בין העלה לרעלה - פרדוקס החופש בלבוש

ה"עלה" בכותרת שלי הוא, כמובן, עלה התאנה, הלבוש המינימלי. ה"רעלה" (veil) היא כסות הראש של האישה - צעיף המסתיר את ראשה, בפרט את כל שערה, ובמקרה הקיצוני - גם את הפנים פרט לעיניים ולפה. אחרי שאומר למה אני מתכוון בביטוי "פרדוקס החופש", ואיך הוא מתבטא בסוגיית לבוש האישה, אעבור לתיאור היסטורי קצר של הסתרת האישה ע"י התרבויות והדתות השונות, ואחר כך אעסוק בנימוקים השונים הנשמעים בעד ונגד איסור עטיית הרעלה במוסדות ציבור או בבתי הספר הממשלתיים בצרפת או בארצות אחרות.

רעלה

כשאני מדבר על פרדוקס החופש, אינני מתכוון לפרדוקס הרצון החופשי התיאולוגי ("הכל צפוי והרשות נתונה") או לפרדוקס הפילוסופי האנלוגי הקשור לבעיה הפסיכו-פיזית, אלא לפרדוקס הנובע מהגדרת החופש בדרך השלילה, כאי כפייה, ומכך שבעקבות הגדרה זו נפסלת, לכאורה, כל פעולה המגנה על החופש בדרך של חקיקה או כל כפייה של נורמות ליברליות בדרך אחרת. אם עקרון החופש הוא שאסור לאסור, האם גם אסור לאסור לאסור? אין ספק שמבחינה זו, חייו של המאמין הפנאטי קלים יותר מחייו של הליבראל - המאמין הפנאטי חופשי מסתירות, כיוון שעליו רק לציית.

כדי שפרדוקס החופש הזה יבוא בכלל לידי ביטוי בהקשר הדתי, הכרחי שהמדינה, או החברה, יהיו חילוניות במוצהר, או לפחות שהפרדת הדת מהמדינה תהיה נורמה חוקתית או חברתית גוברת המחייבת איסור כפייה דתית. זהו המצב בצרפת שהגדירה את עצמה כמדינה חילונית, או בארה"ב בה מעוגנת בחוקה הפרדת הדת מהמדינה. לצערנו, אנחנו עוד רחוקים מאוד ממצב זה, ורק יכולים להתקנא במדינות העומדות בפני דילמה כזו.

אחד הנושאים שבו הסתירה הזו בעקרון החופש שבה ומביכה את הליברלים למיניהם, והנושא בו עוסקים דברי הוא, כאמור, נושא לבוש האישה, שעלה לאחרונה שוב לכותרות בעקבות ההחלטה האחרונה של הממשלה והבית התחתון בצרפת, ואם תרצו - גם אצלנו, בהצעת החוק של חבר הכנסת מש"ס נסים זאב לאסור "לבוש לא צנוע" בכנסת.

רעלה

מאז שאדם וחווה אכלו מעץ הדעת, נעשה לבוש בני האדם, ועוד יותר מכך לבוש בנות חווה, לאחד הביטויים הבולטים ביותר של נורמות ההתנהגות החברתית, ובו יכולים להתבטא גם חופש הפרט מחד, וגם הכפייה של הכלל על הפרט, מאידך. בחברות שונות ובתקופות שונות בתולדות האנושות אנחנו יכולים למצוא שונות גדולה מאוד ברמות המקובלות של הכיסוי והחשיפה של גוף האישה - מהחשיפה המלאה הנאיבית או הנודיסטית האידיאולוגית, דרך עלה התאנה, הביקיני, חולצת הבטן והמיני ועד לבוש תלמידות האולפנות והנשים החרדיות והכיסוי המלא של נשים מוסלמיות על ידי הצ'דור באיראן או הבורקה באפגניסטאן. כיוון שלפי הלבוש של הנוכחות באולם אני מניח שגם הליברלים ביותר שבינינו מסכימים על מינימום הכרחי של לבוש כמו העלה, ומאידך גם ברור לי שכולנו כאן מתנגדים לקיצוניות השנייה - לכפיית הרעלה המסתירה כל, הרי שמדובר בבחירת "שביל זהב" בין העלה לרעלה, בחירה שהיא, בהכרח, תלוית זמן, מקום ותרבות.

