העברית איננה מקור כל השפות

מאת פרופ' עוזי אורנן

פרופ' עוזי אורנן (*) הוא כיום [נכון לזמן כתיבת מאמר זה] מנהל המעבדה לעיבוד שפות טבעיות במחלקה למדעי המחשב בטכניון בחיפה (**). המאמר התפרסם לראשונה בחוברת "מניעת ההשתלטות החרדית", שיצאה לאור בשנת 1987 על ידי עמותת 'חופש' בראשית דרכה, ומובא כאן שנית בשינויי עריכה קלים. כדי לא לעסוק בהכנסת ניקוד למילים באתר, הבאנו מילים בעלות משמעות בניקוד בצורתן בלטינית. הטבלאות במאמר לקוחות מספרו של פרופ' אורנן "המילה האחרונה", העומד לראות אור בקרוב בהוצאת אוניברסיטת חיפה. תודתנו לפרופ' אורנן ולהוצאה לאור על ההיתר להשתמש בטבלאות אלו.

הכותרת וההקדמה למאמר המקורי מאת פרופ' עוזי אורנן, שראה אור בשנת 1987.
שם המאמר אז היה: לא עברית דברו ביניהם אדם וחוה

מדע הבלשנות, שהתפתח מאוד בעשרות השנים האחרונות, הראה שבעולם יש אלפי לשונות, שרובן הגדול לא היה ידוע כלל עד לפני כמאה או מאה וחמישים שנה. עקרונות היסוד של הבלשנות, שהם תוצאה מהתבוננות נבונה באלפי השפות האלה, יכולים לפתח בנו גם את ההתבוננות במה שאנו רואים בלשוננו העברית, והם יאפשרו לנו להראות עד כמה שלוש הקביעות הנ"ל אינן נכונות.

אחד מן היסודות עליהם נשענת ה"החזרה בתשובה" הוא עיסוק בלשון העברית. לדברי המטיפים, הלשון העברית היא לכאורה "המקור לכל השפות". קביעה אחרת שלהם היא כי האותיות של הלשון העברית הן "בעלות משמעות", ועוד הם מספרים כי יש קשר בין משמעות המילה לאותיות המרכיבות אותה ולצורת האותיות. כל שלוש הקביעות האלה הן מופרכות וחסרות בסיס. אדם וחוה לא דיברו ביניהם עברית. האותיות כשלעצמן חסרות כל משמעות, רק הצירוף שלהן הוא בעל משמעות, וצורת האותיות אינה כרוכה כלל במשמעות המילים.

משפחת לשונות

יש שפות שקל להכיר כי הן דומות זו לזו. לפעמים שתי שפות כה דומות זו לזו, עד שדובר שפה א' יכול להבין כמעט כל מה שנאמר בשפה ב'. כך למשל, כל מי שיודע אחת מן השפות: שוודית, נורבגית או דנית - יכול להבין בנקל את שתי השפות האחרות. הוא הדין ברוסית, בולגרית וסרבית או קרואטית. יש גם שפות שהדמיון ביניהן אינו רב כל כך ובכל זאת ניתן להכיר שהן קרובות זו לזו. כיצד? בעיקר על ידי גילוי חוקים שבהם מנוסחים ההבדלים הקיימים בין שתי השפות. כך למשל ניתן להכיר שנטיית הפעלים בספרדית דומה לנטיית הפעלים באיטלקית, ואת ההבדלים שביניהן ניתן לנסח בחוק. בדומה לכך יש בשתי השפות הללו המוני מילים מקבילות, וכלפי חלק גדול מהן - אם אתה יודע מילה באחת מן השפות - תוכל לקבוע את צורת המילה הזו בשפה האחרת על פי חוק. קבוצת לשונות שיש דמיון ניכר ביניהן, וניתן לגלות חוקיות בתופעות המבדילות ביניהן - נקראת משפחת לשונות.

משפחת הלשונות השמיות

קל להכיר שהשפה העברית, הארמית והערבית קרובות זו לזו. אכן הן נחשבות לבנות אותה המשפחה, יחד עם עוד כמה שפות, כגון האכדית (הבבלית והאשורית) העתיקה שאבדה מן העולם, שפות אתיופיה ועוד. זוהי משפחת הלשונות השמיות.

בקרבה שבין הלשונות הללו הבחינו כבר הקדמונים, והיא ניכרת כבר בספר בראשית, פרק י' 22, בפרשת נוח, בניו וצאצאיו: "בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם," ובפסוקים הבאים מגולל הכתוב את שמות צאצאי ארפכשד, ובהם יקטן ובניו וכן עבר וצאצאיו. בני יקטן ישבו בדרום ערב ועברו גם ליבשת אפריקה, וצאצאי עבר כוללים את ישמעאל וצאצאיו - "שנים עשר נשיאים לאומותם" - הם שבטי הערבים השוכנים "מחווילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה" (בראשית כ"ה 18).

