על עירום גופני ועל עליבות נפשית עירומה

את תגובתו של רועי לפסלו של דויד הבאנו לא מכבר, ולאחרונה קיבלנו תגובה נוספת מבחור דתי: מגעילים! יפי נפש! אתם לא חושבים שהבולבול של דויד קטן מדי?

לאלו ולאחרים רצוננו לומר: ידידים, אוהבים ושונאים יקרים - את פסלו של דויד העלה אתר חופש על במתו בכוונה ברורה, למען יסמל לכל גולש, מזדמן או מכוון, שאתר חופש איננו במה לפריקת אנרגיות של כעס גחמני, תסכול או מצוקה בגין הכפייה הדתית המשתלטת עלינו בכל פינה ואתר בחיינו, אלא הוא בעיקר אתר בעל מסר רעיוני, המעלה על במתו את התרבות כעיקר - תרבות יהודית וכללית גם יחד. דויד, המסמל ליהודים את הדר המלכות של ימי-קדם, מסמל לבן-תרבות את האמנות כפן אחד של תרבות האדם, לצד הספרות, המוזיקה, המחזאות, ההגות והמדע. דויד העירום מסמל את חופש הפרט - כאדם וכאמן - המציג עצמו ללא כחל ושרק, כמות שהוא, בלי כסות או צבע זר - ומוכן לתת ביטוי לעצמו, לדעותיו ולגופו בגאווה ובלא חשש מבעלי דעות קדומות או גישות שגויות, גזעניות, מתנשאות או לא-אנושיות.

דינם של אברי המין כדין כל אבר אחר בגוף, והסתרתם בחיי-המעשה בגין צנעת הפרט איננה סיבה להסתירם בהיבט האמנותי. ההתייחסות לאברי המין כאל "גסות" או "בושה" היא זכותו הפרטית של כל אדם, אך אין בכך חיוב לאחר להתייחס אליהם באותה דרך.

"גועל-נפש" הוא בעיני מתבונן א', בעוד בעיני מתבונן ב' הוא עשוי להתקבל כ"קסם" ו"יופי". החינוך הדתי-חרדי, המפעיל את מלוא עוצמתו להסתרת אברי-מין מעיני ומידי בניו, ולא רק אותם, אלא גם שאר אברים המעוררים את החוש האסתטי והרגשי, כמו שער האישה, רגליה או זרועותיה, נהפך להם לרועץ, מה-גם שנלווית לו הפרדה קיצונית בין המינים למן ילדותם ועד אחריתם. שכן חוסר ידיעה בסיסית גורר בורות נוראה, ויש לה תוצאות מעשיות מרות ושליליות על המשך חייו של האדם הדתי, אישה וגבר כאחד, בהתבגרותם ובבגרותם.

דויד של מיכלאנג'לו בואונארוטי נבחר משום יופיו של הפסל, משום נפלאות כישרונו של האמן להפיק מתוך השיש הקר והגולמי יופי וחיות אנושיים, עד כי 'בא' לגעת בהם, לחוש אותם, להתמזג בהם - עם היופי והחיות האנושיים הניבטים לכל עבר מגוש השיש הקר והנוקשה אשר ניצב לתפארה בגלריה של האקדמיה בפירנצה שבאיטליה.

ביקורתו של רועי על הצגת פסלו של דויד היא סוג של צנזורה שבן-תרבות בתקופתנו דוחה ופוסל על הסף. "הצנזורה נוגדת את הדמוקרטיה" כתב עורך 'הארץ' במאמר-מערכת שלו מיום 4.3.2005: "צנזורה בכלל, וצנזורה צבאית בפרט (ודתית בכלל זה - תוספת שלנו), אינן תואמות את עידן חופש המידע שבו אנו חיים. הרשויות אמורות להשכיל להבין, כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות, שהשלטון (כולל הדתי - תוספת שלנו) אינו מסוגל ואינו צריך לשלוט במידע הציבורי. נוכח האינטרנט, החובק זרועות עולם, אמור השימוש בצנזורה ... גם במדינת ישראל, להיות נדיר וחסכני. הרחבת סמכויותיה של הצנזורה מעבר למידה ההכרחית נוגדת את יסודות השקיפות וחופש המידע".

חלפו הימים שבהם שלטון או דעה מסוימים קבעו לאדם איזו תרבות יצרוך, מה יכתוב, ילחין או יצייר, ומה לא יכתוב, לא ילחין ולא יצייר. משטרים טוטליטריים באושים ומבישים, כמו הנאציזם והקומוניזם, שקבעו לאמנים בארצותיהם מה לצייר ומה לא, איזו מוזיקה להלחין ואיזו לא, ואת הסרבנים שלחו לכלא או שרפו את יצירותיהם - חלפו מן העולם לבלי שוב. דעות זהות של דתיים או חרדים, הנוטלים לידיהם ומקבלים עליהם (ב'התנדבות' עצמית יזומה חד-צדדית יתרה ומיותרת, בלתי-רצויה לחלוטין ודחויה מכל-וכל!) את תפקיד 'נוטרי הצניעות והמוסר' - פסולות ודחויות באותה מידה.