בורקה

קשה לחלוק על כך שבמהלך ההיסטוריה, כפיית נורמות הלבוש על האישה נעשתה על ידי הגברים והיא מהווה חלק מהמסכת הכוללת של שעבוד האישה וההתייחסות אליה לא כאל יצור שווה לגבר אלא כמי שתפקידה הוא רק לשרת אותו ולספק את צרכיו. הסתרת האישה אינה מוכרת לנו משחר ההיסטוריה. האישה במצריים הקדומה יכלה להופיע באופן חופשי מחוץ לבית, ואפילו בחוקי חמורבי, למרות שאנו רואים בהם אסימטריה ניכרת בין מעמד הגבר למעמד האישה - הרבה יותר מאשר במצריים, איננו מוצאים שום הגבלת לבוש על הנשים. גם היהדות התחילה, כנראה, בגישה ליברלית יותר ללבוש האישה - פרט להצגת הביישנות הקצרה של רבקה המתכסה בצעיף כאשר היא פוגשת את חתנה המיועד יצחק, האישה הרעולה ממש היחידה עליה מספר לנו התנ"ך היא תמר כלת יהודה כאשר היא מתחפשת לזונה: "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עיניים אשר על דרך תמנתה... ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" (בראשית לח 14-15).

כעבור כמה מאות שנים, בחוקי אשור בתחילת המאה ה-11 לפנה"ס, אנחנו מוצאים את מעמד האישה גרוע הרבה יותר מאשר מה שמשתקף בחוקי חמורבי: אנחנו מוצאים כבר חובת עטיית רעלה על נשים היוצאות לרחוב (פרט למשרתות וזונות - ההיפך מאשר בסיפור תמר), כמו גם את זכותו של האיש להכות את אשתו, למשוך בשערה ובאוזניה ולחבול בה, ואם יחפוץ - גם לגרש אותה ולשלחה ריקם כעולה על רוחו.

הסתרת האישה מזרים, פורדה בפרסית, הפכה כנראה לנורמה במסופוטמיה והתפשטה באזור. כעבור עוד כמה מאות שנה, גם ביוון הקדומה אנחנו מוצאים את הגישה הגורסת את נחיתות האישה ואת היותה רכוש הבעל - באתונה לא יכלה אישה מכובדת לצאת לרחוב ללא ליווי וגם בביתה לא הופיעה בפני זרים. גם ברומא לא היה מקובל שאישה מכובדת תגלה את שערה ברבים - זו הייתה עילה מספקת לגירושין.

הסתרת האישה מזרים

לא מפתיע, לכן, שגם גישת היהדות כלפי האישה נעשתה יותר ויותר נוקשה לאחר גלות בבל, בתקופת בית שני ואחריו. דרישת כיסוי ראש האישה הנשואה מסתמכת על הכתוב במשנה (כתובות ז, ו): "ואלו יוצאות שלא בכתובה - העוברת על דת משה ויהודית... ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע" (דת יהודית הוא מונח המתייחס להוראות מתחום הצניעות שאינן מפורשות בתורה שבכתב שהיא דת משה). האישה שאיננה מכסה את ראשה מוגדרת ע"י התלמוד כמי שיוצאת ללא כתובה. במסכת ברכות אנחנו כבר מוצאים את הרחבת האיסור גם לנשים לא נשואות, וזאת לאו דווקא כדי לשמור על האישה כרכוש הבעל אלא כדי לשמור על הגברים מיצר הרע: "אמר רב ששת: שיער באישה ערווה, שנאמר 'שערך כעדר העזים' ". ככל שכיסו יותר את הנשים, כך נהיה סף הגירוי של חז"לנו נמוך יותר, כנראה והם, כמו דומיהם בימינו, לא היו זקוקים לראות הרבה מגוף האישה כדי להתרגש מינית. במסכת כתובות מסופר על רבא, שבפני בית דינו הופיעה חומא, אלמנתו של אביי כדי שיקבע את המזונות שבניו חייבים לתת לה. היא טענה שמגיע לה גם יין, כפי שבעלה היה נוהג להשקות אותה. תוך כדי הדיון, במקרה או לא במקרה, נחשפה זרועה של חומא לעיני רבא, והאסוציאציה של היין ומראה הזרוע החשופה הלהיטו אותו עד כדי כך שקם מכס הדין ורץ לאשתו...

