתיר" להם לבחור ברע אבל לא אחראי לו. אבל כבר בייל הראה שזהו טיעון כושל, מכיוון שבשום הקשר אנושי לא היינו מקבלים צידוק מקביל: נחשוב על מורה שמשאיר בכיתה מזרק הרואין מבלי להמליץ לתלמידיו להשתמש בו. אם יטען להגנתו שהוא רק "מתיר" את הרע אבל לא אחראי לו - היינו דוחים זאת מכול וכול. אפשרות אחרת היא לפנות לצידוקים מטאפיזיים נוסח לייבניץ, אודות העולם הזה כטוב שבעולמות האפשריים. במדינה בה חיים עדיין יוצאי מחנות ריכוז והשמדה, הטיעון הזה לא ממש מוצג ואולי טוב שכך.

לראש הדף

מרים אחות משה
פסל שיש מאת ג'ובאני פיזאנו, 1248-1315‏ (?)
פסל ואדריכל בפיזה, איטליה
בין שאר יצירותיו: השלמת חזית הקתדרלה בסיינה

התנגשות בין דת למוסר

רוצה לומר, שגם אם אלוהים המקראי קיים, נדמה לי שהחובה המוסרית היא דווקא להתנגד לו. לא רק שחלק מהמצוות אינן מוסריות, אלא גרוע מזה: הכפפת הפרקטיקה לציווי תאולוגי מפקיעה מהאדם בחירה מוסרית ממשית. האתאיסט המוסרי, לו גם אלוהים היה מופיע בפניו ומוכיח לו באותות ובמופתים שזה הוא (או היא) ומורה לו להשמיד את תינוקות העמלקים רק משום שאבותיהם התנכלו לאבותיו - היה מסרב. איש הדת, לעומת זאת, במצב דומה יאלץ להרוג. לא שאין דמויות מקראיות (אברהם, חבקוק, משה) שמתווכחות עם אלוהים. אבל במקרה שהדרישה האלוהית מתמידה, האיש הדתי נאלץ לציית לה. בעניין זה אין הבדל בין מחשבה סמכותנית אורתודוקסית, המקדשת את הקנון באופן מחמיר, לבין העמדה הרפורמית, הפשרנית יותר. גם עמדות מרוככות שכאלו מקבלות על עצמן את סמכות האל. ברמה ההיפותטית, אם אלוהים היה מופיע לפני הרפורמי ודורש ממנו לסקול הומוסקסואלים, כפי שעל פי המאמינים הוא דרש בעבר, הרפורמי על כל פשרנותו היה נאלץ לציית. זאת מכיוון שעם כל נאורותו, גם הרפורמי סבור שהאל הוא מקור הסמכות להנחיות מוסריות.

האבסורד הוא שדתיים מתלוננים שהחילונים הם חסרי ערכים, בו בזמן שהראשונים - כך עולה מטיעון זה - עוד לא עשו את הצעד הראשון לגיבוש מחשבה מוסרית של ממש. ראו למשל את סיפור עקדת יצחק, שנתפס כמופת על ידי אנשים מאמינים. אדם נדרש לקחת את בנו יחידו אשר אהב ולהרוג אותו. ואותו אדם אינו מתלונן, אינו מקלל, אינו מבקש על נפש בנו, הוא הולך ועושה. אצל המאמינים כל זה נתפס כמופת לעוצמת אמונה. אבל אותו אברהם, שהתווכח עם אלוהים ביחס לסדום ועמורה, הוא כאן לא יותר ממופת לדוגמטיות ולציות עיוור. בתנ"ך החילוני שייכתב אולי יום אחד, אברהם אמור לא סתם להבין שרצח בנו הוא פעולה לא מוסרית, אלא שחובתו לסרב לה כל עוד לא נימק אלוהים את דרישתו. אברהם אמור להבין שהוא, ולא אלוהים, אחראי לכל פעולותיו בעולם, ולכן לשלוח את אלוהים ובקשותיו לכל הרוחות. אברהם יכול לסרב, יכול לשאול, אבל אינו עושה זאת. למה? ככה! וזהו ה"למה-ככה" הראשון, האירוע הדוגמטי המייסד, עליו מושתתת הברית בין המאמין לאל, ושאותו המאמין מעלה לדרגת נס.

