האם הגיע לסופו הקרב בין המדע לבין הדת?

תוכנית החדשות של ערוץ CBS בשם "בתקופתנו", שדיווחה על וועידה בת שבועיים על הנושא "אמונה, מדע והעתיד",שהתקיימה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) לפני שנים אחדות, הותירה בלב הצופים הרגשה, כי העימות בין המדע לבין הדת הגיע לסופו.

מאות מדענים ואנשי דת נאספו לדיון בנושאי דת ואתיקה, והתקדמו מתוך המסקנה שדת ומדע הם שני גופים עתירי ידע שאין קונפליקט ביניהם, שניהם משלימים האחד את משנהו במטרה להשגת ההבנה המוחלטת של עולמנו ומקומנו בתוכו. הקונפליקטים בעבר נבעו מתוך קנאות ואי הבנה משני הצדדים. כיום הם מתקיימים בשלום זה בצד זה, וייתכן אף שיתוף פעולה ביניהם כל עוד כל אחד מהם מקבל עליו את הסמכות של משנהו בידע עולמו הנפרד: החומרי והעובדתי בצד המדע, והרוחני והערכי בצד הדת.

הבה נהיה בוטים. בעוד כל זה נראה לרבים כהשקפה רחבת אופקים, צנועה ואף מעודדת, השקפה פייסנית זו היא הבל הבלים. המדע והדת מנוגדים לחלוטין ברמתם הפילוסופית העמוקה ביותר. ומאחר ושתי השקפות העולם תובעות לעצמן את אותה טריטוריה אינטלקטואלית - זו של מוצא היקום והתייחסות המין האנושי אליו - הקונפליקט ביניהן הוא בלתי נמנע.

אפשר, כמובן, להגדיר השקפות עולם מסוימות שאינן עוסקות בעל-טבעי, שאין קונפליקט בינן לבין המדע. אך בכל צורותיה המערביות המסורתיות, השקפת העולם הדתית העל-טבעית מגיעה למסקנה שהיקום וכל יצוריו עוצבו ונבראו - ובמקרים רבים הם מונחים - על ידי "כוחות"  או ישויות שהן מעל העולם החומרי. השקפה זו מניחה שהעולם החומרי משקף תוכנית מסתורית שנהגתה על ידי כוחות או ישויות אלו, תוכנית שבני אדם יכולים להבינה רק מתוך ידיעה כי היא נגלתה למתי מעט נבחרים. ניסיונות לביקורת או לערעור על כל חלק של תוכנית זו נדחים בתוקף, במיוחד כשהם נוגעים בשאלות של מוסר או אתיקה.

מנגד, המדע יוצא מתוך הנחה שאין בנמצא כוחות נשגבים על-טבעיים, וכל הכוחות הקיימים ביקום מתנהלים בסופו של דבר בצורה אובייקטיבית או מקרית. טבעם של כוחות אלה, וכל ידע מדעי אחר, מתגלים אך ורק תוך מאמץ אנושי, בתהליך של מחקר דינאמי. ההנחה העיקרית היא כי היקום כשלמות הוא ניטראלי לכל עניין אנושי, והוא נתון לכל צורה של חקירה ושאלה, אפילו אלה הנוגעות ליחסים אנושיים אתיים. יקום כזה אינו מספק לנו תשובות קלות. עלינו לבוא אליו ולהיות מוכנים לעבוד קשה.

כדי להבין כיצד נערכות תצפיות מדעיות, הבה נעקוב אחרי מדענית היפותטית במעבדתה. נניח שמשימתה של מדענית זו היא למדוד כמות של חלבון הנמצא בנוזל ביולוגי - הליך רגיל במעבדות מחקר, בתי חולים וכיתות ללימודי מדע. המדענית תמשיך בכך שתמלא כמה מבחנות בכמות מסוימת של הנוזל הביולוגי, וכמה מבחנות נוספות בכמויות שונות של תמיסה "רגילה" שהכינה על ידי המסת כמות מדודה של חלבון טהור. המדענית תוסיף לכל המבחנות אותה כמות של מים, כך שבכולן תהיה כמות שווה של נוזל, ואז תוסיף חומר המגיב לחלבון ויוצר צבע כחול. לאחר שהתמיסה בכל המבחנות הגיבה במשך אותו זמן, המדענית תמדוד את עוצמת הצבע הכחול בעזרת ספקטרומטר. על ידי השוואת עוצמת הצבע בתמיסות הבלתי מוכרות,  תוכל לחשב כמה חלבון רגיל נחוץ כדי ליצור אותה תגובת צבע במבחנות אלו, וזוהי כמות החלבון בדוגמה הבלתי ידועה.

