כשהתחתנתי עם בעלי, שאינו יהודי, אחד התנאים היה שחיים בבית יהודי ועושים 'ברית מילה'. בעלי, כאתאיסט, שכל ענייני הדת אינם מעניינים אותו, הסכים. נכנסתי להריון ונסענו לכנס מקצועי בארה"ב. אישה יהודיה אמריקאית פנתה אלי ושאלה: יש לך בן? סיפרתי לה שעדיין איננו יודעים, והיא דיברה כנגד ה'ברית'. אני חייבת לומר שעד לאותו רגע היה ברור לי שעושים 'ברית' כמין טאבו, לא שואלים שאלות אלא פשוט עושים. אותה אישה נתנה לי עלוני-הסבר לקריאה, אבל אני השלכתי אותם לפח מבלי להסתכל בהם, גם לא דיברתי על כך גם עם בעלי, שכן חשבתי שהיא מוזרה.

כשחזרנו ארצה הלכתי לסקירת מערכות. אני זוכרת את הרגע בו אמרו לנו שיש לנו בן. ראשית שמחתי, אך מיד 'נפל ליבי' ואמרתי - אבוי - לפניו ה'ברית' והצבא... בעלי היה שקט ורגוע, ובערב פנה אלי ואמר: "קראתי על ה'ברית' - אינני מוכן שיעשו לבני ברית-מילה". "כן, אבל הבטחת", עניתי לנו, "זה בריא וחשוב", וכל הטיעונים המוכרים לנו...

שבוע לאחר מכן נסע בעלי לארה"ב, והיו לי בהריוני לילות ארוכים של מחשבות והרהורים. נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לקרוא על אותו מעשה הקרוי 'ברית מילה'. התחלחלתי כשהבנתי שאני עומדת לתת לאדם המכהן כרב, שיחתוך לבני אבר בגופו ללא הרדמה, באזור הכי רגיש. קראתי והבנתי.

חיתוך העורלה ('ברית מילה')
ציור מאת פרנצ'סקו גויה, צייר ספרדי, 1828-1746

כשבעלי חזר אמרתי לו: "לא עושים ברית". עכשיו היה צריך לעבור את מכשול ההורים שלי. הזמנתי את אבי, וכששמע אמר: "בלי ברית לא אכיר בילד". ביקשתי ממנו שישב לידי וליד המחשב, והקראתי לו מאמרים וחומר בנושא. אבי שתק ושאל מה בעלי רוצה. סיפרתי שאנחנו מאוחדים בהחלטתנו לא לעשות 'ברית-מילה' לבננו, ואבי אמר: "עשו מה שאתם חושבים לנכון. לי אין בעיה עם זה". המכשול הבא שהיה עלינו לעבור היה אימי. היא הגיבה בהיסטריה, ולא רצתה להוסיף דבר בעניין.

שיגעה אותי המחשבה, שעד המאה ה- 18 היו עושים הקזת דם כאקט סמלי לברית המילה, ובאותה תקופה יהודים רבים 'משכו' את הערלה על-מנת להיראות כמו הגויים. רק לאחר מכן החליטו הרבנים שמסירים את כל הערלה. זה בדיוק כמו היום עם הכשר בד"צ - כולם אכלו הכול עד שרבנים מסוימים הקימו הכשרים, ומאז אוכלוסיה שלמה אוכלת בד"צ. אין לזה כלום עם היהדות הקדומה, עם ברית אברהם כרת עם אלוהיו, או עם הקזת דם קלה שהייתה סמלית!