אכן בשלוש השפות הללו - עברית, ארמית וערבית - קיימים הבדלים בין זו לזו, אך אפשר להצביע על חוקים המגדירים הבדלים אלה. למשל, בכל אחת מן השפות ערוכים הפעלים בבניינים. הבניינים שונים במקצת אלה מאלה, אך אפשר להפוך כל פועל בשפה האחת לפועל המתאים בשפה אחרת, וההבדלים בנטייה קבועים הם וניתן להגדירם בחוקים. למשל, כל פיעל בעברית הוא פעל (PAEL) בארמית ופעל (PA'AL) בדגש ב-ע' בערבית: כל הפעיל הוא אפעל או הפעל בארמית ואפעל (AFALA) בערבית, וכיוצא בזה.

יתר על כן, ניכר שמילים רבות בכל אחת מן השפות הללו זהות למילים מקבילות להן בכל אחת מן השפות האחרות. כך למשל, מילים כגון אב, אח, יד, דם, פה, או מילות יחס כגון מן, אל, על, ב-, ל-, וכן מילים ארוכות יותר כגון נביא, נהר, חמור, עבד, עולם, עקרב, או פעלים כגון חלב, עלה, פעל, פרק - הן מילים משותפות לכל הלשונות הללו, ולכולן אותן המשמעויות. עם זאת צריך להודות, כי יש מילים משותפות אחרות ללשונות אלה, שלהן משמעויות שונות זו מזו. כדי להבין כיצד ייתכן הדבר, עלינו להבין את המושג "גלגול משמעות".

גלגולי משמעות

אם נתבונן בנעשה בתוך שפה אחת, יתברר לנו כי בכל שפה יש מילים אשר בזמן מסוים הייתה להן משמעות אחת, וכעבור זמן השתנתה משמעותן. הנה המילה קיץ: מילה זו מציינת את העונה החמה הקרויה גם 'ימות החמה'. אבל בצד משמעות זו יש לקיץ עוד משמעות: "תאנים בשלות" (ירמיהו מ' 10). כיצד? זמן הבשלת התאנים הוא זמן הקיץ, ובימי קדם הייתה לתאנים חשיבות כה רבה עד אשר זמן הקיץ נודע בעיקר כזמן הבשלתן. כך החל השם "קיץ" לעונת שנה לסמן גם את התאנים הבשלות, ואם אמר איש לחברו "אראך בקיץ", יכול היה החבר להבין: "אראה אותך בעת הבשלת התאנים" או "בימות החמה", ושני אלה היו שווי ערך בעיניהם.

תופעה זו נקראת בשם גלגול משמעות: מילה המסמנת דבר א' מתחילה לסמן גם דבר ב', וזאת משום שיש איזו תכונה משותפת המקשרת את א' ו-ב', והדוברים מתחילים להשתמש באותה מילה לסימון דבר ב' זה.

דוגמה אחרת: הפועל חתם - משמעותו הראשונה: "סגר", כנאמר "האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום" (איוב ט' 7). מי שסגר מכתב היה מטביע סימן מיוחד על המכתב הסגור כדי להבהיר שהוא הוא אשר סגרו. כך קבל הפועל "חתם" משמעות נוספת: לא רק "סגר", אלא גם "הטביע את סימנו" על המכתב או על התעודה. סימן זה או שהיה חותם, כגון בטבעת שהוא נושא על אצבעו ובה חקוק סימנו, או שהייתה זו חתימה ביד. בתקופה החדשה קיבל הפועל לחתום עוד משמעות מיוחדת, והיא "להיעשות מנוי קבוע על עיתון". לכאורה, משמעויות רחוקות זו מזו, אבל אנו מסוגלים לעקוב אחרי גלגוליהן זו מזו.

