שתי הערות ושתי תמיהות

"אל תשלח ידך אל הנער" הוא ספר אוטוביוגרפי של מי שהיה הרב הראשי לישראל, ולאחרונה, בפעם השנייה - הרב הראשי (היחיד!) לעיר תל אביב-יפו. הספר מפרט כיצד הצליח לשרוד, כנגד כל הסיכויים, את מחנות הריכוז וההשמדה - בזכות מסירותם של אימו ואחיו ובזכות תושייתו שלו כילד "זקן". כן מפרט הספר את עלייתו ארצה, לימודיו בישיבות, ואת עלייתו המטאורית עד לדרגת הרב הראשי לישראל, תפקיד שהפגיש אותו עם שועי עולם ואיפשר לו להשמיע את דבריו באוזני העולם.

תולדות חייו של הרב לאו מרתקים ביותר, ואותי הרשימה במיוחד הגאווה הלאומית ואהבת הארץ והמדינה המתגלה כמעט בכל עמוד מעמודי הספר (לא ממש חזון נפרץ אצל "לובשי שחורים"). התרשמתי מהטענה המשתמעת בספר שהאמונה נבחנת דווקא כשהאל איננו מובן (ע' 13) - טענה שהיא רחוקה מאורח מחשבתי, אך אני מסוגל להעריך ולכבד אותה; וכן התרשמתי מאוד מהמלחמה המתמדת שלו בתופעה המזוויעה של האנטישמיות.

זכויותיו הרבות של הספר אינן מפחיתות את הכעס שהוא מעורר במסריו באדם "החופשי", ועל כך אני מבקש להעיר שתי הערות:

1. באחד מנאומיו הרבים המצוטטים בספר, בפני מאמיני דתות שונות במילאנו, הוא אומר: "לכולנו יש אויבים משותפים: פצצת האטום, האיידס, הסרטן, מחלות הלב, העוני, הבערות, האתיאיזם, הפשע האלימות והטרור" (ע' 276). ואני שואל: איזה עוול לאנושות גרם אי פעם האתאיזם, לעומת נחלי הדם שגרמו הדתות לאורך כל ההיסטוריה? אני צריך להבין שהרב לאו מעדיף את מעשי האינקוויזיציה, מסעי הצלב והפרעות הנוראות ביהודים במשך הדורות בשם הדת - על פני אדם שהגיע בשכלו למסקנה המתבקשת שהשמיים ריקים, וכי כל האחריות נופלת על שכלו ומצפונו של האדם! אני צריך להבין שהוא מעדיף את הפנאטים השיעים שפוצעים את עצמם ואת ילדיהם בחג האשורה, ואת הפנאטים הסונים המתאבדים בהמוניהם כדי להשמיד כמה שיותר כופרים!

   אני מבין שהוא אפילו מעדיף את הפנאטים שלנו המסתמכים על הפסוק המבהיל מספר דברים כ' "לא תחיה כל נשמה" ומתייחסים לערבים כאל אשפת אדם. ואל נא יצביעו המתחסדים על היטלר וסטאלין שהיו כביכול אתאיסטים וגרמו זוועות - אלה היו מייסדים של דתות חדשות, שהפכו את עצמם לאלים - הרי הכול סגדו להם כמו בדת, הם שלטו באמצעות דוגמות שלא ניתן לשנות, אלא רק לפרש, ממש כמו בדת, הם שלטו בהפחדות ובטרור ממש כמו בדת, וחיי אדם לא נחשבו בעיניהם - ממש כמו בדת. האתיאיסט בבסיסו הוא אדם שלמד כי בחינת המציאות והתעמקות בהגיון הצרוף אינן מובילות בשום פנים ואופן לכך שקיים אל בורא ומשגיח ונותן "לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (יר' י"ז). אם לא המציאות, ולא ההיגיון - מה נותר כדי "להוכיח" את מציאות האל? נותר התנ"ך - הספר הראשון שלא רק מצהיר על כך שיש אל בורא עולם, מנהיג ההיסטוריה וגומל לבני האדם על פי מעשיהם, הוא אף מתיימר לצטט את האל למילותיו ("כה אמר ה'") ולאיים על הסוטים מחוקיו הבלתי אפשריים.

   אלא שכל מי שניחן בחדות הראיה, מבחין מייד שחוקי האל הכתובים בו לא יכלו להינתן על ידי משה, שכביכול דיבר עם האל פנים אל פנים, אלא על ידי אינטרסנטים מאוחרים שסחרו בדבר האל, כמו שגם היום אין חסרים כאלה. את ההיגיון הפשוט הזה הבין כבר ר' אברהם בן-עזרא, שבוודאי לא ניתן להצביע עליו כעל אתאיסט. צריך טונות של תמימות (מוטב היתממות) להאמין ששתי הגירסאות של עשרת הדיברות (שבחלקן הן אפילו סותרות!!!) נאמרו בדיבור אחד. צריך טונות של תמימות כדי להאמין שמשה אמר על עצמו שהוא ענו מכל האדם אשר על פני האדמה (במ' י"ב). צריך טונות של תמימות להאמין שמשה כתב את "פליטות הקולמוס" - בר' י"ב 7, י"ג 7, י"ד 14, כ"ב 14, דב' א' 1 ועוד רבות (מהן משתמע ללא ספק, שאינטרסנטים מאוחרים שמו את "דברי האל" בפיו של משה).