מה שעשתה המדענית ההיפותטית היא ניסוי מבוקר. עליה לדווח עליו בכנות ובשלמות, ולכלול גם את תיאור השיטה או הפניה אליה. עליה גם להיות מוכנה להצהיר, שכל הגורמים המשתנים שהיו יכולים להשפיע על תוצאות המחקר, למיטב ידיעתה ואמונתה, היו קבועים (למשל, שימוש באמבטית מים כדי לשמור על טמפרטורה קבועה) או נמדדו (כמו הכמויות השונות של התמיסה הבלתי ידועה והתמיסה הרגילה) או שהיו מקריים (טעויות במדידה או אולי חלקיקי חלבון זעירים הנישאים באוויר). זהו לב ליבה של השיטה המדעית.

אין ספק שניסוי מבוקר כגון זה יהיה בלתי אפשרי אם המדענית תצטרך להתחשב באפשרות שקיים גורם היכול להשפיע על הצבע במבחנות הניסוי, אך אין אפשרות לשלוט בו בדרכים כאלה - גורם שאינו קבוע, שאינו ניתן למדידה בשום אמצעים פיסיים, ואי אפשר שהוא פועל באורח מקרי. אך זהו בדיוק מה שדורשת השקפת העולם הדתית, העל-טבעית. התרחשויות לא יציבות, בלתי מדידות ושאינן אקראיות הן נדושות בכל הדתות העל-טבעיות והכעין-מדעיות.

אי התאמה בסיסית זו בין העל-טבעיות של הדת המסורתית לבין השיטה הניסויית של המדע נדחתה, מכל מקום, בקלות יתרה. הגילויים המדעיים בשלוש מאות השנים האחרונות התקבלו בברכה בשל ערכם המעשי. לעומת זאת, השיטה המדעית עצמה נתקלה בחשדנות, ואפילו בבוז. היא נתפסה כאחראית לחשיפת המקורות הקדמונים של מסתרי החיים שעוררו בעבר יראה דתית. מנקודת מבטו של המאמין בדת, נראה כאילו מטרתו של המדע היא לערער את ביצורי האמונה בעל-טבעי עד שתיעלם כליל.

זוהי אינה מטרתו של המדע, ואינה יכולה להיות כזו. לא כל שכן, יקום חומרי חסר מסתורין וניתן להבנה הוא המסקנה הבסיסית עליה נשענים המדעים כולם. המדענים אינם פועלים במטרה  לכסח שדים. נטורליזם או מוניזם חומרי הינם נקודת ההתחלה של מחקר מדעי יותר משהם התוצר שלו. כדי שהמדע יפעל, על המדענים להניח שהיקום אותו הם חוקרים הוא הגון, שהוא אינו מסוגל לרמות בכוונה, שאין לו העדפות, שניסים אינם קורים, ושאין סוד או ידע רוחני הידועים רק למתי מעט. רק אם יצא המדען מתוך הנחה של מוניזם חומרי, הוא יוכל לבטוח ביקום, מתוך הנחה כי אף שהכוחות הפועלים בו הם עיוורים ואקראיים, הרי רק מסיבה זו ניתן לבטוח בהם, וכי ניתן לבטוח במה שנלמד מהמדע שישקף את המציאות.

כשם שתורת האבולוציה היא התיאוריה המאחדת בביולוגיה, כך נטורליזם הוא התיאוריה המאחדת את המדע כולו. בספרו "מקריות וצורך", קרא הביוכימאי ז'ק מונו להנחה בסיסית זו "עקרון האובייקטיביות", שכן היא מניחה שהיקום כשלמות הוא חסר רגשות ואדיש לצרכים אנושיים ולאמונות אנושיות העוסקים בטבעו של היקום. היפוכה של תפיסה זו - לפיה היקום מעורב עמוקות בצרכי אנוש ואמונותיו ואף ניתן להשפעה על ידם - היא התפיסה הבסיסית העומדת במרכז השקפת העולם הדתית העל-טבעית. אנו קוראים לכך "ההנחה התוכניתית".