לא כל משמעויותיה של מילה נוצרות, אפוא, בבת אחת, אלא הן מתפתחות לפי הנסיבות החדשות ולפי שימושם של הדוברים. כשיש בידינו ספרות שידוע כי נוצרה בתקופות שונות, ניתן לעקוב אחרי שינויי משמעויות של מילים מתקופה לתקופה. הנה במקרא, למשל, משמעות התואר בריא הוא "בעל בשר", מה שנקרא בימינו "שמן". בסיפור מעשהו של אהוד בן גרא אשר הרג את עגלון מלך מואב, מתאר הכתוב כיצד תקע אהוד את החרב בבטנו של עגלון, וזה היה כה שמן, עד אשר "ויבוא גם הניצב אחר הלהב, ויסגור החלב בעד הלהב, כי לא שלף החרב מבטנו" (שופטים ג' 22). כדי להסביר זאת, מתאר הכתוב לפני כן את עגלון ואומר עליו כי הוא "איש בריא מאוד". כידוע, בלשון תקופת המשנה הייתה משמעות אחרת לתואר זה, והשתמשו בו לתאר את ההפך מ"חולה". המשמעות העתיקה נבעה מן הסברה שאיש בריא (=שמן) אף פעם לא יהיה חולה. במקרה שלפנינו התחזקה המשמעות החדשה של בריא, והמשמעות הישנה ("שמן") איננה משמשת עוד. היא ידועה רק מהסיפור על אהוד ועגלון.

שער החוברת "מניעת ההשתלטות החרדית", בה פורסם לראשונה מאמרו זה של פרופ' אורנן
הייתה זו חוברת מס' 6 במסגרת הפרסומים מטעם עמותת חופש -
אז בשמה הראשון "נפגעי החזרה בתשובה".

ועוד דוגמה: מה הקשר בין לבן (הצבע), לבנה (לבניית קיר), לבנה (ירח בשמים) ומלבן (הצורה הגיאומטרית)? אכן ניתן לומר, שצבעה של הלבנה הוא לבן. אבל מה בדבר המילים האחרות? ובכן, מלבן היה תחילה שמו של המכשיר הזה, וכך עברה מילה זו לסמן גם את צורתו של המכשיר הזה, ומכאן המשמעות החדשה: "צורה גיאומטרית" מסויימת ומוגדרת. ומה הקשר אל הצבע הלבן? - את הלבנים היו לשים מחומר, מהדקים אותן במכשיר שנקרא "מלבן" ונותנים אותן באש, ומחממים אותן עד אשר היו מלבינות מרוב חום. היום יש שיטות אחרות להכנת חומרי בניין, והצבע הלבן שוב אינו תנאי להכנתה של לבנה: יש לבנים אדומות, אפורות ובעלות צבעים שונים אחרים, אבל מוצר זה נקרא לבנה, והמלבן הפך משמו של המכשיר למונח טכני בגיאומטריה. היו כאן איפוא גלגולי משמעויות של מילים. במקרה של מלבן, הגלגול היה כה חזק, עד שהמשמעות הישנה - "מכשיר להכנת לבנים" כמעט ונשתכחה.

יש שהגלגול משכיח לחלוטין את המשמעות הישנה, ואנו עומדים תמהים למראה המשמעויות הרחוקות כל כך זו מזו, שלכאורה אין כל קשר ביניהן. הנה למשל, יש שורש משותף לשלוש המילים העבריות עגל, עגלה ועגול. אנו מרגישים בהיגיון שבקשר שבין עגלה ועגול. הרי סימן ההיכר המרכזי של עגלה הוא הגלגל, וזה תכונתו היא שהוא עגול. אבל איך קשור אליהם העגל? לשווא נחפש בפסוקים עתיקים ובמדרשי אגדות. בתוך העברית עצמה ספק אם נצליח לפתור את החידה. אבל אם נפנה אל הערבית, יתברר כי בשפה זו קיימת גם המילה עגל ומשמעותה: "מהר"! (למשל בפתגם אל-עג'לה מן א-שייטן - המהירות מהשטן) והנה משמעות זו היא המסבירה את הקשר. עגלה, שפירושה בערבית "מהירות", או כמו גם בארמית (נשתמרה בתפילה היהודית עד היום - "בעגלא, במהרה, ובזמן קריב") נקראה כך בעברית על שום היותה "כלי מהיר לתנועה". כלומר, הדוברים העבריים הקדמונים עדיין הכירו את המשמעות "מהירות" של מילה זו, אבל לבאים אחריהם היה זה פשוט שמו של כלי הרכב המחליק והולך על גלגלים עגולים. כאן גלגול המשמעות היה כה חזק, עד אשר נשתכחה המשמעות הראשונה בעברית, ונשתמרה רק בערבית ובארמית.

גם עגל נקרא כך על שום שהוא "חיה מהירה". וכדאי לדעת, שעגל פירושו לאו דווקא "בן בקר צעיר", אלא יכול הוא להיות כל חיית בר צעירה אחרת מאוכלי העשב, כגון שור בר צעיר, תאו צעיר ואפילו צבי צעיר. אמנם סתם "עגל" בפינו היום הוא "בן בקר", אבל לו היה עגל רק בן בקר, לא היה המקרא טורח לציין "עגל בן בקר" (ויקרא ט' 2), ו"עגלת בקר" (דברים כ"א 3, שמואל א' ט"ז 2, ישעיהו ז' 21). בטרם נתייחדה משמעות עגל ל"בן בקר צעיר" הרשימה מהירות דהרתה של החיה הצעירה את הרואים, והם קראו לה עגל, כלומר "המהיר".