בהמשך להתלבטויות שלנו נכנסתי לפורום של קהילת ישראלים שלא נימולים באינטרנט. קראתי וקראתי הרבה, אך שרשור אחד בלבד שיכנע אותי שעושים ברית. מישהי שם סיפרה, שבנה אינו נימול, והם החליפו בייבי סיטר ובנה בן ה-5 אמר ישירות לבייבי סיטר בפגישתם הראשונה : "את יודעת שאני לא נימול" והאם סיפרה בגאווה איך הוא אמר את זה ישירות ובטבעיות. אוקי עכשיו ניעור בי הצד החינוכי הפסיכולוגי שבי והבנתי שבנה בן ה-5 יודע שהוא שונה, והיכן - באבר מינו. פסיכולוגית זה אינו עיסוק בריא, וזה לא ממש המקום שכדאי להיות שונה בו. לא רציתי שבני יהיה שונה במקום הזה פסיכולוגית. זה אינו נכון עבורו. הנושא אינו חשיבות הברית, אלא טובת בני הקט.

פניתי לבעלי ודיסקסנו על כך. הוא הסכים איתי, החלטנו שעושים 'ברית' - מסיבות חברתיות. יתכן ולו היינו גרים באנגליה לא היינו זקוקים לזה. (כמה עצוב לדעת שזו החברה בה אנחנו חיים)

עכשיו נותרה השאלה איך עושים נכון. מצאנו רופא-מוהל שנותן זריקת הרדמה מקומית. זו לא הייתה סיבה לשמחה, וכולם ידעו שהמסיבה לחגיגת קבלת הנולד תיערך בעוד 3 חודשים. אחיי ואחיותיי היו איתנו.

חיתוך העורלה ('ברית מילה')
ציור את מאת פיליפו ליפי, צייר איטלקי, 1469-1406

בעלי, שראה את הרופא מוהל קושר את בני לפרוכת, בכה ויצא החוצה. הבנתי אותו. זה נותן תחושה שבנו עובר טקס בשבט אפריקאי. בני בכה בכי קל כשהרופא דקר עם המחט והרדים את המקום, אך מעבר לכך לא הרגיש דבר. אימי ניגשה אלי ואמרה: "הלוואי שלי היה האומץ שלך... כמה סבלתי בבריתות".

עברנו את זה. אחיי הצחיקו את כולם ואני ובעלי הרגשנו הקלה שזה מאחורינו. אבל, איננו חייבים לקבל את ה'ברית' כטאבו. על הדורות הבאים לשנות ולשפר.

לאחר שלושה חודשים עשינו מסיבה מרגשת ויפה. שנה לאחר מכן אחותי ילדה. בן במשך כל ההריון דיברנו על רופא מוהל, אך בעלה בא ממשפחה מסורתית ולא רצה לשמוע על כך. ב'ברית' של בן אחותי הרב קשר את התינוק למשטח, והשקה אותו ביין. פניו של התינוק היו מפחידות, אפטיות, אדומות. ניכר שהילד שיכור לגמרי, וכשהרב חתך הוא צרח צרחות איומות.

התינוק צרח צרחות איומות, וכולם מסביב צהלו ושמחו. אני הייתי מזועזעת. משכתי את התינוק והעברתי אותו לאחותי, לחדר נפרד. היא והוא בכו הרבה אחר כך.

זו הייתה ההוכחה עבורי שאכן צדקנו! ש'המוהל המסורתי' צריך להיעלם. הלוואי והיה אפשר להפרד ממנהג זה. אך נצטרך לכך עוד דורות רבים, אז לפחות חשוב לקחת רופא מוהל שיתן זריקת הרדמה, שהילד לא יהיה שיכור ולא יסבול. כמו שמישהי אמרה: "להוציא ציפורן נותנים הרדמה, אז מדוע לא כשחותכים באבר החשוב ביותר?" כפי שאימי אמרה לי זאת במילים אחרות - זו אחריות שלנו של הדור הצעיר.

כך מלנו את בננו מסיבות חברתיות פסיכולוגיות, והרגשתי שזה עצוב שאנחנו חיים בחברה שמרנית גזענית שאינה מקבלת את השונה.