ההנחה של יקום שתוכנן מתוך כוונה היא, כפי שראינו, מביאה להרס כל משמעות שיכולנו למצוא בשיטה המדעית הניסויית. אך בדרך זו היא גם מבטיחה שלא תהיה לעולם בלתי תואמת עם ממצאים מדעיים מכל סוג. יכולת זו של ההשקפה העל-טבעית להתאים את עצמה לכל מערכת מוגבלת של עובדות הביאה, באופן אירוני, לכך שניתן לאמץ בקלות הן את תגליות המדע והן את ניחומי הספיריטואליזם. מדענים, כבני אדם, נתונים לפיתויים של ניחומים אלה. אחדים מהם מאמינים, שהעולם העל-טבעי נמצא ממש מעבר למקום בו הם מבצעים את ניסוייהם המבוקרים, למרות שהם מרגישים בדרך כלל שהדבר מוחשי יותר בתחומים אחרים משלהם. מכל מקום, אל לנו לדחות את תוצאות ניסוייהם. כל עוד הם נוהגים ביושר - מדווחים לא רק על מסקנותיהם אלא גם על שיטותיהם וההיגיון שמאחריהן - מדענים שאינם מטריאליסטים יכולים גם הם לתרום להתקדמות המדע בשטחי המחקר שלהם.

הנושא שעל הפרק הוא, האם השקפת עולמנו נוהגת בעקביות ובהגינות או לא. המדע הגיע להישגים כה גדולים בהצלחה כה גדולה עד כי קשה, אם לא בלתי אפשרי, לחיות בעולם המודרני בעוד אנו דוחים את ממצאיו. אך בקבלם ממצאים אלה כמתנת חינם - בעוד הם דוחים את המסקנות הניצחות ואת העבודה הקשה שעשו אותם לאפשריים - הסופר-נטורליסטים חיים בשקר.

נאמר לעתים קרובות, שלמדע אין שום אמירה בנושאי ערכים או מוסר, מאחר והוא רק יכול להגדיר את מהותם - לא מה עליהם להיות. שוב, זהו ניסיון להפריד בין הממצאים לבין השיטה המדעית. כשהוא מובן בצורה נכונה, המדע אינו רק מגדיר את הדברים, אלא אף אומר לנו כיצד עלינו לנהוג כדי להבינם נכון. המדע הצליח כמאמץ אנושי משותף כשתמך באמונה שהיקום ניתן להבנה רק מתוך נקיטת עקרונות מוסריים של יושרה ואמירת אמת. בעת התהליך הוא הפך לשיטה של ערכים, והעניק למין האנושי שפה המתעלה מעבר לגבולות תרבותיים ומחברת אותנו בדרך הטובה ביותר לכל היקום הנראה לעין. המדע הוא בעל יכולת לשמש כבסיס לשיטה הטובה ביותר למערכת אתיקה נאותה. כך יש להשתמש בו, אם עלינו לקבל את ממצאיו ללא עשיית שקר בנפשנו.

נראה כי שיטה נטורליסטית של אתיקה לא תזכה לפופולאריות, עד אשר המדע יתגבר על הגישה הקיימת בציבור, גישה של בערות ועוינות. בתגובה לסיפור שהופיע לאחרונה בעיתון "סאן דייגו יוניון", שתיאר את ההתפתחויות החדשות בתיאוריה הקוסמולוגית, ציין אחד הקוראים ש"אלוהים שולט ביקום, וכאשר אלה הקרויים מדענים יבינו זאת, הם לא יצטרכו יותר להמציא 'חומר אפל או בלתי נראה' כהסבר מעשה ידי אדם, במקום לקבל בהסכמה את המקור האמיתי לכל הדברים, האלוהים רב הכוח, הכל-יכול, הנוכח בכל, הוא הבורא".

כמובן שהצדק אתו. קבלו את העל-טבעי, ועבודת הפרך של ביסוס תיאוריות על ידי ניסוי הופכת למבצע חסר היגיון, יחד עם כל ההסברים והפירושים מעשי ידי אדם. אך אם נרשה למיתוסים כגון זה לשים גבולות לשימושי המדע, יהיה זה לבושתנו ולאסוננו.

בגיליון העיתון "המדע" מ-4 באוקטובר 1985, כתב הקוסמולוג סטיוון ויינברג שאפילו אם המדע מצליח לקבוע את ראשיתו של ההסבר החומרי בעשירית המיליארד של השנייה הראשונה לקיום היקום, עדיין איננו יודעים כיצד התחילה ספירת הזמן. "יכול להיות שלעולם לא נדע", הוא כתב, "כפי שאולי לא נכיר לעולם את חוקי הטבע המוחלטים. אך איני מוכן להתערב על כך."

תודה לך, פרופסור ויינברג. היינו זקוקים לזאת.