משמעויותיה של מילה עשויות להשתנות. תנאים חדשים המתהווים בעולם מולידים צרכים חדשים ויש שעל ידי כך מסולקים צרכים ישנים. המילים מוסיפות לשמש את הדוברים, אבל משמעותן משתנית. הנה בימי קדם לא היו עיתונים. מה פלא שאיש לא היה "חותם על עיתון"? בימי קדם סברו שהשומן הינו ערובה לחיים ללא מחלה. מה פלא, אם כשנשתנתה סברה זו חל שינוי במשמעות "בריא"? וכדומה בדוגמאות הנוספות שהבאנו ובמאות ואלפים דוגמאות אחרות. בלשנים וחוקרי לשון ומקרא עוסקים בגלגולי משמעות, וכבר בספרות המשנה והתלמוד מסופר לא מעט על ניסיונות להבין משמעויות של מילים שנשתנתה משמעותן או שאבדה הידיעה על משמעותן העתיקה. כמה נעים לחשוב שכבר אז היו חכמים אשר למדו על פשר מילים עבריות על פי מילים בשפות קרובות לה!

גלגולי שורשים

השוואת הלשונות מאלפת מבחינת הבנת משמעויות רחוקות וקשרי מילים. אולם כשמשווים את שלוש הלשונות עברית, ארמית וערבית, אנו מוצאים חידות האומרות דרשני. הנה למשל, נשווה את העברית והארמית. יש מילים שבהן באה האות ז' בעברית, ואילו המקבילה בארמית מכילה במקומה ד':

בעברית זהב - בארמית דהב
בעברית זה - בארמית דא
בעברית זרוע - בארמית דרע
בעברית זבח - בארמית דבח
בעברית זכרון - בארמית דכרון

אבל לא כל ז' בעברית היא ד' בארמית. ראו למשל את המילים הבאות:

בעברית זרע - בארמית זרע
בעברית זגג - בארמית זגג
בעברית זהר - בארמית זהר
בעברית זייף - בארמית זייף
בעברית זמן - בארמית זמן

והמצב יותר מסובך: יש גם מילים ארמיות שבהן וגם במקבילתן בעברית ישנה האות ד':

בעברית דוב - בארמית דוב
בעברית דבק - בארמית דבק
בעברית דין - בארמית דינא
בעברית אחד - בארמית חד
בעברית הדר - בארמית הדר

ההשוואה בין העברית לארמית נותנת, אפוא, תוצאות מוזרות: להגה ז' העברי יש שתי מקבילות בארמית: ז' או ד', ולעולם לא תוכל לדעת מה היא המקבילה. להגה ד' הארמי יש שתי מקבילות בעברית: ד' או ז', וגם כאן לא תוכל לדעת על פי הארמית מה הוא ההגה העברי במילה המקבילה. נוכל לסכם זאת בשרטוט הבא:

מצב זה סותר את העיקרון הבלשני, האומר שבין שפות קרובות ניתן להבחין בשינויים קבועים, שניתן לנסחם בחוק. אנו רואים כאן שינויים שאינם קבועים: השורש העברי ז-ר-ע קיים במילים זרוע וזרע, אבל בארמית כל אחת מהן שייכת לשורש אחר: דרע וזרע.

הוא המצב בארמית: שתי מילים בארמית הנראות שייכות לאותו שורש: חדה (=אחת), חדי (=חזה), והמילים המקבילות בעברית כלל אינן מאותו שורש: אחד, חזה. באחת בא ההגה ד' ובאחרת ז'. אם נבדוק מילון ארמי לעומת מילון עברי לא נוכל לנסח כלל שיקבע לנו אם בארמית יהיה ד' או ז' במילים המקבילות שבעברית יש בהן ז', ולא כלל שיקבע אם בעברית יהיה ד' או ז' במילים המקבילות למילים ארמיות שיש בהן ד'.