הנצרות ציוותה על כיסוי ראש הנשים - בתולות ונשואות - בכנסייה, דרישה הקיימת עד היום בכנסייה הקתולית. באיגרת פאולוס אל הקורינטיים (יא) נאמר: "... האיש אינו מצווה לכסות את ראשו בהיותו צלם אלהים וכבודו אבל האישה היא כבוד האיש. כי אין האיש לוקח מן האישה כי אם האישה מן האיש. גם לא נברא האיש בשביל האישה כי אם האישה בעבור האיש. על כן חובת האישה לשאת כסות על ראשה."

כסות על ראשה

טרטוליאנוס, במאמרו "על רעילת הבתולות", מנמק כך: "נשים צעירות, אתן לובשות את צעיפיכן בחוץ ברחוב, אז עליכן לנהוג כך גם בכנסייה. אתן עוטות אותם בין זרים, אז עליכן לעשות זאת גם בין אחיכן". כלומר, בתקופת תחילתה של הנצרות כיסוי הראש ברחוב לאישה הנשואה המכובדה היה מובן מאליו, והדרישה לכיסוי הראש בכנסייה היא בנוסף לכך. עם זאת, הנצרות השאירה את ההתנזרות לאנשי הדת, ולא כפתה על הנשים (פרט לנזירות) כיסוי מלא.

האיסלאם אימץ את הפורדה הפרסית והרחיק לכת מהיהדות בדרישת העלמת האישה. גם כאן ההחמרה הייתה הדרגתית. חובת כיסוי האישה באיסלאם נלמדה מפסוקים מסוימים בקוראן. פיסקה המצוטטת רבות כמקור לעניין זה היא: "הנביא, קרא לנשותיך, בנותיך ונשות כל המאמינים האדוקים להתכסות היטב בבגדיהן. כך יאה יותר, כך יכירון ולא יעוללו להן כל רע" (קוראן - מסורת החיג'אב 33, 59). הפירוש המחמיר, הכולל את כיסוי הראש, השתלט בערך במאה העשירית. כך נקבעו שבע הדיברות ללבוש האישה המוסלמית, והן: א. אסור שייראה אף חלק מגופה, פרט לפנים וכפות הידיים; ב. הבגד שהיא לובשת חייב להיות רפוי כך שלא יהיה ניתן להבחין בצורת גופה; ג. בד הבגד חייב להיות עבה כך שלא יהיה ניתן להבחין דרכו לא בצבע העור ולא בצללית הגוף; ד. אסור שהבגד יבלוט בצבעו או בהידורו וימשוך תשומת לב; ה. אסור לאישה ללבוש בגדי גבר; ו. אסור עליה ללבוש מלבוש כופרים; ז. בגד האישה צריך להיות צנוע, אבל לא בלוי ומעורר רחמים.

חובת אי-ההיראות על ידי זרים מוטלת על כל נערה ואישה מוסלמית. באחד האתרים המוסלמים מצאתי את המטאפורה המחמיאה הבאה: צריך לכסות את האישה כמו שמכסים ממתקים כדי שהזבובים ושאר היצורים המלוכלכים לא יעלו עליהם... המונח רעלה (veil) מתייחס למושג הקרוי בערבית חיג'אב. זהו מונח כולל המתייחס למלבושים שונים ולעיתים ישנם מונחים שונים מאזורים גיאוגרפים שונים המתייחסים לאותו מלבוש. בקטאר הרעלה השחורה - באתולה - משאירה רק את האף והפה חשופים. כך גם הבורקה האפגאנית. לעומת זאת, החיג'אב שביקשו האחיות לילה ואלמה לוי ללבוש בבית הספר בצרפת הוא צעיף הנקשר מתחת לצוואר ומכסה את השיער אך לא את הפנים. בקוראן המונח חיג'אב איננו מתייחס למלבושי נשים אלא הוא מובא במשמעות של הפרדה. היום, ה"רעלה" ומשמעותה היא סוגיה מרכזית בשיח הפמיניסטי בעולם הערבי, כשהשוללות את הרעלה תופסות אותה כאמצעי דיכוי, וההגנה עליה נעה בין הגישה האפולוגטית, המתרצת את החיג'אב ככלי המיועד למנוע מתח מיני סביב האישה, וכך להגן עליה, לבין הגישה הכוחנית הרואה את עטיית החיג'אב כהפגנת זהות וכוח, כחלקה של האישה במאבק האיסלאמי כנגד התרבות המערבית המאיימת עליו.