לא זו בלבד שפסלו של דויד לא יוסר מעל במת חופש - אדרבה! בקרוב יצורפו אליו ביטויי אמנות אחרים, בעירום או בכל צורה אמנותית אחרת. ראשונה תהיה ונוס - אלת היופי:

ונוס ממילו

ונוס ממילו - פסל שיש יווני מהמאה הראשונה לפני הספירה, ניצבת במלוא-יופייה במוזאון הלובר, פאריס, צרפת.

לאחרונה חשף מוזאון ישראל פסל שיש של ונוס, מהמאה השנייה לספירה, שנתגלה בבית-שאן לפני כעשר שנים:

ונוס מבית-שאן, המאה ה-2 לספירה
פסל שיש, מוזאון ישראל, ירושלים

ונוס ממילו שימשה מקור השראה אמנותי לציירים ולפסלים רבים, והם ביטאו את רגשותיהם ותחושותיהם לרעיון היופי, כפי שהוא מתגלם בדמותה הנשית של ונוס ממילו. מעניינת ביותר היא תנוחת ידיה של ונוס הבית-שאנית, הכמעט-זהה לתנוחת ידיה של ונוס הבוטיצ'לית, שצוירה 1300 שנה מאוחר יותר:

ונוס - מאת סנדרו בוטיצ'לי
צייר איטלקי, 1510-1445, מוזאון אופיצי, פירנצה, איטליה

ונוס - מאת אמאורי דובל
צייר צרפתי, 1887-1808

ונוס - מאת ויליאם בורגארו
צייר צרפתי, 1905-1825

ונוס, סמל היופי הנשי, שימשה מקור השראה גם לחיפוש הבלתי-נלאה אחר השלום והאהבה. מי אם לא מרס, אל המלחמה, סמל הגבריות, הוא שהצטרף אליה - בחזונם ובדמיונם של ציירים רבים - לסמל יחדיו את השאיפה האנושית הנפלאה לשלום ולאחדות.

ונוס ומרס
מאת סנדרו בוטיצ'לי, טמפרה על בד, הגלריה הלאומית, לונדון, אנגליה

ונוס פורקת את מרס מכלי-נשקו
מאת זאק-לואי דויד, צייר צרפתי, 1748-1825, מוזאון לאמנות בלואט, צרפת

ונוס ומרס - אלגוריה לשלום
מאת לואי לגרנה, צייר צרפתי, 1725-1807
שמן על בד, מוזאון פול גטי, לוס-אנג'לס, ארה"ב

ונוס ומרס מאוחדים באהבה
מאת פאולו ורונז, צייר איטלקי, 1528-1588
שמן על בד, מוזאון מטרופוליטן, ניו-יורק, ארה"ב

מבחינה אמנותית, ציור עירום קשה לאין-שיעור מציור דמות לבושה, ויש הבדל גם מבחינה רגשית לדמות המצוירת. אדם בעירום הוא כפי שהוא, ללא תחפושת, ללא כחל ושרק. הבגד עשוי לפאר את הדמות או להשפילה, ללא קשר לדמות עצמה, שאם מפוארת היא או שפלה - הדמות היא הנושאת באחריות לכך, ולא הבגד, בבחינת 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'. אנחנו, בני-האדם התרבותיים, החופשיים מפחדים קמאיים מפני כשפים או דעות קדומות, מסוגלים להתבונן ביצירת אמנות שהעירום הוא נושאה, בלא לראות בה פורנוגרפיה יצרית. הדת היהודית מתהדרת בסגידה ל'צניעות' וסוגרת עצמה מפני כל מבט בגוף האנושי, לכאורה בגין טענה זו. אלא שלדת היהודית אין מונופול על הצניעות, שהיא חלקו של כל אדם שערכי-אנוש הם ערכיו. גם החברה היהודית והכלל-תרבותית יודעת היטב להבחין ולהפריד בין פורנוגרפיה לבין עירום, בוודאי כאשר מדובר ביצירות אמנותיות שונות.

החברים והפעילים באתר חופש, חסידי התרבות והאמנות, מעלים את דמותו של האדם כמי שאחראי לעצמו, בכל תחומי ורובדי חייו. גם כשהוא עירום. 'בולבול' ודומיו הן מילות-משחק של ילדים, או של חלושי-דעת הפוחדים לראות את עצמם במראה כמות שהם, או כמאמינים באל 'כפי שאלוהים ברא אותם', ורואים באברי-המין את צל ההרים כאנשים. ערך (לא אורך) אבר-מינו הזכרי של דויד זהה לערכם של אבריו האחרים, והשיקול היחיד לגביו ביצירת אמנות זו או אחרת הוא ביטויו כיצירת אמנות, ותו-לא. כל משמעות אחרת היא פרי דמיונו של הצופה, הרשאי להזות ולפנטז כאוות-נפשו. והרי פינטוז ודמיון-בדיוני אינם מוגבלים למראה ציור או פסל.

איש בפינטוזו יחיה.