אבל אם נתבונן גם בערבית, נוכל לגלות שיש ויש חוק גם בתחום זה: בערבית יש לא שניים כי אם שלושה הגיים: מלבד ד' ו-ז' יש בערבית עוד הגה אחד, הנמצא מבחינת ההגייה ביניהם, והוא דומה במקצת ל-ד' ובמקצת ל-ז'. זהו ההגה דז', שמבטאו כמו ההגה הנשמע באנגלית בראש המילה THE או THIS. מתברר, שכל המילים העבריות המכילות ז' שמקבילותיהן הארמיות מכילות ד' - בערבית הן מכילות את הגה הביניים הזה דז'. לעומת זאת, אם גם בעברית וגם בארמית יש ז' - גם בערבית יש ז'. ואם גם בעברית וגם בארמית ישנה ד', היא קיימת גם בערבית. ההתבוננות בשלוש השפות מגלה אפוא שיש כאן חוק, וההבדלים בין השפות ניתנים לניסוח של חוקיות. את החוקיות בתחום הגיים אלה נסכם בשרטוט הבא:

כלומר, מה שבערבית ז' - גם בעברית ובארמית ז'. מה שבערבית ד' - גם בעברית וגם בארמית ד'. ומה שבערבית דז' - בעברית הוא ז' ואילו בארמית הוא ד'. זהו חוק ברזל, שאינו מופר לעולם, כדין כל חוקי האמת בבלשנות. חוקים כיוצא בזה נקראים בבלשנות "חוקי המעתק".

כיצד נסביר הבדל חוקי זה הקיים בין העברית לארמית? על כך בסעיף הבא.

התפצלות לשונות

פרשת מגדל בבל ותיאור היפרדות הלשונות בימי קדם (בראשית י"א) מתאשרת, בעיקרון, גם במחקר הבלשני. הבלשנים מקבלים את ההנחה העומדת בבסיס תיאור זה ומסכימים, כי בימים מקדם אכן הייתה שפה שמית קדומה אחת, והיא התפצלה לשפות אחדות עד "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". לשפה השמית הקדומה הזאת קוראים אם-השמית.

ננסה נא לשקול עתה מה הייתה דמותה של שפה קדומה זו. האם היה קיים בה, למשל, הגה ביניים דז' או שהיו בה רק שני ההגיים ז' ו-ד'? אם נניח, שהיו בה שני ההגיים ז' ו-ד' בלבד, תתעוררנה כמה שאלות:

1. מניין בא לערבית ההגה דז'?
2. מילה שבעברית יש בה ז' ובארמית יש בה ד' - איך הייתה באם-השמית, ז' או ד'?
3. אם נניח שבאם-השמית היו המילים זהב, זה, זרוע, זבח, זיכרון, כולן ב-ז', בדיוק כמו המילים זרע, זהר, זיף, זמן - איך נסביר שבחלק מן המילים הללו נהפך בארמית ה-ז' ל-ד' ובחלקו נשאר ז'?
4. אם נניח שבאם-השמית היו המילים דהב, דא, דרע, דבח, דכרון כולן ב-ד' בדיוק כמו המילים דוב, דבק, דינא, הד, הדר - איך נסביר שבחלק מן המילים הללו נהפך בעברית ה-ד' ל-ז' ובחלק לא?

שאלות אלה, שאין להן שום תשובה, מראות בעליל שהנחתנו בדבר שני ההגיים שבאם-השמית אינה יכולה להיות אמיתית, שהרי ביחסי הלשונות הקרובות יש חוקיות. המסקנה היחידה חייבת להיות אפוא:

באם-השמית היו שלושה הגיים: ז', דז' ו-ד'. הערבית ירשה את כל שלושת ההגיים הללו כמות שהם. דוברי הארמית, אף על פי שגם שפה זו ירשה את כל המילים המכילות כל אחד משלושת ההגיים האלה, לא הבחינו במבטאם בין ד' ל-דז', ואת כל המילים שבהן היה דז' ביטאו כאילו יש בהן ד'. אצל דוברי העברית, לעומת זאת, קרה דבר אחר: הם ביטאו את כל המילים שהיה בהן ההגה דז' כאילו יש בהן ז'. לכן מילה אם-שמית כמו דז'בח בוטאה בארמית דבח ובעברית זבח, וכיו"ב במילים אחרות. הנה, בהנחה המחודשת הזאת הגענו למסקנה, שגם כאן יש חוקיות ביחסי ההגיים. חוקיות זו, כאמור, מיוסדת על חוקי המעתק של אם-השמית ובנותיה.

"אילנות יוחסין" וקדמות שפות

העיון בפרשת ההגה העתיק דז', שנשמר בערבית כמות שהוא ונשתנה בעברית ובארמית - מלמדנו, שאפשר לגלות לא רק קרבה מוחלטת בין שפות, אלא גם קרבה יחסית.