חיג'אב

המציאות בחברה המוסלמית השפיעה גם על הנשים היהודיות בארצות האיסלאם, כולל ספרד, בימי הביניים. נשים יהודיות נהגו לכסות את פניהן ברעלה ומיעטו לצאת מביתן, וכאשר יצאו עשו זאת רק בליווי גבר בן המשפחה. גם בתקופה המודרנית המשיכו נשים יהודיות שאינן נשואות לכסות את שער ראשן בארצות מוסלמיות כמו תימן, פרס, לוב, אפגניסטן וכו'. בהקשר זה נזכיר גם את פסיקת הרמב"ם לפיה: " גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמה פעמים בחודש לפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה של בת מלך פנימה'". במשך 800 השנה שעברו מאז מות הרמב"ם, היהדות האורתודוכסית לא השתחררה מהנורמות של יוון הקדומה ושל האיסלאם ביחס למעמד האשה. גם השולחן ערוך פוסק: "ואלו הם דברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת". השו"ע פוסק גם שבמקרה כזה תצא האישה בלא כתובתה, ומצווה על הבעל לגרשה למרות שלא כופים עליו את זאת.

כיוון שהחיג'אב הוא אחד מסימני ההיכר והסממנים הבולטים של הקנאות הדתית האיסלאמית, הוא היווה, ומהווה גם היום, מטרה מועדפת להתקפה ע"י הלוחמים כנגד קנאות זו. התחיל בכך מוסטפה קמאל, הוא אתא טורק, במסע שלו בשנות העשרים של המאה הקודמת לחילון טורקיה ולמודרניזציה שלה. הוא אסר בחוק את התרבוש (פז) על הגברים, והעביר צו (שלא הועבר כחוק) האוסר על הנשים לבישת רעלה במוסדות ציבור. איסור זה נכפה ע"י חוקים עירוניים והוא תקף עד היום. אחת מגיבורות התנועה האיסלאמית הטורקית היא מרוה קואקצ'י, מומחית מחשבים שנבחרה לפרלמנט הטורקי מטעם המפלגה האיסלאמית פזילאט באפריל 1999 ונכנסה לטקס ההשבעה עטויה בצעיף, ולמרות צעקות המחאה הרבות וקריאות הגנאי לעברה סרבה להוראה לצאת מהאולם והתיישבה במקומה. על כך ננקטו נגדה הליכים משפטיים.

בתשובה להאשמות ראש הממשלה דמירל שהיא פרובוקטורית היא טענה, בראיון ל"דר שפיגל", שרצתה לבחון את הסובלנות של עמיתיה בפרלמנט, ושהם נכשלו במבחן. האירוע והמשפט עוררו גל של תמיכה איסלאמית בה, כולל מחאה של  "ועדת זכויות האדם האיראנית". נוספה לכך הפגנה סוערת של אלפי גברים שהפגינו באוניברסיטת מלאטיה כנגד המשך האיסור על החיג'אב באוניברסיטה, ובגנות הרקטור עומר סרלאק, הפגנה שפוזרה בגז ע"י המשטרה. קואקצ'י המשיכה בזאת מורשת משפחתית - אמה, שהייתה פרופסורית באוניברסיטת אתא טורק, פוטרה אף היא על שהתעקשה לעטות חיג'אב, וגם אביה שהצהיר על תמיכתו באם, עזב את משרתו באוניברסיטה. כותרת המשנה של הכתבה על מרוה קוקאקצ'י שפורסמה בעיתון קרסנט אינטרנשיונאל במאי 1999 היא: "הפונדמנטליסטים החילוניים בטורקיה מסמנים את מרוה קואקצ'י כמטרה בגלל החיג'אב", והרקטור עומר סרלאק מכונה בה "חילוני פנאטי"... הכתבה טענה ש- 75% מנשי טורקיה ממשיכות ללבוש חיג'אב למרות האיסור הקמאליסטי ו- 75 שנות הקמאליזם, והמלים המסיימות את הכתבה היו: "הרעל האנטי איסלאמי של החילוניים צריך להיענות בגיוס המוני המוסלמים בטורקיה נגד הפשיזם החילוני. אסור שגנגסטרים כאלה, במדי צבא או בלעדיהם, יורשו להחזיק בטורקיה כבת ערובה". בסופו של דבר התברר שמרוה קואקצ'י היא אזרחית ארה"ב, ולכן נפסלה מלכהן בפרלמנט.