   צריך טונות של תמימות להאמין שכל הכפילויות וכל הסתירות בחוקי התורה הן פרי רוחו של משה בהשראת האל, כדי לתת לחז"ל ולפרשנים במשך הדורות עניין לענות בו. צריך טונות של תמימות להאמין שבשם האל ניתנו חוקים דרקוניים כל כך רבים, כגון החוק, בו אב יכול למכור את בתו לעבדות (שמות כ"א 7; אגב, אין בכל התנ"ך כולו אופק היסטורי בו תיכחד חרפת העבדות, שבה אדם קונה אדם!). על משענת הקנה הרצוץ הזה אפשר לנטוע אמונה בלבו של ספקן?! האתאיסט הוא אדם ספקן, אבל הוא רחוק מהזוועות שהדתות הפיקו במשך ההיסטוריה, ושלהן אנחנו עדים עד היום. והרב לאו רואה באיש המרשה לעצמו לפקפק במסרים המבהילים של הדת - סכנה כמו איידס וסרטן!! איך לא רעד קולו כשאמר את הדברים הנוראים האלה בפני קהל, ואיך לא רעדה ידו כאשר החליט להנציח אותם בספר?!

2. לאורך כל הספר מופיעים רמזים עבים מאוד לאמונתו של הרב לאו שהוא ניצל מהאפר רק משום שיש לו תפקיד בעולם הזה - להמשיך את שושלת 37 הרבנים שקדמו לו (ע' 63, 68, 71, 80, 132, 158, 212, 306, 339). מן ההן אתה למד את הלאו: לשאר 6 המיליונים לא היה תפקיד! מיליון וחצי ילדים, שלא ידעו טעם חטא, נרצחו בצורות המזוויעות ביותר, כי לא היה להם תפקיד! הרב לאו בוודאי יותר מתוחכם בשיח שלו מזה של הרב עובדיה יוסף, אך מה ההבדל העקרוני בין אמונתו של זה לבין אמונתו שלו כי השיטפון בלואיזיאנה בא כעונש על בוש שתמך בהתנתקות, ומשום שהכושים בעוונותיהם אינם לומדים תורה! וכך אפשר להמשיך ולטעון טענות דתיות כאלו (התנ"ך מלא בשכמותן!) על ההרוגים ברעידות אדמה, בצונמי, בפצצת האטום בהירושימה, ובכלל - כל ילד חולה סרטן - יש סיבה לסבל שלו ולסבל של הוריו, ויודעי ח"ן יסבירו לך, אם רק תסכים להאמין. הרב לאו מזכיר בספרו (ע' 252) את המשפחה הדתית המלבבת שנהרגה כמעט כולה במסעדת "סבארו", שהוא עצמו ערך בזמנו את חופתם, וגם הספיד אותם במותם - מן הסתם גם פה יש איזה סוד אלוהי שאנשי דת מיומנים יודעים לפענח...

אני מבקש להצביע על עוד שני עניינים הגורמים למצער להרמת גבה:

1. הרב לאו שופך טונות של שבחים על עצמו באמצעים ישירים ועקיפים (ע' 71, 132, 158, 159, 166, 167, 182, 194, 249, 266 ועוד). קשה להאשים אותו, כי מקורות חייו ניתן ללמוד שמדובר באמת באיש המעלה, שגם בורך בחן ובהרבה מזל. חוץ מזה, כבר לימד אותנו אנרי ברגסון כי אין אנשים ענווים - יש אנשים שיודעים בתבונה להסתיר את תאוות ההתבלטות שלהם. דווקא משום שאינני מפקפק במעלתו זו של הרב, אני חשתי לאורך כל הקריאה מבוכה גדולה על מבול השבחים העצמיים.

2. כבר ציינתי לעיל עד כמה אני מעריך את מלחמתו של הרב לאו באנטישמיות העכשווית, ואת מלחמתו בנטייה של עמי העולם להשכיח את מוראות השואה (הוא נשאל על ידי נוסעים במכונית חולפת במלבורן: "יהודים, האם שילמתם מחיר הגאז שהשתמשתם בו בתנור?" - ע' 325, וכן ע' 231 ועוד). מוזר בעיניי שלא רמז אפילו רמז קל שקיימים משכיחי השואה מבין אחינו, בני עמנו: בשנות השמונים של המאה הקודמת היה מרוח על תיאטרון "הבימה" על האנדרטה לזכר מייסדי תל אביב, על קירות בתי כנסת: "אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!". שלושת חודשי עבודות השירות שנפסקו לשר אבו-חצירא נחשבו בעיני חסידיו ל"שואה ספרדית", ו"האשמים" בפסק דין זה - השר יוסף בורג ז"ל וקצין המשטרה בנימין זיגל ז"ל כונו "המאפיה של הנאצים". אינטלקטואלים כמו סמי שלום שטרית טענו בשנות התשעים של המאה הקודמת שדי להם ללמוד כל היום על העיירה היהודית ועל השואה, האשכנזים אינם אפוטרופסים על הסבל האנושי; וביום השואה הוא הדליק בבית הספר שבהנהלתו (שאסר לקלוט בו אשכנזים!) - 7 משואות - לזכר כלל הסבל האנושי. הרי יש כאן לא רק ניסיון להשכיח את השואה, אלא גם תשוקה עזה להאשים את הקורבנות במעשי הזוועה של מעניהם. האם כבוד הרב לאו לא היה בארץ כשהדברים האלה קרו?