מכתבים לנעמי

האמת היא שיש לנו אוצרות של ממש

שלום נעמי

אחרי המכתב הקודם חשתי כאילו אני כותבת לך מבעד לחלון צר שפתחת אל העולם. אלא שהמסגרת המצומצמת לא מאפשרת לפרוש את מלוא היריעה של הנוף החילוני. לכאורה יש לך גישה אל עולם המידע, ואת יודעת שקיימים בו חילונים ש"נשבו" בחלל גדול וריק, ונמנע מהם אוצר רוחני גדול.

האמת היא, שיש לנו אוצרות של ממש. למשל, כשאני הייתי בגילך ולמדתי בבית-הספר, היו לנו שיעורי זמרה. מדי שיעור למדנו שיר ישראלי, רשמנו במחברות את המלים והמורה לזמרה תרגלה אתנו את השירה. השירים האלו היו נכס צאן ברזל של המפגשים בתנועת הנוער, ועד היום נאסף קהל גדול בערבי שירה בציבור, כמין שחזור של ההכרות עם הזמר העברי.

השירים הללו הם חלק מתרבות משותפת שצמחה בישראל. שורה של יוצרים כותבים, מלחינים וזמרים מעצבים בדרך זו סוג של ציבוריות המשותפת לרבים. האם את מכירה שמות כמו אריק איינשטיין וחוה אלברשטין? או צעירים כמו אביב גפן ואמיר בניון שממשיכים לחולל את הזמר העברי כיום?

וגם כאן, כמו במכתבי הקודם, אני חוזרת את כוחו של הטקסט. הרי את יודעת ודאי שהחיים והמוות ביד הלשון. אלא שבדרך כלל נזכרים בביטוי כדי להרתיע, כשנדרשים לעניינים הקשים. ושוכחים שגם החיים ביד הלשון. וגם ביד הלשון העברית. וזו חוגגת לה באינספור דרכים, וגם בשירים שמזמרים בארץ. עניינים לאומיים כבדים כמו "ירושלים של זהב" ועניינים יומיומיים כמו "הפרוטה והירח" ממחישים לא רק שני מצבים כלכליים שונים, אלא תקופה שלמה, על הדימויים, חיי היומיום וסוגי הריגושים שבה. חיים מלאים ביד הלשון העברית שלנו.

    בחיבה
    אורה לב-רון