השאח הפרסי, ריזה שאח פהלאבי, ניסה ללכת בדרכו של אתא-טורק ולהביא מודרניזציה לאיראן, ובשנת 1930 העביר חוק האוסר את עטיית הרעלה. אבל עם מהפכת חומייני חזרה הרעלה והפכה לחובה שנכפתה באלימות על ידי משמרות המהפכה.

מדינה מוסלמית אחרת המנסה ללכת בדרך הטורקית ולהילחם בפנאטיות הדתית היא טוניסיה. חביב בורגיבה החליט ללכת בדרכו של אתא-טורק ואסר, ב-1986, את החיג'אב במוסדות הציבוריים.

אבל טורקיה וטוניסיה הן עדיין תופעה חריגה בנוף המוסלמי. באיראן החומייניסטית הצ'דור הוא עדיין חובה על האישה ברחוב. אמנם הייתה שם הקלה מסוימת כשחתאמי היה בעמדת כוח - לאחר בחירתו כנשיא ב-1997 הוא הכריז על שוויון בין המינים, והורגשה הקלה מסוימת בהקפדה על לבוש הנשים. כך, למשל, הרשו גיוון בצבע המעיל העליון - לא שחור בלבד. אבל במאי 2003 חלה שוב החמרה. גם באפגניסטאן הפוסט-טליבאנית ובפקיסטאן השכנה עדיין מהלכות הנשים בבורקה. מעיראק שלאחר סדאם אנחנו שומעים על התגברות כוחם של הפונדמנטליסטים וכפייה של הרעלה ביותר ויותר אזורים. אבל גם המצב בכמה מארצות האיסלאם הפחות קונטרוברסאליות, כמו ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ, אינו טוב בהרבה והרעלה היא חובה בהן. בסעודיה אישה אינה יכולה לקבל רישיון נהיגה, אבל גם האפשרות שלה לנסוע במכונית או במונית נהוגה על ידי גבר היא מוגבלת ביותר. אסור לה להיות עורכת דין או מלצרית, ומשטרת הדת משגיחה על התנהגותה. לאחרונה נבעו אמנם מספר סדקים בהרמון. שערורייה גדולה פרצה כאשר לובנא אל-עליאן העזה להופיע בפני הפורום הכלכלי בג'דה ללא רעלה ולנאום בפני המשתתפים - גברים ונשים. לפני שנה הייתה נדונה למלקות על ידי משטרת הדת. היום היא רק מושא לגינוי נרחב.

רעלה

גם מחוץ למזרח התיכון יש ניסיונות לכפות את החיג'אב בדרכים אלימות, שלעתים מגיעות עד כדי רצח , כמו שקרה באלג'יר, בניגריה, או בקשמיר ועוד, וכל זה במאה ה-21. יש גם ניסיונות לחקיקה בכיוון זה, כמו במדינת טרנגנו שבמלזיה (ינואר 2004) בה מתכוונים לכפות חיג'אב על כל הנשים - גם הלא מוסלמיות.

עם הגידול המשמעותי באוכלוסייה המוסלמית במערב אירופה, הגיעה המערכה על הרעלה גם לשם. המקרה שכולנו מודעים לו הוא סיפור האחיות לילה ואלמה לוי, הבנות המוסלמיות של היהודי לורן לוי בצרפת. אבל היו לסיפור הזה תקדימים - בגרמניה נדחתה בשנת 1988 מועמדותה של פרשטה לודין, מורה ממוצא אפגאני, למשרת הוראה בגלל כיסוי הראש שלה. היא החלה במאבק משפטי שהסתיים בשנה שעברה בבית המשפט העליון הפדראלי, שפסק לזכותה בהיעדר חוק שיאסור עליה זאת. אבל בית המשפט לא פסל חקיקת חוק כזה, ואכן בשבע משש-עשרה המדינות בפדרציה הגרמנית, נעשתה חקיקה כזו. הממשלה הבווארית הצדיקה את החוק בכך שהרעלה הפכה לסמל לפונדמנטליזם וקיצוניות.