במילים אחרות - זמנים יחסיים של התפצלות שתי שפות משפה אחת. עיון ביחסי גומלין בתחומי ההגיים, המילים והדקדוק, מעמידים בתחום השפות הקרובות "אילנות יוחסין". בראש האילן עומדת שפה עתיקה, שלעיתים קרובות היא שפה משוחזרת, כלומר, שלא נמצאה ממש, אבל ניתן לתאר אותה על פי קרבה בין שפות קרובות. אנו עצמנו הוכרחנו להגיע למסקנה באשר למציאותם של שלושת ההגיים ז', דז' ו-ד' באם-השמית, אף על פי שאין אנו יודעים הרבה על שפה עתיקה זו. כשמציירים אילן יוחסין של שפות ניכר יפה אילו שפות קרובות זו לזו יותר מאשר כל אחת מהן קרובה לשפה אחרת מאותה משפחה.

מה שיעניין אותנו במיוחד בנקודה זו של הבלשנות הוא שהשפה העברית שלנו התפתחה משפה אחרת, קדומה ממנה, ועל כן אין היא יכולה להיות "המקור לכל השפות".

"אדם וחוה", האנשים הראשונים על פני כדור הארץ, אם דיברו בכלל ביניהם, דיברו בשפה שלא הייתה השפה העברית. האם הייתה זו אם-שמית? קשה לדעת. אולי גם לאם-השמית קדמה שפה אחרת, אך אין בידינו הכלים לדעת זאת. על כל פנים, גם הארמית לא הייתה קיימת אז, ודוברי אם-השמית הקדמונים היו להם בלשונם הגיים שאבדו הן בארמית והן בעברית. גם בערבית אבדו הגיים מסוימים שהיו באם-השמית, ועל כן ברור שאם-השמית קדמה לערבית, אולם לא בזאת אנו עוסקים כאן.

מסקנה זו - שהעברית התפתחה משפה אחרת - מתחזקת מתוך עיון בקבוצות מילים עבריות נוספות, שגם להן יש מקבילות בערבית ובארמית. מפרשי המקרא ומדקדקים היו צריכים לעמול קשה על מנת להסביר שתי משמעויות של מילים דומות, שיש להן אותו שורש, כגון חרב (כלי מלחמה) ו-חורב (יובש). כאן נהגו לומר, כי בעקבות החרב (=מלחמה) בא חורבן, וממנו גם חורב (=יובש). אולם השוואה לערבית מראה כי להסבר זה אין כל יסוד. בערבית יש שני הגיים שונים זה מזה, ובעברית המקביל לשניהם הוא ההגה ח' שלנו. בין שתי מילים אלו בערבית אין כל קשר. חרב הערבית יש בה ההגה ח', ואילו בחורב ההגה שבערבית הוא ח' אחרת. בערבית יש, אפוא, שתי מילים נפרדות, לכל אחת מהן קשרים עם מילים אחרות, אבל אין שום קשר בין ח' לבין ה-ח' האחרת. ההסברים שכתבו מפרשים שונים למקרא נבעו פשוט מאי ידיעת העובדות הללו.

קשה יותר היה למפרשים ולמדקדקים להסביר מהו הקשר הקיים בין ערב ל-ערבה. אולם גם כאן התברר, שאין ביניהן שום קשר, ורק אי ידיעת העובדות הלשוניות בערבית הסתירה מעיניהם את האמת. הנה בערבית יש שני הגיים שונים זה מזה, והמקביל לשניהם בעברית הוא ההגה העברי ע'. שתי המילים הללו ערב (שעת השקיעה) ו-ערבה (איזור מדברי) בערבית הן שתי מילים חסרות כל קשר ביניהן, ואין שום יסוד לחפש קשרים במקום שהם אינם קיימים כלל. ערב (שעת השקיעה) בערבית נכתבת ב-ע' אחת, ואותו שורש קיים גם למילה מערב, ואילו ערבה נכתבת בערבית ב-ע' אחרת, ואותו שורש קיים גם לערבי, יושב הערבה.

כשאנו בודקים את המילים המקבילות בעברית, בארמית ובערבית, ומנסים לברר לפיהן את קשריהן אל אם-השמית, המסקנה חייבת להיות שגם באם-השמית היו זוגות הגיים: בעברית ובארמית הפך זוג אחד להגה אחד, הוא ה-ח'; שני הגיים אחרים התמזגו הן בעברית והן בארמית להגה אחר, הלא הוא ה-ע'. שהרי כפי שראינו לעיל, בקרב חלק מדוברי לשון אחת - במקרה זה אם-השמית - עשוי להיטשטש ההבדל בין שני הגיים קרובים בהיגויים, וסופם של דוברים אלה שיהגו את שני ההגיים באותו אופן. אבל לא ייתכן, שהגה אחד הנמצא בשפה האם יתפצל פתאום וממנו יווצרו שני הגיים בשפה הבת. כלומר, לא ייתכן שבאם-השמית היה הגה ח' אחד בלבד, ובערבית הוא התפצל לשני הגיים, וכן לא ההגה ע' שהתפצל אף הוא בערבית לשני הגיים. ההיפך הוא הנכון: באם-השמית היו שני ח' ושני ע', ובעברית ובארמית ניטשטש ההבדל בין שני ה-ע' והיו ל-ע' אחד. כך הוא אפוא היחס בתחומי הגיים אלה בארבע השפות האלה:

וכן בתחום הגיית ה-ע':

בדומה למצב בתחומי ההגיים שכבר ראינו, כך הוא גם המצב בתחומי ההגיים ש'-ת' ובתחומי צ'-ט'. נוכל להסתפק עתה בהדגמות של מילים ובשרטוט המסביר את יחסי ההגיים בשפות השונות:

מסקנות

סקירה זו מלמדת אותנו, שאין יסוד לטיעון כי העברית היא "המקור לכל השפות". התברר שבאם-השמית היו יותר מאשר 22 אותיות. מספרן הגיע כנראה ל-29. בעברית התמזגו זו עם זו כמה מן ה"אותיות" הללו (נכון לומר "הגיים", כי בשלב זה של הלשון עדיין לא הומצא הכתב, ואותיות מצויות בשפה כתובה בלבד).

במקרים רבים מה שנראה בעינינו בעברית "מילה אחת" - אינו אלא גלגול של שתי מילים נפרדות לגמרי במקורן, כשלכל אחת מהן הייתה משמעות שונה לגמרי מחברתה, וללא קשר ביניהן. לכן אדם שרצונו להבין פשר דו משמעות של מילה עברית, חייב לערוך השוואה עם שפות שמיות אחרות, ולא לעשות ניסיונות לגלות קשר בין "משמעות המילה לאותיות המרכיבות אותה". בימינו התרחב עד מאוד הידע על השפות בעולם ועל העקרונות השולטים בהן. גם אם הספרות העתיקה מלאה דרשות נושנות על האותיות של העברית (הגם שהן יפות כשלעצמן) מגוחך להתייחס אליהן כדברי אמת, שכן הן אינן אלא דרשות נטולות כל יסוד ואי אפשר להסביר באמצעותן את סתומות הלשון.

אשר לעיסוק במציאת סתומות במקרא על יסוד "דילוגים", כלומר חזרות של אותיות במרחקים מסוימים - כבר הוכח שכל טקסט ארוך למדי מכיל "נפלאות" כאלה. אנחנו מפנים את הקורא למאמר קצר וקולע של נחמן גבעולי ז"ל, שבדק באותן השיטות מאמר כאילו-מדעי של "חוקרי דילוגים" ומצא כי דילוגים שהם משתמשים בהם לחיפוש במקרא, כשמפעילים אותם על המאמר ההוא עצמו מתגלה המשפט: "ביטול תורה בהבלים". גבעולי מוסיף ומוכיח כי בכל טקסט אתה יכול "לגלות" כל מה שעולה על הדעת. (***)

"קשר בין משמעות המילה לאותיות המרכיבות אותה" לא ייתכן כלל וכלל. בכל כך הרבה מילים יש "אותיות" שהן פרי התמזגות של "אותיות" שונות ונפרדות זו מזו, ולכן מילה כזאת נושאת עמה במקרים רבים את משמעות כל אחת מן המילים שהתקיימו בנפרד בגלגולים הלשוניים הקודמים. מילה כזאת נושאת עמה, אפוא, מספר משמעויות חסרות כל קשר ביניהן, אבל המשמעות היא של הרכב האותיות למילה, ולא של אותיות.

גם אין שום מקום לדבר על קשר בין משמעות המילה ובין כביכול "משמעות האותיות" המרכיבות אותה. קודם כול, לאותיות נפרדות אין ולא הייתה כל משמעות. שנית, הרי 22 האותיות שבשפה העברית הנוכחית הן פרי גלגול והתמזגות של 29 הגיים שהתקיימו באם-השמית. מי שמוסיף להאמין ב-22 האותיות העבריות שכל אחת מהן היא, כביכול, "בעלת משמעות", גם לאחר שהוכח לו בעליל כי אין הן משקפות את המצב העתיק של הלשון שממנה נשתלשלה הלשון העברית, כאילו אמר שמעשה בריאת אדם וחוה - שלפי סברת המאמינים דיברו ביניהם עברית, ואף קראו לבעלי החיים, לראשונה בתולדות הארץ, בשמות עבריים - שמעשה זה התרחש רק בשלב מאוחר של קיום המין האנושי עלי אדמות, ובכך סותר הוא את עצם מעשה הבריאה שהוא מאמין בו.

