לפני כמה חודשים הייתי אצל חבר, שחקן במקצועו, ועבדנו על מונולוג שהצגתי כמה ימים אחר כך בבמה פתוחה בתל אביב. דיברנו על האמונה של כל אחד מאתנו, על מושג האלוהים בחיינו והמשמעויות השונות שאנו נותנים למושג זה. הסברתי לו את קבלתי את חוקי הפיזיקה, בצירוף כמה תיאוריות (דוגמת אפקט הפרפר) כאמונה של ממש, אבל הרגשתי שלא הצלחתי לנסח את עצמי מספיק טוב. והנה בתיאום ותזמון מופלא, הגעתי באותו ערב, בספרו של יהודה עמיחי "מאדם אתה ואל אדם תשוב" לשיר הזה.

מבחינתי שירה היא התחליף החילוני המושלם לתפילה (ככותב) ול"תורה" (כקורא), גם כי היא באה מהלב ללא פילטרים (מה שלא קורה בפועל בתפילות של היום, משום שינון אותו טקסט השכם הערב והנחה) ומשום שהיא מדברת על הרצונות והמחשבות הכמוסות ביותר בצורה מספיק מובנת לכל השאר אך גם מספיק מרומזת ומעניינת בשביל להשאיר אינסוף מקום לחקירה, דרישה, קריאה מחדש והבנה מחודשת בכל פעם. אגב, גם עבודה רצינית על קטע משחק היא עבודה אינטלקטואלית אמיתית, וכל הזמן מתגלים עוד רבדים ומשמעויות בטקסט שחשבת שהכרת.

השיר הזה של עמיחי מתאר בצורה יותר ממושלמת את איך שניסחתי לי את אמונתי, כפי שהרגשתי אותה. עמיחי כהרגלו מעביר במילים פשוטות כמו לחם וחדות כמו עצם שבורה את המסר המסובך כל כך.
איך נראה יום הדין של עמיחי (וגם שלי)? מספר חידושים (שוב כהרגלו) מכניס עמיחי לגישה היהודית: יום הדין הוא לא יום מסוים, אלא קורה בכל יום. מי השופט? אתה, האינדיבידואל. "אין מאשים ואין נאשם", רק אתה "דן יחיד יושב על כס", הוא הכס המיתולוגי עליו יושב האל היהודי ביום כיפור, כעת אתה מאייש אותו, ולא מאשים אף אחד בכלום- רק אוסף עדויות, עדויות. כל דקה מחייך יכולה להיות האחרונה, כל מעשה שלך יכול למוטט אותך או להגביה את רוחך, ולכן אתה שופט את עצמך בכל שניה, לא מניח את האחריות הכבדה הזו מכתפיך לרגע. למה לדתיים הרבה יותר קל בחיים ולמה אנשים במשבר מתחרדים? כי האחריות הנוראה הזו, עם רגשי האשם הבלתי נמנעים ומוסר הכליות שלא מרפה, הם מנת חלקו של החילוני. לצערי אין הרבה חילונים בארץ- הרוב הם "לא דתיים", משהו באמצע.

בבית האחרון עמיחי מתאר את הבנתו את החי, אחר כך את הצומח, וצופה שבעתיד הוא "יחיה להבין" גם את הדומם, וכך יהיה שלם עם היקום, שגם לדעתי הוא חלק מכולנו כפי שכולנו חלק ממנו, ולכן כל אחד מאתנו הוא כל היקום, וכל אחד מכיל בתוכו מידע שיכול לבנות יקום שלם חדש. בסוף השיר מכריז עמיחי שתי הכרזות: "זה מקומי" "וכך אתגדל וכך אתקדש". במילה "מקומי" מתכוון עמיחי לאלוהים שלו: השיר מופיע בחלק בספר שנקרא "בין אדם למקום" (שהוא מונח ביהדות המתייחס למצוות ועבירות שבין יהודי לאלוהים). "מקום" הוא אחד הכינויים של האל ביהדות. ההכרזה השניה רומזת לתפילת "קדיש" שנאמרת בין היתר על המת בלוויה, שנפתחת במילים "יתגדל ויתקדש שמי רבא". עמיחי שהסביר כבר שהוא השופט של עצמו, מנכס לעצמו את הגדילה וההתקדשות, ומסביר איך יתכן שהוא אלוהים של עצמו- משום שהוא מכיל ומבין את כל היקום. כך אני חי. אני לא צריך שום מתווכים לצורך שיפוט עצמי, הבנת הקורה סביבי ומציאת תפקידי בעולם.
כולי רק אהבה למשורר המנוח. חבל שאין עולם הבא במיוחד בשבילו, אבל הוא השלים עם זה הרבה לפני מותו ולכן וודאי שלא הצטער כשעצם את עיניו.

ושיר נוסף שלו:

חופש ואושר -
רותם toratadam@hotmail.co.il