מאידך, משרד הפנים הבריטי נכנע באוגוסט 2000 ללחץ המוסלמי וקיבל את ערעורה של פרינה עלאם שהקונסול הבריטי בסינגפור סרב לאשר לה פספורט אלא אם תצרף, כנדרש בהוראות, תצלום בראש גלוי, ונשים מוסלמיות פטורות עתה מכלל זה ויכולות להצטלם לפספורט עטויות בחיג'אב. באוסטרליה נאלץ ראש הממשלה להסתייג מהצעת חוק לאסור את החיג'אב מטעמי ביטחון.

צריך להבחין בכך שלמרות הדמיון בדילמה של התנגשות בין חופש לחופש - בין חופש הפרט להביע את אמונתו הדתית לבין חופש הציבור מכפיית מנהגים וסמלים דתיים עליו, נמצאות ארה"ב, צרפת וטורקיה במאבקים שונים לחלוטין. בארצות הברית הפרדת הדת מהמדינה היא חלק מהפרוגראמה הרב-תרבותית, השואפת לשלב במסגרת אחת של האומה האמריקאית החדשה, פסיפס של קבוצות דתיות ואתניות מגוונות, כשתפקידה של ההפרדה הוא להגן על קבוצות המיעוט הדתיות ולאפשר להן לשמור על עצמיותן.

לכן נכשלו, עד עתה, כל הניסיונות בארה"ב ובקנדה למנוע מתלמידות לבוא רעולות לביה"ס, וזאת בגלל התנגדות חזקה של האגודות לזכויות האזרח כמו ה-ACLU, שהן גם בין הלוחמות כנגד הכפייה הדתית ובהן יהודים רבים.

בצרפת הסיפור הוא אחר לגמרי, בעצם הפוך. שם חילוניות המדינה היא חלק מהאתוס הלאומי הצרפתי, והאיסור על סימני ההיכר הדתיים הוא חלק מהמאבק לשמירת הזהות הצרפתית המונוליטית וכנגד הרב תרבותיות, לנוכח מגמות ההתבדלות של המיעוט המוסלמי שמשקלו הולך וגדל. הרוב העצום שבו עברה באסיפה הלאומית הצרפתית הצעת החוק האוסר סימני היכר דתיים בולטים בבתי הספר, 494 מול 36, מפגין עד כמה חרדה זו מפני האיסלאם הקיצוני היא נחלת הכלל בצרפת. משמעות הרעלה כסמל לשעבוד האישה בחברה המוסלמית הפנאטית אינה הנימוק הרשמי בצרפת או במדינות המערב האחרות. הסיבה, לכאורה, של החוק הצרפתי היא שהרעלה היא הפגנה של השתייכות דתית, ולכן מהווה פגיעה באופייה החילוני של המדינה. לפיכך החילו את האיסור גם על חבישת כיפה או ענידת צלב בולט וכדומה.

רעלה

למרות האיסור על הכיפה, יהודי צרפת אינם מתנגדים לחוק - בין הסיבות שהביאו לחקיקתו מונים גם את האנטישמיות המוסלמית הבוטה. האפיפיור, לעומת זאת, מתנגד לו. המצב בארצות השפלה דומה לזה שלן צרפת. בלגיה מתכוונת ללכת בעקבות צרפת והוגשה שם הצעת חוק האוסרת את הרעלה בבתי הספר ובמוסדות הממשלתיים, כולל בתי החולים. הסיבה המוצהרת היא: ללחום בסקסיזם האיסלאמי. גם בהולנד הועלתה הצעה דומה.

בטורקיה או בטוניסיה זהו סיפור שלישי, שונה משני האחרים - כאן אין מאבק לא למען רב-תרבותיות ולא כנגדה, אלא מאבק על דמותה ואופייה של החברה הטורקית ההומוגנית - מאבק בין הקידמה לבין המסורת. ברור שכאן עמדת הקהילה היהודית היא חד-משמעית.

