שעון הקיץ והעז

את "משל העז" - אחד מהתכנים היפים המצויים בתרבות היהודית - מכירים רבים מאיתנו: מעשה באותה משפחה שסבלה דוחק ועוני ובאה לרב לבקש עצה. הורה להם הרב להכניס עז לביתם, דבר אותו קיימו בחוסר רצון. לאחר זמן מה בו התגבר סבלם עוד יותר, פנו שוב לרב, שיעץ להם הפעם להוציא את העז מהבית, והנה זה פלא - רווח להם עד מאד.

שיחק להם מזלם של הפוליטיקאים הדתיים ונושא שעון הקיץ נתפס בציבור כעוד גזירה תמוהה מבית היוצר האורתודוקסי. כביכול צו מאותו "סל" יחד עם שנת שמיטה, איסור עדות לנשים ומעלית שבת. ככזה, כבר השכילו להתפתח הסברים פסודו-חילוניים לגבי הצורך הדתי כביכול בשעת שינה נוספת, ואפילו חוק רשמי ומסובך - אולי הנוסחה היחידה בעולם שמתחילה בתאריך לועזי ומסתיימת בתאריך עברי, מנפלאות בית המחוקקים הישראלי.

והנה לאחרונה אנו עדים, כך ממש, להתעוררות מדינית-דתית שרומזת על נכונותה לפשרה בנושא חשוב זה. פוליטיקאים דתיים כמו גם רבנים צעירים ונמרצים מגלים בפומבי הבנה לתועלת שבשעון הקיץ. הצדיקים שבהם גם מצטטים את ההלכות הרלוונטיות שמצביעות כביכול על אי-הצורך הגורף בחורף המלאכותי המוקדם הפוקד אותנו מדי שנה.

במאי 2010 השתתף כותב מילים אלה בכנס היסוד של "השדולה לשוויון אזרחי ופלורליזם" בכנסת. מילים רמות נישאו מעל הדוכן, וזכורים במיוחד דבריו של ח"כ אחד שלא נזכיר כאן את שמו, לא בגלל צנעת הפרט (נושא שאינו ממש בראש סולם העדיפויות של ח"כים), אלא בגלל שדבריו בסך-הכל מייצגים את הדברים שנשמעים השכם והערב מפי אנשים השותפים לדעותיו.

"אני אתכם," אמר אותו ח"כ נכבד, "אני פתוח לכל דבר ועניין," הוא הוסיף, "...כל עוד הדבר אינו נוגד את ההלכה." וזאת אולי מהותה של פשרה אורתודוקסית: אם ערך של הדתי שיש לו את הכותרת 'הלכה' נוגד ערך של החילוני, הרי שהפשרה היא בהכרח הערך של הדתי, כי הרי "אלוהים" לצדו, ואילו ערכי החילוני הנגדיים הם סתם גחמות אנושיות פרטיות שלו. את החלק האחרון שלא מצוי במירכאות הוא כמובן לא אמר. לפחות לא במפורש.

וזהו המזל של נושאי דגל שעון הקיץ המקוצר. צודקים אותם רבנים צעירים ונמרצים שמדליפים לרבים את חוסר הביסוס ההילכתי לחושך שנוחת עלינו מוקדם מהצפוי בכל סתו. ואם כך, מדוע שלא ידגישו הפוליטיקאים הממולחים את נכונותם "להתפשר" כביכול... רציתם מאיתנו פשרות? טענתם שאנו קיצוניים? הנה אנחנו לא "פאנאטים"! ותרנים ופשרנים אנו!!

במובן מסויים הדבר דומה למשא ומתן בו צד אחד מוותר על מה שלא היה שלו מלכתחילה, ודורש בתמורה שהצד האחר יוותר בתמורה על מה שכן שלו. הנה הוצאנו לכם את העז מהבית, ועכשיו כאשר רווח לכם, תנו לנו את המקרר ואת הספה בסלון.

פשרה אמתית היא פשרה בה כל צד מקריב משהו אשר יקר לו. ויתורים אמתיים, לא עזים. כאשר הצד הדתי-אורתודוקסי יגלה נכונות לוותר על נישואי כהן וגרושה או על תחבורה ציבורית בשבת עבור זקני משפחתי, למשל, אז יש על מה לדבר.