הערת המערכת:

סוגית הפולחן הדתי הקרוי 'ברית-מילה' אינה מתמצית בסוג החותך - האם זה מוהל דתי, או רופא כירורג. הבעיה היותר עקרונית היא עצם המעשה. מדובר בביטוי מובהק של פולחן דתי קדום, שראשיתו בעבודת אלילים, והקרבה לאליל של חלק מהאבר האחראי לפריון על מנת להבטיח את תמיכתו ועידודו של האליל בפוריות אותו ילד. אקט דומה אך בעל מטרה שונה - קליטורקטומיה (כריתת הדגדגן) - מבוצע עד היום בקבוצות מוסלמיות מסויימות גם בילדות.

האימוץ המוחלט בחברה היהודית לאקט הברברי-הקדום של כריתת חלק מאבר המין הזכרי, נובע מצו דתי הקיים בדת היהודית, אשר נסמך על טקסט שנכתב לפני יותר מאלפיים שנה - התורה. חיתוך העורלה התקבל בעם היהודי כסמל מחייב שאינו בר-פשרה. גם חילונים מובהקים ואתאיסטים מוצהרים מבצעים עדיין בדרך-כלל חיתוך עורלה לבניהם, רובם בלא כל הסבר רציונאלי.

בהעדר הסבר רציונאלי, ומשום אי-נחת מהאקט עצמו כמו גם מציות חסר-שחר לנוהג דתי, מחפשים אותם מבצעי-מילה חילוניים סיבות רפואיות להצדקת המעשה, שהם עצמם מבינים שאינו מוצדק, במקרה הטוב, או אווילי ומרושע, במקרה האחר. לכל החוששים והיראים נאמר: אין בחיתוך העורלה שום מעשה לחיזוק והבטחת בריאות. באותה מידה שאיננו כורתים חלק מהחזה לתינוקת על מנת שלא תחלה בעתיד בסרטן השד, כך אין כל הצדקה לחיתוך העורלה, כשבכל בית יש סבון. לא רק את הידיים - גם את אבר המין מותר לרחוץ לפחות פעם ביום, ואין צורך לרוץ למוהל על מנת שיבצע חלופה מגונה ומרושעת לרחצה היגיינית.

החשש מ"מה יגידו" אינו מוגבל למעשה מגונה זה. כל ילד חריג ובוגר מועמדים לביקורת מצד החברה. חברה מודרנית מתמודדת כיום עם חריגים רבים, שבעבר הביאו מצוקה רבה לפרט ולמשפחתו, וכיום הן מובנות, טבעיות ואינן מעוררות יחס חריג. המענה לבעיה הוא שיחה גלויה וחינוך. דיבור גלוי וישיר בעניין אבר המין שיד מוהל לא נגעה בו הוא פיתרון טוב ויעיל לחששות בנושא, והוא עדיף עשרות מונים על סבלו של התינוק ועל פגיעה אפשרית בלתי הפיכה באבר מינו. קבוצות הולכות וגדלות של ישראלים ויהודים נמנעים כיום מהמנהג המכאיב, המסוכן והבלתי-הפיך - ראו פרטים רבים בדף המוקדש לנושא באתר "חופש".

אתר 'חופש' מקדיש מאמץ להציג בפני הציבור היהודי כולו הסברים ריאליים על מעשה החיתוך המיותר והשגוי הקרוי 'ברית-מילה'. יידרשו בוודאי שנים רבות להצלחת המאבק הקשה להיפרדות מפולחנים דתיים אשר השתרשו בנפשנו במשך שנים רבות, ושחלקם אומץ בידי כוהני הדת היהודית ממסורות עמים אחרים, כמו המצרים. אחד מן האחרונים באותם פולחנים שיילך לעולמו וייקבר בקבר הארכיוני של ההיסטוריה - יהיה, מן הסתם, הפולחן הברברי של כריתת העורלה המכונה "ברית מילה".

חיתוך העורלה - שיחזור של איור-קיר בקבר בסקארה, מצרים
מתקופת השושלת ה-6, 2350-2000 לפני הספירה