אותיות הכתב העברי פשטו צורה ולבשו צורה יותר מפעם אחת. הכתב העברי העתיק, הנשקף אלינו מכתובות עתיקות, כגון כתובת השילוח, המספרת על חציבת הנקבה בימי המלך חזקיהו (מלכים ב' כ' 20), הוא כתב מסוג אחד, בעוד שהכתב הנהוג במגילות ים המלח, המכילות, כידוע, גם ספרים מספרי המקרא (כגון ספר ישעיהו) הינו כתב אחר, והם שונים מאוד זה מזה.

נוסחי הכתב העברי המאוחרים יותר, כגון כתב רש"י או זה הנהוג בימינו, שונים לחלוטין הן מן הכתב העתיק והן מכתב המגילות. כל מי שיתבונן בכתבים אלו בעצמו, לא יוכל שלא לראות כי "צורת האותיות" איננה קבועה כלל וכלל, והיא השתנתה מאוד במשך השנים. "לוחות הברית", למשל, שנכתבו, כביכול, ב"אצבע אלוהים" לא יכלו להיות כתובים באותיות עבריות בצורתן הנוכחית, שכן צורה זו לא הייתה קיימת עדיין באותה תקופה!

אל מול מציאות זו, שקל להיווכח בה, דומה שאך בורים וחסרי מושגים אלמנטריים בתולדות הכתב יכולים להמשיך ולטעון כי "יש קשר בין משמעות המילה למשמעות האותיות".(****)

הערות

נכון לזמן כתיבת מאמר זה

(*) פרופ' אורנן הוא יליד ירושלים המנדטורית. היה חבר במחתרת האצ"ל, ונפצע בתאונת פיצוץ שאירעה ב-1939 בזמן הכנת מוקשים. בשנת 1944 נתפס בידי המשטרה הבריטית, הוגלה למחנות המעצר באריתריאה, סודן וקניה, ישב במעצר עד לפירוק המחנות וחזר ארצה ביולי 1948. לאחר שובו למד באוניברסיטה העברית, והתמנה למרצה ולפרופסור בלשון העברית. ב-1979 נבחר כחבר מלא לאקדמיה ללשון העברית, בה הוא מכהן עד היום. פרופ' אורנן היה מראשוני הפעילים בארץ במאבק לחופש מכפייה דתית, ואחד ממנהיגי הליגה למניעת כפייה דתית, שפעלה בארץ משנת 1950 ועד שנות השבעים הראשונות. היו"ר הראשון של הליגה היה פרופ' שלום גולדמן, מנהל המכון הציוני בירושלים, ופרופ' אורנן היה המזכיר. משנת 1962 שימש פרופ' אורנן יו"ר הליגה, ואחריו באו אריה יפה מקיבוץ יקום ועו"ד אורי הופרט מירושלים. הליגה למניעת כפייה דתית הייתה הארגון הישראלי החילוני הראשון שהעלה למודעות הציבור את רמיסת זכויותיו של האזרח הישראלי החילוני בידי ממסדים דתיים, ואת הכניעה המבישה שהמנהיגות הכללית נכנעת להם. האגודה הוציאה לאור שלוש חוברות: "שבת בלי כבלים", "נישואים אזרחיים" ו"האם אתה יהודי". אוסף גדול של תעודות ומסמכים על הליגה למניעת כפייה דתית ועל פעילותה נמצא ב"גנזים" של אגודת הסופרים ברח' קפלן בתל-אביב, והוא פתוח לכל מתעניין.

(**) במסגרת המעבדה עוסק פרופ' אורנן בעיקר בבעיות מחשובה של השפה העברית, ועובד עם תלמידיו על פיתוח תוכנות המטפלות בצדדים שונים של השפה, בהם בעיית הרישום המילוני, ניתוח מורפולוגי, תחבירי וסמנטי של טקסטים עבריים, תרגום אוטומטי, במיוחד מן העברית לשפות אחרות ועוד. פרופ' אורנן פיתח את הכתב הפונמי לעברית.

(***) אתר חופש יביא בקרוב את מאמרו המלא של נחמן גבעולי ז"ל.

(****) בקרוב עומד לצאת ספרו של פרופ' עוזי אורנן, "המילה האחרונה", בהוצאת אוניברסיטת חיפה. הספר עוסק במנגנון התצורה של המילים העבריות. פרק מיוחד מוקדש בו לענייני הכתב העברי והשפעתו על תפיסת הלשון העברית. כלולים בו גם דברי הסבר שחלקם ניתנו כאן בנוסח אחר.