קירקגור הבחין בכך, כאשר ניתח את סיפור העקדה כמבטא את התנגשות העומק הקיימת בין דתיות ומוסר. אבל למרות ניסיונו להוקיע הערצה ריקה לאברהם, מוצא עצמו קירקגור בסופו של עניין מעריץ מרחוק של האיש, שבשם ציווי אלוהי מוכן לעבור על היחס האתי הבסיסי בין אדם לבנו. קירקגור דיבר על התנגשות בין אהבת האל הפרטית, שהיא הסנטימנט הדתי העמוק לשיטתו, לבין האתיקה הכללית. קירקגור ממשיך, בעניין זה, את האידיאליזציה של הרגש, כמה שיכול לבסס אמונה מבית מדרשו של גיאורג האמאן (פילוסוף גרמני). אבל נדמה שאין כאן אלא מילים ריקות. הרי קירקגור עצמו טוען שהאהבה הזו אינה נגישה לו, ולכן לא ברור כיצד הוא יודע שהיא קיימת. מה עוד שהוא סבור שהיא גוברת על צורת האהבה החזקה ביותר: היחס בין אדם לילדיו. קירקגור, אותו פילוסוף שעמד בצורה ברורה על הניגוד בין דת ומוסר, לא יכול היה בסופו של דבר להימנע מתמיכה מוסווית באברהם, שאותה אפף בטענות אודות חוסר יכולת "להבין באמת" את האיש.

אבל קירקגור לא הגיע, לטעמי, רחוק די הצורך. זאת מכיוון שהוא מדבר אך ורק על סיפור העקדה. כאילו שההתנגשות בין דתיות למוסר יכולה להגיע רק ברגעים מסוימים, בתנאים מיוחדים. אבל הניגוד בין האתי לתיאולוגי, כך עולה מהטיעון שהוצג קודם לכן, חריף ומהותי הרבה יותר ומתמקד בשאלות של סמכות ואחריות. אני בטוח, למשל, שאדם דתי רציני ידחה בבוז את הדוגמטיות שייחסתי לו למעלה. אחרי הכול, אנשים דתיים בהחלט מוצאים עצמם בדילמות מוסריות, ודתות שונות מקדשות את הפולמוס המוסרי בתוך הקנון שלהן, והתלמוד הוא דוגמה. רבנים חולקים זה על זה בסוגיות אתיות, והרעיון של איש הדת כמין אוטומט מציית נדמה כהשתלחות ריקה יותר מאשר אפיון רציני. זאת ועוד, הרי אברהם עצמו מציג דגם של האנושי, המבקר את חוסר המוסריות האלוהית ביחס לענישה קולקטיבית בפרשת סדום ועמורה ("השופט כל הארץ לא יעשה משפט?").

לראש הדף

שמעון
פסל שיש מאת הפסל האיטלקי ג'ובאני פיזאנו, 1248-1315‏ (?)
פסל ואדריכל בפיזה, איטליה