הצד השני של פרדוקס החופש הוא השימוש הפרדוקסאלי בטענת הגנת חופש הפרט על ידי האויבים הגדולים ביותר שלו - הקנאים הדתיים. אין צורך להרחיב את הדיבור על האירוניה שבשימוש שעושים הפונדמנטליסטים האיסלאמים ותומכיהם בביטויים כמו "פונדמנטליזם חילוני", "פשיזם חילוני" או "חילוני פנאטי" שציטטתי מהכתבה ב"קרסנט אינטרנשיונל", או בהתקפה של "הוועדה לזכויות האדם" באיראן החומייניסטית על ממשלת טורקיה. הטענה לחופש הפרט ולזכות האישה להתלבש כרצונה מושמעת על ידי אותם גורמים שחופש הפרט הוא הדבר הרחוק ביותר מליבם ושכופים או מנסים לכפות, את הלבוש האיסלאמי על הנשים בארצותיהם ושוללים מהן את זכויות האזרח - בין אם אלה גורמי השלטון במדינות בהן ה"שריעה" המוסלמית היא החוק, ובין אם אלה קבוצות מיליטאנטיות כמו החיזבאללה (שבבתי הספר שלו הרעלה היא חובה), או ה- PAS במלזיה ודומיהן. את אל-קעידה, לפחות, אי אפשר להאשים בצביעות כזו - הם רואים בחוק הצרפתי הכרזת מלחמה על האיסלאם וסגנו של בן-לאדן כבר מאיים על צרפת בנקמה אם ייכנס החוק לתוקף.

אם כן, מה העמדה הראויה בסוגיה זו למי שמתנגד לכפייה בכלל, ולכפייה הדתית בפרט? אני חושב שדברי עד עתה רמזו על עמדתי בנדון. ראשית, גם אם יש נשים מוסלמיות רבות שמאמינות באמת ובתמים שהן עוטות את הרעלה מרצונן החופשי, איננו יכולים שלא לראות את הפורדה אלא כמוצר של התפיסה הרואה באשה את מי שתפקידה הוא רק לעמוד לרשות הגבר ולספק את צרכיו, וכמכשיר בידי הקנאות הדתית החשוכה. לכן, לא זו בלבד שהקונפליקט בין חופש לחופש הוא אמיתי, אלא שהעוול הנגרם על ידי כפיית הרעלה הוא חמור בהרבה מזה הנגרם על ידי איסורה. צידוק הדין שאנחנו שומעים מהנשים הדתיות, "ברוך שעשני כרצונו", פירושו אצל הנשים הדבקות באיסלאם הקיצוני גם הצדקת סקילת החשודה בניאוף, הרצח למען "כבוד המשפחה" וכן הלאה. האם אנו מוכנים לסבול גם את זה?

שנית, האסימטריה הקיצונית בין קוד הלבוש הגברי לקוד הלבוש הנשי מזימה את הטענה בדבר היות הרעלה רק אמצעי לגיטימי להפגנת הזהות של הנשים המוסלמיות.

שלישית, מכיוון שאין לנו אפשרות להימנע מסתירה פנימית בין עקרונות החופש הסותרים, המידה הנכונה של כפייה שראוי להשתמש בה כנגד הכפייה הדתית צריכה להישקל בכל מצב בהתאם למידת האיום שבאותה קנאות דתית. האיסלאם הפונדמנטליסטי אינו נראה היום מאיים על ארה"ב או קנדה, אבל יש בו איום סביר במערב אירופה, ואיום וודאי בטורקיה או טוניסיה. גם יכולתו של החלק הפונדמנטליסטי של הקהילה המוסלמית לכפות את קוד ההתנהגות שלו על בני הקהילה, ובמיוחד לשמר את מעמדה הנחות של האישה, שונה בהתאם. לכן, אותה הפגנה דתית שנסבלת בארה"ב או בקנדה אינה נסבלת בהכרח גם במערב אירופה, ועוד פחות מכך בטורקיה או בטוניסיה, ולהיפך לגבי אמצעי המנע.

אבל עלינו לראות גם את התמונה העולמית הגלובאלית של מלחמת הדת בנאורות, שהאיסלאם הקיצוני הוא נושא הדגל של מלחמה זו כיום. ראייה זו אינה מותירה לנו את הברירה באיזה צד של המתרס עלינו להתייצב.

כדאי לציין שבין דוברים שונים נשמעת ביקורת על מדיניות הרב-תרבותיות ודרישה להחמיר את המלחמה בפונדמנטליזם, אלא שבהם יש הרואים את הרב-תרבותיות גם כדרך שמטרתה להנציח את נחיתותן של שכבות אלה. כך, למשל, כתב העיתונאי בן-דרור ימיני ב"מעריב": "רב-תרבותיות היא יופי של המצאה למי שרוצה לדכא את ה''אחר''".

