מכתב למחבל מתאבד

שלום לך עבדאללה, או אחמד, או יהיה שמך אשר יהיה. כאן באסם... זוכר אותי? לא?! ככה גם יזכרו אותך. היום בעוד חדשיים לא יזכרו את שמך. היום בעוד שנה איש לא ממש יזכור שבכלל היית קיים. היום בעוד מאתיים שנה, אם התחממות כדור הארץ לא תשמיד את כולנו, יהפוך כל הז'אנר שלך ושל חבריך לאייטם בעמוד 328 למטה, בשני ספרי היסטוריה, שילדים מעתיקים מהם בבחינה כדי להגיע הביתה בזמן לראות כדורגל. אתה עדיין מפנטז על שבעים ושתיים בתולות? בוא אני אספר לך איך זה היה אצלי... במשך עשרים השניות לאחר שנעשיתי חירש מהפיצוץ ונתלש לי החצי התחתון של הגוף, הפסיק להגיע חמצן למוח שלי. בשניות אלה שנדמו כנצח, תגובות כימיות בלתי-הפיכות נגרמו בגזע המוח שלי. לרגע התערבבו תחושות האורות המרצדים וחזיונותיו של אללה, בכאב האיום, המזוויע. נסה רגע למעוך באצבעותיך את עין שמאל... כן כמעט ככה... עכשיו קח פטיש ודפוק אותו בעוצמה אל תוך העין. אין לך אומץ? באותן שניות תדפוק לעצמך מאות פטישים כאלה לכל פינה בגוף. שבעים ושתיים בתולות עלק. וכל זה בשביל פעולה שבשלושה מתוך כל ארבעה מקרים בכלל לא פוגעת באופן רציני באיש מלבדך. אתה אוהב את משפחתך, אבל אוהב את אלוהים יותר? כשהייתי בחיים, אני דווקא אהבתי את הנסיך גיבור "אלף לילה ולילה". הוא ואלוהים - שניהם יצאו מדפי הסיפורים באותה המידה - על מנת לעזור לי לאחר הפיצוץ הנורא. והמשפחה? נשארה לבד, אללה והנסיך ירחמו. לא בתולות ולא בטיח. עבדאללה, או אחמד, או יהיה שמך אשר יהיה -- הכל מקרה, אין שום דבר מאת אללה. במקרה הגעת למה שהגעת אתה ולא מישהו אחר, ובאותו מקרה תהרוג איתך רבים או שלא תהרוג איש נוסף, וממילא אף אחד לא יזכור זאת בעתיד הרחוק. החיים יפים, עבדאללה או אחמד. אם תמות לא יהיה מי שייאבק על דעותיך. לא יהיה מי שינחם את אמך, אביך, אחיך, אשתך, אולי גם ילדיך. אפילו אם תצליח במקרה להרוג עוד שניים או שלושה או עשרה, לא תהיה כאן ובשום מקום אחר כדי "להנות" מנקמתך. תאי מוח מתים אינם נהנים עוד. הם אינם הוגים ב"אללה" ולא מעניינים אותם בתולות. במקרה הטוב הם משמשים מאכל ליצורים חיים אחרים, שמעולם לא שמעו על המאבק שלך. עבדאללה, או אחמד, כאן באסם... הקשב לי ולא לנצלנים ששולחים אותך, ויישארו אחריך כדי להתפאר בהישג שלהם. אני יודע. אני הייתי שם. עכשיו אני איננו. אבל אתה עדיין יכול לשנות.