רצח אלוהים הוא הפתח למוסריות

אבל נדמה לי שאין בכל זה כדי לבטל את הניגוד העקרוני בין דת ומוסר. השאלות הפשוטות הן "מי מחליט?", "מי אחראי?", ויותר משתי אלה: "מהו מקור הסמכות של השיפוט המוסרי?". שכן האישה הדתית תסכים שזה שמחליט וזה שאחראי, גם אצל דתיים, הוא האדם עצמו. כל הרעיון של שכר ועונש נשען על כך. אבל אם נשאל אותה מדוע פעולה מסוימת טובה היא תאלץ לפנות, בסופו של עניין, לסמכות האלוהית. ובעניין זה אין שום הבדל משמעותי בין דתיים יהודים ודתיים לא יהודים. בבסיס השקפת העולם הדתית, כך טוען הרב סולובייצ'יק בבואו להסביר את המייחד פנומנולוגיה דתית ב"איש ההלכה", עומדת פרקטיקה, מערכת כללים המסדירה מראש את היחס בין האדם לעולם על כל היבטיו. אבל מקור הלגיטימציה של הפרקטיקה חייב להיות הרעיון שזו מגלמת רצון אלוהי. במובן זה, ההתפלמסות המוסרית התלמודית לעולם מוגבלת לדיון בתוך הפרקטיקה במקרה שעקרונות שונים של הפרקטיקה מתנגשים זה עם זה. אבל חשיבה מסוג זה אינה יכולה לחרוג ולשאול שאלות טוטליות, שאלות אודות ההצדקה המוסרית של המערכת בכללותה. זאת מכיוון שעבור איש הדת, האתי מוצדק דרך המטפיזי. דרך ההנחה המטפיזית שיש אל.

לעומת המאמין, אצל האתאיסט אין אלוהים שעליו תוכל להטיל את מחדליך. אתה או את אחראים לכל פעולותיכם בעולם. לא תיצלה בגיהנום ולא תגיעי לגן עדן. באופן חופשי ותבוני תבחרו להיות מוסריים או לא מוסריים. אכן, רצחנו את אלוהים אז הכול מותר. אבל דווקא בגלל שהכול מותר, נפתח הפתח למוסריות. המוסר נוצר מרגע בו מכירים בכך שהעולם הוא א-מוסרי ונטול משמעות, ושבני אדם ולא אלים הם אלה היוצקים משמעות לתוכו. כאשר מכירים בדרישה לקבל באופן רצוני הגבלות וחובות שמטרתן יצירת עולם טוב יותר. זוהי עמדה קשה. לא כולם מסוגלים לעמוד בה. אבל זוהי העמדה האתאיסטית הנגזרת מההומניזם של הנאורות, ומהנחות אקזיסטנציאליסטיות בסיסיות.

לראש הדף

דוד וראשו של גלית
פסל ברונזה מאת הפסל האיטלקי לוקה דלה רוביה, בן המאה ה-15

מעל לכל מבחן מול הכול נתון לבחינה

לא פעם, כאשר אני מתחיל לפרוס דוגמאות למחשבה לא מוסרית, שוביניסטית, הומופובית, קסנופובית בתנ"ך - מפנים אלי דתיים התרסה לפיה גם המסורת הפילוסופית שוביניסטית או, כמו במקרה של היידגר ודה-מאן (פילוסופים אירופאיים שתמכו בפשיזם), תומכת בחשיבה לא מוסרית עד טוטליטרית ממש. הם מצביעים על כאלה כמו קארל פופר שבספרו "החברה החופשית ואויביה" האשימו כבר את אפלטון בהצבת התשתית לרעיון הפשיסטי. אבל האשמה זו מתייחסת גם להיגל וגם לניטשה. דתיים מפנים לדוגמאות מסוג זה וטוענים, שהמסורת הרציונליסטית, שאני, לכאורה, יוצא בשמה, אינה נגועה פחות מזו הדתית בפגמים מוסריים. אבל ההבדל בין האתאיסט לבין איש הדת הוא בדיוק בשלילת מעמדה של איזו שהיא מסורת, פילוסופית או אחרת, כמקור סמכות בלעדי. המחשבה הביקורתית מציבה כל טקסט וכל רעיון לבחינה, ומאמצת את התכנים שעומדים במבחן הביקורת (המוסרית, הרציונלית). זאת אל מול מחשבה המאמצת את הרעיון של קנוניזציה, ונאלצת ליישב את עמדותיה האינטלקטואליות עם סמכות המסורת והטקסט הקדוש.