יישאר לו אותו מיעוט ''אחר'' במנהגיו ובתרבותו, מה שיגרום, בהכרח, לכך שתהיה לו פחות השכלה, ומה שיגרום בהכרח לכך שהוא יישאר חבר במסדר העובר מדור לדור של שכבות המצוקה. וכך, אלה שלא רואים את עצמם כ''אחר'' ימשיכו לשלוט בכל מרכזי הכוח. ההגמוניה תישאר שלהם, והם יעניקו, בחסדם, את הזכות להיות ''שונה'' לאלה שהם לא בני מעמדם. אם ניקח את הדוגמה של ש''ס, הרי שההקצבות למדרסות של ש''ס הן גם ביטוי לניצחון הרב-תרבותיות, מצד אחד, וגם הדרך הטובה ביותר להנציח את הנחיתות של כל מי שכפוף למערכת החינוך החרדית. שהרי ללא לימודי ליבה, למשל, הסיכוי להשתלב בשוק העבודה שואף לאפס. וכך, בחסות הרב-תרבותיות, מונצחת לנו הגמוניה מאוד מסוימת.

רעלה

היכן הפרדוקס? הוא מצוי בכך שכל אנשי האקדמיה הנהדרים, שמטפחים את הרב- תרבותיות, הופכים למעשה לזרוע המבצעת של ''ההגמוניה המדכאת''. הם המשרתים הנעלים של אותו ''פוסט-קולוניאליזם'' כלכלי ותרבותי שהם יוצאים נגדו. לא מדובר בקונספירציה. אבל מדובר בעורמת הטמטום של מסדר חסידי הפוסט-מודרניזם (שהרי אין תרבות טובה יותר לעומת תרבות מפגרת יותר), שרבים מהם, ולא במקרה, הם כמובן חסידי הרב-תרבותיות".

ההשלכות לישראל הן די ברורות, ובן-דרור ימיני מתייחס גם אליהן. הוא שואל: "האם זה אומר שישראל צריכה לכפות, למשל, לימודי ליבה על החרדים? האם זה אומר שגם ישראל צריכה לאסור על נשים חבישת פאות או רעלות? האם צריכה ישראל לסגור מוסדות חינוך חרדיים שמחנכים לבורות מוחלטת, לבד מלימודי קודש?" תשובתו היא מסויגת, במידה מסוימת: "אפשר להניח שכל תשובה ברוטאלית, חותכת, עלולה ליצור יותר בעיות מאלה שאיתן היא צריכה להתמודד. שהרי כבר היינו בסרט שבו נחרב העולם בגלל עליונות תרבותית ושנאת ה'אחר'". אבל זה גם אומר, שהגיע הזמן להבין שחסידי הרב-תרבותיות הם גם מנציחי הרב-מעמדיות. שכן ה''אחר'' שעליו הם מגינים יישאר למטה. הם לא מתכוונים לכך. אבל זו התוצאה שאליה הם מובילים."

לטעמי, לפחות בנושא החינוך הצעדים שהוא מכנה כברוטאליים הם ראויים, כמסקנה הכרחית מדבריו. אשר ללבוש החרדי אצלנו - הלוואי ונגיע לפחות גם לכך שיופסק על ידי חוק המנהג הברברי של גילוח בכפייה של ראש האישה הנשואה. בישראל אנחנו סובלים מכל שלוש הבעיות שהזכרתי לגבי ארה"ב, צרפת וטורקיה. כארה"ב אנחנו מנסים ליצור חברה רב-תרבותית ומעוניינים, לכן, להבטיח את זכויות קבוצות המיעוט הדתיות - כדאי להזכיר את ציבור העולים הלא יהודים. כצרפת אנחנו מעוניינים לשמור על הזהות הלאומית שלנו מול מיעוט איסלאמי הולך וגדל המקצין לקנאות הדתית, וכטורקיה אנחנו חייבים לשמור על התרבות החילונית שלנו שבזכותה הגענו להקמת מדינת ישראל ולמעמדה בעולם המערבי, ולשמור עליה מול הקנאות הדתית הגוברת בחברה שלנו, קנאות המסכנת את עצם קיומנו.