הניגוד בין מחשבה סמכותנית, הטרונומית מחד, מול הדרישה לאוטונומיות של ההכרעה אותה אני מייחס למחשבה מוסרית ממשית מאידך, הוא זה שגם מונע מאיתנו לקבל פרשנויות אינסטרומנטליות של אתיקה דתית. הפרשנות האינסטרומנטלית מסכימה שהדת אינה זהה למוסר, ואינה מסוגלת להוות תחליף למחשבה מוסרית של ממש. עם זאת, בהינתן תנאים חברתיים בהם לא ניתן להקנות לשכבות רחבות מחשבה מוסרית ממשית, הדת מהווה מערכת מייצבת ומשמרת, שחובה לקיימה עד לרגע בו התנאים החברתיים יבשילו, ויאפשרו את החלפתה השיטתית של החשיבה הדתית בחשיבה מוסרית של ממש. גרסאות לטענה זו הוצגו לא פעם (קליאנתס ב"דיאלוגים על הדת הטבעית" של יום, או בחלק מכתביו של הרמן כהן, או אצלנו היום בטענות אודות היתרון בחדירת סוכני חינוך כמו "אל המעיין" למקומות בהם החינוך הממלכתי פשט את הרגל). אבל למרות שכיוון זה יקבל את הניגוד אליו אני מכוון בין מוסריות ממשית לבין דת, חובה להבחין באופן בו הפיכת ה"אתיקה" הדתית לתחליף זמני לאתיקה של ממש, יוצרת נזק ממשי משל עצמה. כך למשל, ההתניה של פעולה מוסרית בגמול לעולם הבא, השקפה שהצליחה לחדור ליהדות, או עשייה מוסרית מתוך ציווי הטרונומי, פעולה מתוך פנייה לסמכות, ויתור על אחריות ישירה, כל אלה מזיקים כשלעצמם. הצימודים הללו יוצרים דינמיקה מחנכת שמסתירה את אופייה האנטי-מוסרי של אתיקה מסוג זה.

לסיכום, קיימת סתירה מהותית בין דתיות הרואה באל את ההנמקה האחרונה של המערכת המוסרית, לבין מוסריות המחייבת בחירת עקרונות ביקורתית ואוטונומית של הפועל המוסרי. חשיבה דתית, באופן מהותי מעגנת פעולה מוסרית בסמכות הטרונומית, ולכן פותחת אפשרויות לפעולות בלתי נסבלות מבחינה מוסרית, רק משום שמקור הסמכות החליט עליהן. במתכוון נמנעתי מהצגת תורת מוסר חילונית שלמה, מאחר שלא התכוונתי להנגיד מוסר דתי לתורת מוסר ספציפית. הדרישה להכרעה אוטונומית היא, כמובן, חלק מהותי מתאוריות מוסריות רבות. אצל קאנט - אוטונומיות היא עניין מפורש, כמו גם במוסר האקזיסטנציאליסטי שמנסח סארטר ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם". הדרישה לאוטונומיות מובלעת גם בתורות המוסריות של אריסטו, מיל, כמו גם בגרסאות שונות של עיגון מוסר בתורות האמנה חברתית מהובס ולוק עד רולס. חלק מהפילוסופים הללו, ללא ספק, האמינו באלוהים. אבל עבור אף אחד מהם האל לא היווה הצדקה אחרונה לציוויים המוסריים. בכל השיטות הללו, הפילוסוף פונה תמיד אל היחיד המתלבט, תוך הצעת סוג שיקולים שהאחרון אמור להפעיל. זאת בניגוד להטרונומיות הדתית, המציגה ליחיד מערכת הנחיות שנבדקו במקום אחר, על ידי יצור אחר, ושלא בהכרח כפופות למוסר אנושי, אלא לשיקולים שאינם בהכרח נגישים ליחיד המתלבט.